חמאס זה לא דאעש
שניהם ארגוני טרור רצחניים, דוגלים באיסלאם סוני שמרני ורומסים זכויות אדם. אבל האידיאולוגיה והשאיפות של חמאס ודאעש שונות מהיסוד
מאחורי מסכות שחורות ועם כלי נשק ביד ראינו בימים האחרונים הוצאות להורג המוניות ברחוב מול קהל. בני האדם שמצאו את מותם ללא משפט, הוצאו להורג על ידי אנשי "המדינה האיסלאמית" (דעאש) ו"תנועת ההתנגדות האיסלאמית בפלסטין" (חמאס).
עוד חדשות בעולם :
- עקיצה מהבריטים: "היום שרפנו הבית הלבן"
- עצה מהממשל: תבריחו טרוריסטים במבט זועף
- פולי דקלם, עוד שבוי שינן. כך שלח מסר אחרון
- בלגי בן 13 עם קלצ'ניקוב: הילד של דאעש
ההוצאות להורג הן דפוס פעולה משותף לשני הארגונים האיסלאמיסטיים, שמטרתו היא זריעת פחד ואימה בתוך המרחב שבו הן פועלות על מנת לשתק כיסי התנגדות פוליטיים עתידיים. דאעש מבקש להרתיע את הכוחות העומדים מולו ולהביא להכנעתם ללא קרב על ידי השימוש באלימות, ולתמונות אנשיו משחקים כדורגל עם ראשים יש השפעה מוראלית עצומה על אלה האמורים לעמוד מולו. חמאס מבקש למנוע אפשרות של הפיכה מבית, כזו שתהיה עממית או מכוונת על ידי גורם פוליטי. אנשי פתח זוכרים היטב כיצד הם נזרקו מגגות רבי הקומות של עזה ביוני 2007 וכיצד אנשי התנועה נורו ברחוב אל מול קהל רב.
המקור שאליו פונים חמאס ודעאש על מנת להכשיר את פועלם הוא הלכתי. התנועות האיסלאמיסטיות מסתמכות על אנשי דת משלהן המספקים פסקי הלכה שיתאמו את דפוס ההתנהגות הפוליטי. רבים מפעילי התנועות האיסלאמיסטיות רואים את עצמם כפרטים אשר הוטל עליהם קיומה של שליחות אלוהית. תחושת שליחות מדומיינת זו מייצרת את דפוס הפעולה האלים והרדיקלי שאני חוזים בו ברחובות עזה ובמרחב של סוריה וצפון עיראק.
יחד עם דפוס הפעולה המשותף לדאעש וחמאס, קיימים ביניהם הבדלים אידיאולוגיים מהותיים. דעאש מכוון להקמת חליפות איסלאמית, שתנוהל לפי החוק השרעי ותנסה להגשים במאה ה-21 את אורחות החיים שאפיינו את התנהלות החברה המוסלמית של המאה השביעית. הדברים ניכרים במראה החיצוני של הלוחמים וביחסם אל נשים ועדות מיעוט.
דאעש מבטל בהתנהלותה הפוליטית את גבולות מדינות הלאום ורואה ברעיון הלאומי כפירה. הוא חותר להשבת הסדר הישן שהתקיים במזרח התיכון עם עליית האיסלאם, שלא רק היה בשורה דתית אלא יצר גם מנגנון מדיני. סדר ישן זה השתמר בצורות כאלה ואחרות עד לנפילתה של האימפריה העות'מאנית וביטול מוסד החליפות על ידי אתא תורכ, נשיאה הראשון של טורקיה הרפובליקנית ב-1924.
לאחרונה שינה דאעש את שמו ואין מדובר יותר ב"מדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה", אלא ב"מדינה האיסלאמית". כיאה לשמו החדש, גבולותיה של המדינה האיסלאמית הזו אינם מוגבלים - היא בתהליך התפשטות ותכליתה היא החלת שלטון האיסלאם על ארצות הכופרים. ביטול הגבולות וטשטוש הרעיון הלאומי, יחד עם רוח הג'יהאד, מהווים חלק מהרעיונות שהפכו לאבן שואבת עבור צעירים מוסלמים בני הדור השני והשלישי שגדלו במערב וחשים בו ניכור ערכי.
קודם פלסטין, אחר כך חליפות
חמאס לעומת דאעש פועל בתנאים גיאו-פוליטיים אחרים. חמאס הוא יוצא חלציה של תנועת האחים המוסלמים ומשמש כזרוע הפלסטינית שלה. הוא מכיר ברעיון הלאומי ופועל בתוך הזירה הלאומית הפלסטינית. בניגוד לדעאש, חמאס כבר התנסתה בניהול טריטוריה תחת שליטה ישירה, על כל המורכבות של התהליך. הניסיון היה כושל.
