סוהא עראף: המימון ישראלי, הסרט פלסטיני
האם הדרמה התקופתית "וילה תומא" היא יצירה אישית של פלסטינית או הפקה ישראלית בגלל מקורות התקציב? שאלה זו עומדת במרכז הדיון סביב סוהא עראף וסרטה שיוצג בחו"ל ללא שיוך לאומי. "בעת מלחמה נושא הזהות משתלט על אנשים, והפלסטיני הופך לאויב", מסבירה הבמאית ל-ynet. לטענתה, די שהצופים מיודעים על המימון הישראלי - המופיע בפתיח שלפניכם
לתסריטאית והבמאית סוהא עראף יש לא מעט ניסיון בזירת הקולנוע הישראלית בעשור האחרון. היא היתה שותפה לכתיבת התסריטים לסרטי ערן ריקליס "הכלה הסורית" ו"עץ לימון", היתה יועצת תסריט ב"אודם" של יונתן סגל ושימשה כמפיקה בפרויקט הבינלאומי של רון פריק "סמסרה". היא הקימה את חברת ההפקה בילסאן בחיפה, תחתה יצרה את הסרט הדוקומנטרי "נשות החמאס". ולמרות כל זאת, ספק אם הציבור הישראלי הכיר את שמה של היוצרת הפלסטינית-ישראלית בת ה-45 עד היום: סרטה העלילתי הראשון כבמאית "וילה תומא" מביא לה את הפרסום הזה, שהוא לאו דווקא חיובי.
"וילא תומא" הוא מקור לגאווה עבור עראף. היצירה האישית והנשית שהביאה לעולם, התקבלה לתוכנית של שבוע המבקרים של ונציה המתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע האיטלקי היוקרתי שייפתח בשבוע הבא. אלא, שבישראל יש מי שזועם על הבמאית. הסיבה: "וילה תומא" הוצג עם קבלתו כסרט פלסטיני. זאת למרות שהמימון שלו הוא ברובו מכספי ציבור ישראלי. כ-1.4 מיליון שקלים מתקציבו הגיעו מקרן הקולנוע הישראלי, וכ-600 אלף שקלים נוספים ממשרד הכלכלה.
הדיווחים מוונציה הובילו לתגובה חריפה מצד שרת התרבות לימור לבנת, אשר ביקשה לערוך בירור בנושא וביום ראשון האחרון הורתה על דרישה להחזר כספי התמיכה שהשקיעה קרן הקולנוע הישראלי ב"וילה תומא". הטיעון: מדובר בחריגה מהוראות נוהלי שר האוצר לכספים "שלא שימשו למטרות לשמן ניתנו". לטענת משרד התרבות והיועצת המשפטית שלו עו"ד הדס פרבר-אלמוגי, על פי חוק הקולנוע התקציבים אמורים לקידום סרטים ישראלים. היות ו"וילה תומא" הוצג כפלסטיני, הוא אינו עומד בתנאי החוק.
"על פניו נראה כי במקרה של הסרט 'וילה תומא', קרן הקולנוע הישראלי לא מילאה את תפקידה", אמרה השרה לבנת, "חוות הדעת של היועצת המשפטית של משרד התרבות מאששת למעשה את החשש הראשוני לפיו היוצרת של הסרט פעלה באופן חמור וציני בבואה לקבל הכרה ותמיכה בסרטה כסרט ישראלי, בעוד שבחו"ל היא מציגה אותו כסרט שמדינת המקור שלו 'פלסטין'. על פניו מדובר במצג שווא של היוצרת לא רק בפני הקרן, אלא גם בפני רבים מאנשי צוות ההפקה הישראליים שעבדו בסרט ונדהמו נוכח התנהלותה".
בשלב זה, הדרישה היא להחזר כספים מתקציבה של קרן הקולנוע הישראלי (שראשיה בינתיים לא מגיבים רשמית להתפתחויות), אולם נשקלת גם תביעה כספית נגד עראף עצמה. עם זאת מדובר במקרה יותר מורכב ממה שנראה על פניו. "וילה תומא" אולי הוגש לפסטיבל ונציה כסרט פלסטיני, אולם הקרדיטים לגופי ההפקה והמימון הישראלים מופיעים בו, ובהבלטה כמקובל. כך שהקהל שיצפה בסרט בוונציה ובפסטיבלים האחרים בו יוקרן הסרט (ביניהם פסטיבל טורונטו הגדול), ידע שמקורות המימון שלו ישראליים.
אלא שמה שיגיע אחרי מפגן הקרדיטים - לבמאית, לשחקנים ולגופי ההפקה והמימון השונים - הוא סיפור אישי נשי שנוגע לחברה הפלסטינית על רקע של מציאות פוליטית משתנה ברמאללה של 1967. העלילה שעיצבה עראף מגוללת את סיפורן של שלוש אחיות פלסטיניות נוצריות ורווקות אשר נועלות עצמן באחוזתן כדי להרחיק עצמן מהכאוס שבחוץ. כשאחייניתן היתומה בדיאה מגיעה לבקרן, הן מאמצות אותה לחיקן ויוצאות בחיפוש אחר גבר אריסטוקרטי שיישא אותה לאישה. בסרט מככבות ניסרין פאור, אולה טברי, שרין דאביס ומריה זרייק.
