מה שבטוח: 20 לאלבום הבכורה של אואזיס
אצל הציבור הישראלי אואזיס אף פעם לא נתפסה כלהקה חשובה במיוחד, או כמי שעשתה היסטוריה. שני עשורים לאחר שאלבום הבכורה שלה "דפנטלי מייבי" כבש את העולם, אפשר אולי ללעוג לה - אבל חייבים להודות שזו התמצית המזוקקת של הרוקנ'רול הבריטי
כותב שורות אלו יכול היה להציג עובדות מפוארות, אך יבשות, נוסח "אלבום הבכורה הנמכר ביותר בבריטניה" עד אותו היום, לנפנף בסטטיסטיקות מזן "86 אלף עותקים שנמכרו בשבוע הראשון ו-8 מיליון בסך הכל עד היום" או - "עקף את המקום השני בטבלת המצעדים של 1994 ביותר מחמישים אחוז" (שאוייש על ידי אלבום ההופעה ההחיה של שלושת הטנורים).
היה פה גם מקום לציין את הבחירה של קוראי מגזין המוזיקה NME בו כ"אלבום הבריטי השלישי הטוב בכל הזמנים", מיד אחרי אלבום הבכורה של הסטון רוזס ו-"The Queens Is Dead" של הסמית'ס, או את את הכתרתו ב-2008 כ"אלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה" על ידי קוראי מגזין המוזיקה Q ולקוחות רשת חנויות המוזיקה HMV. אבל מה הטעם?
בסופו של דבר, אואזיס אף פעם לא היתה להקה פופולרית במיוחד בישראל. מביני העניין והאנגוליפילים המקומיים גם ככה תמיד לקחו את הצד של בלר בסכסוך המפורסם ההוא. חובבי הפופ האופנתי אהבו את "Wonderwall" ועוד כמה שירים מ-"Morning Glory" שהגיע מאוחר יותר, אבלו אלו נשארו עבורו בגדר קלאסיקות ניינטיז חצי נשכחות, שירים שיבליחו ברדיו אחת לתקופה וסביר להניח שאפילו האצבע המורה לא תמהר לתור אחר תחנה אחרת שיש בנמצא.
אואזיס לנצח תתפס בישראל כקוריוז, הרכב שמבוסס כולו על טהרת הרוקנ'רול התלת-אקורדי, שהואשם (ובצדק, יש לציין) בפלגיאטים מוזיקליים (כאילו שאין דבר כזה "השפעה" ולהקה אחרת מעולם לא חטאה במחוות), השאלות ופרשנויות משלה לשירים קיימים. האחים ליאם ונואל גאלאגר מוקצים כאן מחמת המיאוס, גם במסיבת הבריטפופ הקרובה לביתכם, ובדיחת הגבות והתספורות תמיד תככב בפרובינציה הים-תיכונית שלנו, שמקדשת ערכים כמו מוריסי, הביטלס ומונטי פייתון - אבל תמיד ממהרת לבטל את ההרכב הגדול והמצליח ביותר שיצא בממלכה המאוחדת כבר לפני שני עשורים.
וכך יצא שטקסט הילולת יומולדת ה-20 לאחד מאלבומי הרוק החשובים בהסטוריה, הפך לכתב הגנה על אואזיס. להקה שמעולם לא הובנה במחוזותינו. הרכב שגם אם היבול האמנותי של שנותיו המאוחרות בהחלט היה ראוי לגינוי ולחותמת כוכב הביקורת הבודד המבישה, שתי היצירות הכי חשובות שלו עומדות במבחן הזמן גם היום.
כי בניגוד להגדרה הרשמית והארעית של מוזיקת פופ, "בהחלט ייתכן ש" (לא להאמין שגם בעברית הטייטל הזה עובד מצוין) האלבום הזה היה שמן בגלגלי מכונת הבריטפופ הגדולה, אך יותר מהכל הוא אלבום רוק על-זמני שהשפיע על דורות של אמנים ומוזיקאים בריטים, מקולדפליי ועד אלבו, מרובי וויליאמס ועד הארקטיק מאנקיז.
זעם נעורים טהור
מה שהפך את "DM" לאלבום רוק מופתי, לא פחות, הוא אותו מרכיב ראשוני שמזמין אליו את הזרקור אל כל הרכב צעיר שראוי לו: זעם נעורים טהור. אחרת קשה להסביר חגיגת דיסטורשן אלימה כמו "Bring It On Down" - ארבע דקות של מתקפת גיטרות נטולת חשבון ועכבות, חומת רעש שיכולה להפיק רק נפשו הפרועה של נואל גאלאגר בן ה-19, נפש שבטוחה שהעולם חייב לה משהו, ואם הוא לא ייתן לה אותו ומיד, היא מתכוונת לקחת אותו בעצמה.
וזו למעשה, ברצועה מתמוצתת אחת אואזיס של 1994, לא זו השמנה והשבעה שעיקר פעילותה מסתכמת בהופעות מצוינות ובראיונות מבריקים שמגלגלים מצחוק את אלו שמבינים היטב את הרפרנסים והז'רגון הבריטי. אואזיס של "דפנטלי מייבי" היא אסופת נערים פרחחים ממנצ'סטר, ילדים פוחזים שלא מתביישים לפתוח אלבום בהצהרת כוונות ברורה בדמות "Rock N' Roll Star", ולסיים ב"Married With Children", קטע אקוסטי וציני על ייאוש ואפרוריות חיי השגרה הזוגיים.