למרות ההתייחסות למסגרת הלאומית כשדה הפעולה הפוליטי, חמאס הוא קודם כל ארגון איסלאמסטי. בחזונו חמאס שואף לכינון חליפות, אך בטווח הזמן הקצר הוא מגויס להקמת מדינה פלסטינית בעלת גוון איסלאמי. זה השינוי שאותו הנהיג שייח אחמד יאסין
בתומכיו עם הקמת חמאס בדצמבר 1987. למשנה הפאן איסלאמית של האחים המוסלמים הוא הוסיף את הגוון הלאומי הפלסטיני. ניתן לראות זאת היטב בסמל התנועה, המכיל את הדגל הפלסטיני שלו הוספה השהאדה (הצהרת האמונה המוסלמית) לצד החרבות המסמלות את האחים המוסלמים.
בחזון הפוליטי העתידי של חמאס אין מקום למדינת ישראל. מאז שהפך לריבון בפועל על רצועת עזה ביוני 2007, חמאס החל באופן הדרגתי לנסות ולהכפיף את חיי היום יום ברצועת עזה לחוק השרעי. בנים ובנות הופרדו במערכת החינוך הממלכתי, נשים החלו להיות מתושאלות ברחוב על אודות בני לוויתן, וכמובן נאסר על גברים לעצב את שערן של הנשים. אך עדיין, חמאס מנסה להכפיף את הציבור ברצועה לחוק האיסלאמי באופן הדרגתי ולא השתמש באלימות מכוננת בכדי להחילו על האוכלוסייה.
דאעש לעומת זאת היא תנועה תכפירית, הרואה בכל מי אשר אינו חי לפי פרשנותה את חוקי האיסלאם - בן מוות. כאשר גורמים המזדהים עם הזרם הסלפי-ג'יהאדי ניסו לאתגר את חמאס ברצועת עזה, הוא לא חשש לתקוף אותם צבאית ולהרוג את פעיליהם בתוך מסגדים כפי שהיה במסגד אבו תימיה ברפיח ב-14 באוגוסט 2009. חמאס מודע למשמעות של התכפיר ולא יאפשר לזרם קיצוני איסלאמי אחר לתפוס את מקומו.
חמאס ירה לעצמו ברגל
ההוצאות להורג משמשות אם כן את שתי התנועות ככלי פוליטי, אך חמאס אשר רואה את עצמו כיורש אפשרי של פתח ושיש לו שאיפות להוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית בעתיד, לא יכול להרשות לעצמו לנהוג במרחב הציבורי ככנופיית טרור. עצם העובדה שחמאס הוציא אנשים להורג ללא משפט ומול ההמון הייתה מבחינתו ירייה ברגל. חמאס חשף את פניו האמיתיות כארגון טרור בעל דפוס פעולה אלים שאינו מהסס להוציא להורג אנשים הנתונים תחת שליטתו מבלי להתחשב בזכויות האדם הבסיסיות שלהם.
העובדה שחמאס פעל כך מעידה על הלחץ העמוק שבו הוא נמצא לאחר שינוי המדיניות של הצד הישראלי. העלאת רף הפגיעה של צה"ל בהנהגת החמאס ושרשרת החיסולים של ראשי הנהגתו הצבאית הביאו לכך שחמאס איבד את העשתונות והוציא להורג אסירים שהיו ברשותו עוד לפני פרוץ מבצע צוק איתן בתואנה שהם משתפי פעולה עם ישראל. ההוצאה להורג של אסירים בתואנה שהם משתפי פעולה, תיצור חשבונות דמים עתידיים בין חמאס למשפחות ההרוגים ואף תרחיב את השסעים הקיימים בינו לבין הפתח.
ההוצאה להורג של אנשים ללא משפט תוך כדי סיפוק תאוות הנקם ויצר ההרג של פעילי הזרוע הצבאית היא דפוס המשותף לחמאס ודעאש. בהתנהלות זו הוכיח חמאס כי אין הוא טוב יותר מהארגון הרצחני. לשניים יש מכניזם פעולה זהה, למרות ההבדלים האידיאולוגיים. לכן, אין לחשוש ממיטוט חמאס: לא רק שדעאש לא מספיק חזק כדי להחליף אותו ברצועת עזה, לשתי התנועות יש מכניזם פעולה זהה. דעאש או תומכי
הזרם הסלפי-גי'האדי ברצועת עזה לא מהווים איום קיומי, לא על החמאס ולא על מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית היא היחידה שיכולה להחליף את חמאס ברצועה באמצעות מנגנוניה במידה ותצליח לצבור את הכוח הצבאי הדרוש.
ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה וחבר במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ספרו "תנועת הפתח - אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין" ראה אור בהוצאת רסלינג. בקרוב ייצא לאור ספרו החדש Books, Guns and Politics: Students and Resistance in Palestine בהוצאת ראוטלדג'.
לפנייה לכתב/ת 