"כאישה וכיוצרת פלסטינית, אני מחפשת את הסיפורים שלי מתוך ההוויה הרגשית והקולקטיבית שלי, אני מחפשת עולמות פנימיים ורגשיים עדינים ומורכבים, סיטואציות אבסורדיות, והמקום הזה מספק לי בשפע סיפורים וסיטואציות כאלה", אומרת עראף ל-ynet.
"אני נעה במרקם העדין והמורכב של זהות פוליטית לאישית, באישי שלצערי הוא פוליטי, בגבולות של האדם עם עצמו עם החברה ועם הממסד. רציתי ליצור סיפור וסרט פלסטיני שונה. תמיד דמותו של הפלסטיני בקולנוע הפלסטיני והישראלי והעולמי מוצגת או כגיבור או כקורבן. בסרט 'וילה תומא' רציתי להחזיר את האדם לדמות של הפלסטיני ולבימת הקולנוע".
טעימה מתוך הסרט "וילה תומא"
עראף מסבירה כי הסחף נגדה שכן מדובר בסרט אישי, הנובע מתוכה והיא זו המעניקה לו ולגיבורותיו את חיי המסך, וגם את הזדהותם. "זהותו של הסרט הינה זהותו של הבמאי, ולא תעודות הזהות שהוא נושא, אלא הזהות הרגשית האינטלקטואלית, והלאומית", מסבירה עראף, "יצירה אמיתית מבטאת את הנשמה של היוצר, במיוחד ליוצרים שהם לא שכירי חרב. היוצר מביא את עצמו את עולמו הפנימי הרגשי הפוליטי, החרדות שלו הפחדים, השמחה".
אז מאיפה נובע הכעס עלייך?
"בעת של מלחמה נושא הזהות משתלט על אנשים, והופך לדבר הכי משמעותי. פתאום הפלסטיני השכן מהדלת ממול הופך להיות האויב. ישראל היא לא מדינה סובלנית למיעוטים התרבותיים הגרים בה. במיוחד במלחמה האחרונה, אנו אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל סבלנו ועדיין סובלים מרדיפה פוליטית - אם זה בגל המעצרים, אם זה מפיטורים ממקומות העבודה, באלימות כלפי צעירים ערבים, בהפגנות מתלהמות שבהן הקריאה מוות לערבים חזרה על עצמה והגיעה עד לחיפה.
בצל הביקורת נגדה, החליטה עראף להסיר את הזיהוי הלאומי של סרטה, והוא מופיע עתה בתוכניית שבוע המבקרים של ונציה - כסרטה של סוהא עראף. "בעקבות המהומה שהתעוררה סביבי, כאילו ביצעתי פשע כלשהו, החלטתי כפשרה להוריד את המילה 'פלסטין' מהגדרת סרטי, ולהציג את הסרט בפסטיבלים בעולם רק תחת שמי, ללא זהות לאומית", הודיעה.
בינתיים נכנס לקלחת גם משרד הכלכלה והעומד בראשו השר נפתלי בנט, אשר ביקש ללכת בעקבות משרד התרבות ולתבוע מעראף את 600 אלף השקלים שהוקצו להפקת "וילה תומא" מהסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים. בתגובה לדרישה זו, שלחה עו"ד סאוסן זהר מהמרכז המשפטי עדאלה, שמייצג את עראף, מכתב ובו נטען כי עראף לא עברה על אף תנאי מתנאי התמיכה הכספית בסרטה.
"הסרט מוצג בתכניות של הפסטיבלים בו הוא יוקרן, לרבות בפסטיבל וונציה לסרטים כ'סרטה של סוהא עראף', היינו ללא שיוך לאומי כלשהו. על כן האמור במכתבכם, אינו רלוונטי ואינו תואם למציאות". כתבה עו"ד זהר והוסיפה: "נבקש להדגיש כי הסרט מציין בתחילתו ובסופו את עובדת קבלת תמיכתם הכספית למימון הפקת הסרט".
יש לציין ש"וילה תומא" הוגש מלכתחילה לפסטיבל טורונטו ללא איזכור מדינת המוצא. במקרה אחר, שמדגים גם הוא את בעייתיות הזיהוי הלאומי של סרטים בפסטיבלים, הוא "The Warren". הסרט הקצר, עליו סיפרנו לכם לפני כשבועיים, משחזר לחימה במהלך מבצע חומת מגן. הוא הוצג תחילה כקו-פרודוקציה אמריקנית-פלסטינית-ישראלית, אך כיום הוא מופיע בתוכניית הפסטיבל כסרט שמקורו בארצות הברית - אולי כדי שהבמאי האמריקני ג'יימס אדולפוס ימנע מהסתבכויות דומות, וכך גם שחקניו, בהם מוחמד בכרי, עלי סולימאן, גיא אלחנן ודניאל גמליאלי.
