הנשק ביישובים הערבים הורג אותנו. קחו אותו

יוסף חאג' יחיא היה מנהל בית הספר עמל בטייבה. הוא ישב בחדרו יחד עם המורים לקראת פתיחת שנת הלימודים ואז כך פתאום נכנס הרוצח, ירה בו מטווח קצר והרגו לעיניהם. זו חציית קו אדום שהכתה את כולנו בתדהמה. העיר טייבה אבלה, הלומה וכואבת. יוסף (אבו אמיר) היה איש חינוך מוביל, מנהיג מקומי עם רקורד של הצלחה בניהול בית הספר, שחייו נקטעו על ידי הפשע הנתעב הזה.

רבות דיברנו, גם בכנסת, גם בתקשורת, גם מול המשטרה, על נגע האלימות הפושה בארץ כולה לרבות ביישובים הערבים. זהו גידול ממאיר האוכל כל חלקה טובה בגוף של כולנו. פשעים רבים בוצעו ביישובים הערבים ורבים מהם טרם פוענחו. חוסר הפענוח מעודד פושעים פוטנציאליים להמשיך ללכת בנתיב המוות. משפחות שכולות שואלות מי רצח את יקירנו, אמהות שואלות מי יגן על בנינו בדרך לבית הספר או בחזרה מהעבודה.

האלימות אינה ייחודית רק לחברה הערבית, היא תופעה כלל ארצית ופוגעת גם בחברת הרוב היהודי. היא גם תופעה עולמית.

זירת הרצח בטייבה(צילום: חסן שעלאן)

(צילום: אתר פאנט)

הסופר איברהים מחמוד כתב בהקדמתו לתרגום לערבית לספר שחיברו ז'אן בודריאר ואדגר מורין, "אלימות העולם": "בני האדם מכל הגזעים ובכל מקום נכנסים לזירת האלימות, הם אפילו נהפכים בעצמם לזירת אלימות אם רצו ואם לא - אין אפשרות בחירה. האלימות מכריעה במקרים שונים, ולראשונה קיים משהו שמאחד את העולם... האלימות".

אבל אין להתעלם מהשיעורים הלא פרופורציונליים של פשיעה ורצח בחברה הערבית-פלסטינית בישראל. תופעת הפשיעה מורגשת יותר וחמורה יותר מאשר כל חלק אחר של החברה הפלסטינית, לרבות בגדה המערבית ובעזה.

כמויות הנשק הנמצאות ביישובים הערבים לא מביישות מיליציות חמושות. כנופיות נמצאות כמעט בכל מקום. הן הפכו למקור סמכות. תבענו באמצעות ועדת המעקב העליונה מהמשטרה לאסוף את הנשק הזה מהיישובים שלנו. אם מישהו במערכת הביטחון היה חושד שהנשק הזה יופנה נגד המדינה הוא לא היה נשאר דקה והיו שמים עליו את היד. לא כך כאשר מדובר בפשיעה גואה, פלילית.

וכדי שהבכי של תלמידיו של יוסוף ומשפחתו לא יילך לשווא

כששואלים בציבור הערבי מה כואב לך, מה מפריע לך, מה מדאיג אותך - אחד הנושאים בראש הטבלה הוא האלימות והפשיעה. זו הסיבה שלפני מספר שנים קיימתי ישיבה בכנסת בהשתתפות ראש הממשלה, חמישה שרים, לרבות השר לביטחון פנים, המפכ"ל, עשרות חברי כנסת, משפחות שכולות, אנשי אקדמיה, כדי להעלות את הנושא על סדר היום הכלל ארצי.

יתרה מזו יזמתי חוק המח יר בעונש על שימוש בנשק באירועים חברתיים לרבות חתונות. החוק כמעט ולא מיושם.

לחנך נגד אלימות

חשוב לציין את העובדה שהמחקרים אומרים כי ככל שהרקע הסוציאלי הוא קשה יותר הסיכוי לאלימות הוא גבוה יותר. עוני ודלות הם מתכון לפשיעה גואה. כשאין מועדונים, מקומות בילוי, מתקני ספורט, מרכזי תרבות, נאלצים הצעירים לפנות לנתיבים אחרים. המשטרה אשמה בהתפשטות הנשק ובהיעדר פיקוח - אבל לא רק היא. ביקורת פנימית חייבת להישמע. יש להמשיך ולחנך נגד האלימות ולהשמיע קול בתוך בית הספר, בבית, במסגד, במגרש הכדורגל, ברחוב ובאמצעי התקשורת.

יחד עם חבריי בכנסת העלינו בכל מקום, בכל הזדמנות, בפני השר ובפני הוועדות את עניין הנשק הלא חוקי והפשעים הלא מפוענחים.

 יזמנו קמפיין לפני שנתיים תחת הכותרת "די לאלימות, הנשק הורג אותנו" ועליו חתמו עשרות אלפי אנשים. ברור שלא די בכך. כולם חייבים להתגייס כדי שקול הזעקה והכאב של תושבי טייבה או טירה או נצרת יישמע וכדי שהבכי של תלמידיו של יוסוף ומשפחתו לא יילך לשווא.

מה אמור אדם לחוש אחרי רצח כזה? זעם, כאב, בושה ? אולי כל זה יחד, אבל למרות הכל זה חייב לאתגר את המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית לשלב ידיים כדי לנצח את הסרטן הזה.

די לאלימות, הנשק הורג אותנו.

יוסף ידידי, יהי זכרך ברוך.

ח"כ אחמד טיבי, סגן יו"ר הכנסת, יו"ר סיעת רע"מ תע"ל