ספרים מפתיעים על הסכין

לספרי "מעטפת הלב" יש מבנה מיוחד של ארבע ואריאציות. הספר מתחלק לארבעה חלקים ובכל אחד מהם מסופר סיפור אהבה שיש לו אותו מבנה, אבל פעם אחת הגיבורים הם בני שמונה עשרה, פעם אחת הם בני עשרים ושמונה, פעם אחת בני ארבעים ופעם אחת בני חמישים. למרות שהשמות שלהם בכל החלקים זהים, אלו לא פשוט אותם הגיבורים שהתבגרו, אלא ואריאציות אפשריות שלהם.

• ספרים שצוללים אל לב המאפליה
• תהום בין אוהבים על הסכין
• נטישות ופרידות בספרים של אחרים
  

אני אוהב ספרים שהמבנה שלהם מיוחד, ובעיקר מפתיע. אני חושב שהאינטרנט תרם לכך שאנו רגילים היום לחוות את העולם באופן מורכב יותר, לא לינארי. היום אנחנו לא רק מצפים לזה, אנחנו מתרגלים גם לאהוב את זה. הנרטיב הלינארי הקלאסי שמתקדם צעד אחרי צעד, של הרומן הקלאסי, פחות מתאים לזמן שבו אנחנו חיים. לכן בחרתי להמליץ על חמישה ספרים שהמבנה והעלילה שלהם אינם שגרתיים:

"השחקנים של טיטאן", מאת פיליפ ק' דיק

אצל סופרי מדע בדיוני רבים, אפשר למצוא שלל המצאות והברקות, אבל מעטים הפכו את המבנה של הספרים שלהם למשהו שכולו חופש והמצאה כמו פיליפ ק' דיק. בספרים שלו לפעמים מסתבר שכל מה שקראנו היה בכלל רק ואריאציה אפשרית למציאות, לפעמים סיפור שלם מסתבר כסיפור שמתאר רק את החמש שניות האחרונות בחייו של הגיבור, ולפעמים, ככה סתם, אחרי שהגיבור מת, העלילה ממשיכה, כשאחת מדמויות המשנה ממשיכה לספר את הסיפור.

"השחקנים של טיטאן". ללמוד מפיליפ ק' דיק

אני חוזר לספרים של דיק, רק בשביל להיזכר שלסופר יש את החופש המוחלט לספר את הסיפור בכל דרך. אני מגיע מעולם הטלוויזיה, שם תמיד יהיה מי שיסביר לי שאין אצלי בסיפור שלוש מערכות וחסרה לי נקודת מפנה, ושאקספוזיציה צריכה להיות בדיוק עשרה עמודים, כאילו יש נוסחה קבועה לאיך כותבים. בטלוויזיה תמיד יהיה מי שיסביר מה "צריך" ואיך "נכון לכתוב". אני הייתי שולח אותם לקרוא את פיליפ. ק' דיק.

"משהו מרענן", מאת פי. ג'י. וודהאוס

וודהאוס הבריטי היה גדול טווי העלילות המסובכות, שהולכות ומסתבכות עד שנדמה לך שאין שום דרך שאפשר יהיה להתיר אותן בסוף הספר, ואז ברגע האחרון הכל מתחבר, מותר, ונפתר. לפעמים מה שמצחיק בספרים שלו אלו לא האירועים עצמם, אלא הדרך שבה הספור מתפתל ונפרם. כשהייתי בן עשרים רציתי לכתוב ככה.

THE LOWLAND, ג'ומפה להירי

הספר האחרון של ג'ומפה להירי עדיין לא תורגם לעברית. הספר מספר על שני אחים שנולדו בהפרש של חמישה עשר חודשים אחד מהשני, ובהתחלה מסופר על כך ששני האחים הם גיבורי הספר. הם נשארים קרובים כמו שרק אחים יכולים להיות קרובים - גם כשמסלול חייהם נפרד וכל אחד פונה לגורלו.

"עולם אמיתי". סופרת יפנית שאתם לא מכירים

מבחינת המבנה, אנחנו קוראים ספר שמזגזג בין סיפורם של שני האחים, עד שבאמצע הספר אחד מהם מת, ומשם כל הספר מספר רק את סיפורו של האח שנותר. אחרי שהתרגלנו לשמוע ספור על שניים, פתאום הסיפור הופך לסיפורו של אחד בלבד. יותר מכל מה שמופיע בתוכן, המבנה הייחודי הזה מעביר לנו בצורה מאוד מוחשית, איך זה להרגיש כשפתאום דמות דומיננטית בסיפור חייך מתה באופן טרגי.

"עולם אמיתי", מאת נאטסואו קירינו

היפנים בכלל אוהבים מאוד לשחק עם מבנה ועם נרטיב,

כולם כבר מכירים את הטריקים בספרים של מורקמי או את העלילות המשונות בסרטים של מיאזאקי. סופרת יפנית פחות מוכרת בארץ היא נאטסואו קירינו, שכותבת, לכאורה, ספרי מתח - אבל בעצם מבצעת ניסויים משונים בקוראים שלה. המבנה היחודי של ספריה עוזר לתחושה הזאת שיש לי כשאני קורא בספריה, של "מה קרה כאן הרגע?". ב"עולם אמיתי" היא הצליחה לגרום לי להיות מעורב רגשית בדמות שהכי לא נכון לאהוב, בדיוק כמו שקורה לגיבוריה.

"שבע מידות רעות", מאת מאיה ערד

אני אוהב ספרים שעל פניו נראה שהסיפור מתקדם בהם "רגיל", באופן לינארי, צעד אחרי צעד, אבל כדי להבין אותם באמת, אתה צריך לראות את "מבנה העל" שלהם, משהו שאתה יכול לעשות רק כשסיימת את הספר. ספרים שיש בהם "עיקרון מארגן" שאותו אתה מבין רק כשאתה מסיים את הספר, כי בדרך היית שקוע בעלילות מפותלות. הספר של מאיה ערד הוא דוגמא מעולה לספר שכזה.

ספרו של אסף ציפור "מעטפת הלב" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.