הסוגייה של סרטים כמייצגי מדינות, היא סוגייה מורכבת, סבוכה ורגישה יותר ממה שניתן להתרשם תחילה. קולנוע הוא אמנות וככזה הוא אמור לשקף דעות ורעיונות של היוצרים, גם אלו המביעים ביקורת כלפי השלטון. וזאת ברוח הפלורליזם וחופש הביטוי. מצד שני, קולנוע הוא האמנות היקרה ביותר, ובלתי אפשרי ליצור סרט ללא משאבים כספיים. בישראל נדירים המקרים של משקיעים פרטיים וכספי התמיכה בסרטים הם ברובם כספי ציבור שניתנים על ידי הקרנות השונות. זהו גם המקרה של "וילה תומא", שנקרע איפשהו בין יושרה האמנותי של עראף לבין הצורך הבלתי נמנע במשאבים.
נשאלת השאלה האם מעמדו של במאי ששולח את סרטו לפסטיבל בינלאומי הוא כמעמד ספורטאי שנשלח כנציג מדינה לאולימפיאדה (כזכור, גם תחום זה נמצא באחריותה של לבנת, המשמשת גם כשרת הספורט). ספק אם המטפורה הזו באמת הולמת קולנוענים שיוצרים מתוך עולמם הפנימי מול אתלטים הפועלים בסביבה תחרותית בהגדרה, אבל גם אם נאמץ אותה, נזכיר: יש ספורטאים שנולדו, התחנכו, והתאמנו במדינה אחת, בה הם גם מתגוררים בימים כתיקונם - ובכל זאת, בתחרויות בינלאומיות מייצגים מדינה אחרת לגמרי, יהיו שיקוליהם אשר יהיו (כשרים יותר או פחות). מצד שני, בניגוד לאתלט, כשרונו של הקולנוען לא יבוא לידי ביטוי ללא גב כלכלי, במקרה זה מדינת ישראל.
כך או כך, העמדה של מרבית היוצרים הערבים הישראלים, בסוגייה זו, והם רובם ככולם עומדים מאחורי עראף. זהו המסר שעולה מעצומה עליה חתמו במאים, מפיקים ושחקנים מהמגזר הערבי, בהם השחקנים מכרם חורי, יוסף אבו-ורדה, זיאד בכרי, סאלח בכרי, חליפה נאטור, סוהיל חדאד וסלים דאו, הבמאים תאופיק אבו ואאל, פיראס חורי, אסקנדר קובטי, האני אבו-אסעד, ועוד רבים אחרים. הם מביעים תמיכה בלתי מסויגת בעראף כהגדרתם ו"מגבים את החלטתה להגדיר את סרטה כאוות נפשה, כי זו זכותה הבלעדית".
"אנו יוצרים, אמנים וקולנוענים ערבים - פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, מגנים ומביעים שאט נפש מהקמפיין הימני המתוזמן נגד היוצרת והבמאית סוהא עראף", נכתב בעצומה, "זהותו של סרט לא נשאבת מזהותם של מדינות וגופים אשר תומכים בו ומממנים את הפקתו, אלא היא נגזרת מזהותו והשתייכותו הלאומית ועולמו הרוחני, התרבותי והערכי של היוצר. אם כן, זו זכותנו כמיעוט לאומי ערבי - פלסטיני בישראל להחליט ולהגדיר את זהות יצירתנו האמנותית".
"על אף המדיניות המפלה אותנו לרעה מצדם של מוסדות המדינה כמעט בכל תחומי החיים, אנו מצפים מהקרנות בישראל לגלות הבנה לגבי ייחודיות הזהות שלנו, ולהכיר בכך שאנו חלק אינטגרלי מהמרחב הלאומי והתרבותי בעולם הערבי טרם קום המדינה ועד עצם היום הזה", הם כותבים ומבהירים: "אנו רואים בעצמנו כמיעוט לאומי פלסטיני בישראל ועל כן היצירה האמנותית-קולנועית שלנו אמורה ואף חובתה לשקף את רחשי ליבנו, השתייכותנו הלאומית וההיסטורית, לרבות הצגתה ככזו בארץ ובעולם".
במכתבם, יוצאים היוצרים גם באופן אישי נגד שרת התרבות: "אנו רואים בהתערבותה האישית, הבוטה והמוזרה של שרת התרבות לימור לבנת חלק מהתחרות ההולכת וגוברת בין פוליטיקאים אשר עולים על גל ההתקרנפות ושנאת ערבים ההולך ומתפשט כמו אש בשדה קוצים בחברה הישראלית ורוצים לרשום לעצמם נקודות ואהדה על גבם של האזרחים הערבים".
