פריצת הדרך המודיעינית בדרך לחיסול
הפגיעה במוחמד דף וחיסולם של בכירי חמאס אינה תמונת הניצחון. הארגון לא יקרוס, אבל תפקודו ייפגע ומצב הרוח בישראל ישתפר. הבשורה הטובה היא חידוש היכולת של שב"כ ואמ"ן שהביאה להצלחות בימים האחרונים
שניים מהמחוסלים הלילה, ראאד אל-עטאר ומוחמד אבו שמאלה, היו ממפקדי השטח החשובים ביותר של חמאס, בעוד השלישי, מוחמד ברהום, היה איש לוגיסטיקה. אבל כמו בצבא, כך גם בארגון מיליציוני חצי-צבאי – פגיעה ב"קודקודים" אינה משתקת את הארגון. לנפגעים יש מחליפים שייכנסו מהר מאוד לנעליהם. המערך הרקטי יפעל בצורה ספורדית יותר אולי, וחשוב יותר – ייתכן שלא יהיו יוזמות נועזות שרק מפקדים מנוסים ובעלי אוטוריטה יכולים להוציא לפועל בזכות הכריזמה האישית שהם נהנים ממנה בין אנשיהם.
מה מאפשר את החיסולים?
מנקודת ראות ישראלית צריך להודות בלי להתבייש – הסיכולים הממוקדים של דף, אל-עטאר, שמאלה ובראום משפרים את מצב הרוח. מה שחשוב יותר, הם נותנים מענה למבקרים המקצועיים כביכול שטענו שאמ"ן ושב"כ איבדו את היצירתיות ואת היכולת להכות בראשי הטרור. חיסול ופגיעה בראשי קבוצות הטרור והגרילה פוגעים בכושר הפעולה שלהם, פוגעים במוטיבציה של הלוחמים בשטח ומדכאים את פעילות הארגון או הקבוצה – גם אם הם איסלמיסטים פנאטים. זו הסיבה שמלחמת המל"טים שניהלו האמריקנים נגד ראשי סניפי אל-קאעידה ונגד בן-לאדן באפגניסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק הביאו לצמצום ניכר בפעילות אל-קאעידה ובנזק שהסב. אבל פגיעה בקודקודים אינה מספיקה.
צריך שיתקיימו עוד כמה תנאים, ובראשם ניתוק הטרוריסטים ולוחמי הגרילה מהאוכלוסייה התומכת בהם כלכלית, מבצעית ומורלית – וזה עדיין לא מתקיים בחמאס. האוכלוסייה העזתית שונאת אותנו ומאשימה אותנו במצוקתה יותר משהיא מטילה את האחריות על הנהגת חמאס ועל הזרוע הצבאית. אפילו להיפך: הרקטות שהזרוע הצבאית יורה על ישראל נותנות לאזרחי עזה הלא-מעורבים תחושות סיפוק ונקמה, ולו גם במעט, על סבלם. כך שהמשך הירי כשלעצמו לא מנתק בין אזרחי הרצועה לזרוע הצבאית, אלא להיפך.
1. בכירי חמאס איבדו את הזהירות ועשו שגיאות כשחשפו את מיקומם, מתוך הנחה שישראל לא תעלה עליהם. אולי אפילו מתוך זחיחות דעת וביטחון עצמי מופרז.
3. פריצת דרך מודיעינית טכנולוגית שהוצגה תוך כדי המבצע אפשרה לעקוב אחרי הבכירים דקה אחרי דקה, עד שנמצאו בסיטואציה שבה אפשר היה לפגוע בהם בלי להרוג עשרות בלתי-מעורבים. לחיל האוויר יש כבר מזמן יכולות "לסגור את הלולאה" במהירות וביעילות, כשיש לו מטרה.
הערכתי היא שהיה כאן שילוב של למידה תפעולית-ארגונית בשב"כ ובאמ"ן, שהביאה לפריצת דרך ביכולת לייצר "מתפס מודיעיני" על הבכירים - אבל ממש לא רק. עדות לכך היא התופעה שאינה תופסת כותרות לעת עתה, שבגללה ב-48 השעות האחרונות נפגעים ללא הרף מי שמכונים בצה"ל "פעילי שיגור" של רקטות ושל מרגמות. לפי חשבוני, נהרגו ב-48 השעות האחרונות לפחות 14 כאלה, אחרי ששיגרו רקטות וירו פצמ"רים.
מבשר טובות
איני יודע – ולו גם ידעתי, אי-אפשר היה לפרט – מה אפשר את פריצת הדרך הזאת ואת מהותה. ידוע רק שכשאמ"ן ושב"כ רוצים לייצר תוצאה, הם מושיבים עליה צוות מודיעיני שמורכב מאנשים מכל תחומי המודיעין. יומינט, סיגינט (8200), חוזי ואנשי מחקר ומקצוע שבסופו של דבר מצליחים ביחד – בשיתוף פעולה בין שב"כ לצה"ל – לייצר "מתפס מודיעיני" יעיל, אפילו על מטרות חמקמקות ביותר.
מה זה אומר לגבי ההמשך? זה מבשר טוב. זה אומר שאמ"ן מפיק לקחים ומיישם אותם מהר מאוד ומפיק תוצאות. גם השב"כ כך. זה מעודד מאוד כשאתה גר בשכונה כמו זו שאנו נמצאים בה במזרח התיכון.
כאמור, תמונת ניצחון אין – לא לנו ולא להם – אבל תחושת הביטחון שלנו התחזקה לנוכח מה שקרה ביממות האחרונות, וחמאס עשוי להגיע למסקנה שהפרת הפסקת האש ביום שלישי הייתה אחת השגיאות האסטרטגיות הקשות שהארגון עשה בשנות קיומו.
לפנייה לכתב/ת 