"כוכב רוקנ'רול". כך נשמעת הצהרת כוונות
ממרחק הזמן אפשר להבין היום שהיופי ב"דפנטלי מייבי" טמון בעובדה שהוא בכלל לא היה אמור להיות כזה. כפי שיעיד עליו אלן מק'קגי, מנהל הלייבל האגדי "קריאיישן", הוא היה אמור להיות לא יותר מעוד אלבום שמעביר את הזמן עד התקליט הבא של הסטון רוזס, לא יותר מעוד פילר בשורה של אלבומים שנועדו להחזיק את החברה מעל פני המים. אפילו נואל גאלאגר עצמו אמר שזו לא באמת היתה אמורה להיות הפלטפורמה שלו להעביר את המסרים שרצה להעביר לעולם.
הבריטי הצעיר שמפיק האלבום אוון מוריס התבלבל ברגע הראשון שפגש בו, וחשב אותו לסוחר סמים, לא ניסה להוכיח נקודה. הוא פשוט כתב ללא שמץ של מודעות עצמית שירים על הדברים היחידים שעניינו אותו באותו הזמן, להלן: שתייה, סמים וזיונים. יציאה פרוידאנית לא מודעת או סתם משפט שבא לו טוב, אבל כשליאם פותח את "Supersonic" בשורה: "אני צריך להיות עצמי, אני לא יכול להיות אף אחד אחר", הוא התכוון לכך יותר משהוא עצמו אפילו ידע.
וזה מצחיק, להגיד שאואזיס היו עצמם, כי ברור לכולם שהאחים גאלאגר השאילו מלא מעט להקות, וגם הודו שבימים שבהם הקליטו את האלבום, כל מה שהתנגן להם ברקע היה "ריבולבר" של רביעייה מופלאה אחרת. כן, נואל גאלאגר הוא כנראה גדול הגנבים המוזיקליים והטקסטואליים, על כך אין עוררין. אלא שהוא השכיל לגנוב מהגדולים ביותר - כי אם כבר לגנוב, אז לפחות משהו יקר ששוה לקחת עבורו את הסיכון.
צעצועים של רוק
"לא ניסיתי להרשים אף אחד עם המנעד הטקסטואלי והמוזיקלי שלי", אמר בחגיגות עשר השנים לאלבום. "שמעתי ביטלס, סטונס, טי רקס, דיוויד בואי והרבה אוספי 'גרייטס היטס'. לא היה אכפת לי מטראק נסתר בבוטלג של פינק פלויד מ-1972. אני מעדיף לשמוע את 'I Am The Walrus' עשרים פעמים ברצף". כנראה שהוא היה חכם יותר משנותנים לו קרדיט, כי העובדה היא שלכתוב שיר כמו "Shaker Maker" על שם צעצוע שהיה לך בסבנטיז, על רקע לחן של פרסומת לקוקה קולה, דווקא עבד לו - גם אם לא בפעם הראשונה.
"Shakermaker". כי לגנוב שיר מפרסומת זה עדיין יותר טוב מלכתוב לה אחד
שני הניסיונות הראשונים להקליט את האלבום הגדול הזה הניבו תוצאה חסרת מעוף, נחמדה אמנם, אך כזו שפשוט לא נשמעה כמו הלהקה שהיא היתה אמורה להיות. המפיקים שהיו אמונים על הניסיונות הראשונים להקליט את מה שהפך למאסטרפיס של האחים גאלאגר, לא השכילו להבין שכשאתה לוקח את מי שהפכה להיות אחת מלהקות הלייב הגדולות ביותר במוזיקה הבריטית, ומפריד אותה לחדרים וערוצים נפרדים, הקסם שבנגינה המשותפת פשוט לא קורה.
היה זה אותו אותו אוון מוריס שקיבל עליו בניסיון השלישי את מלאכת הפקת האלבום (מבלי להכיר את הלהקה בכלל) והחליט לקצץ בחומרים, לשייף את הפינות ולגנוז בערך 17 טייקים של סולואי גיטרה של נואל, שנשמעו לו קצת יותר מדי כמו סלאש.
ומה עוד יש שם, באלבום שאיכשהו ההיסטוריה תייגה תחת ההגדרה של "בריטפופ", ומנתה עם מחוללי התופעה: להיט רחבות ריקודים בשם "Colombia" שנכתב והוקלט כולו אחרי צריכה מאסיבית של אסיד (למקרה שתהיתם לפשר השורה החוזרת בפזמון "אני לא יכול להגיד לך מה אני מרגיש, כי זה הו כל כך חדש לי") או בלדת רוק גדולה בדמות "Live Forever" (שקדם לה ניסיון להפוך את ה-"מייבי" שבפותח אותה ל"בייבי", ניסיון שנפל כשהגאלאגר הבוגר התעקש שאף שיר שלו לא יתחיל במילה ''"בייבי", לפחות עד הביצוע שלהם ל"קומון פיל דה נויז" מספר שנים מאוחר יותר).
אז אתם יכולים לקרוא לו "פופ בריטי" עד מחר, אבל שירים כמו "Up In The Sky" שכולו התרסה של בן מעמד הפועלים כלפי ממשל קונסרטיבי אטום, מוכיחים שמדובר באלבום שעשוי מהחומרים שמגדירים מוזיקת רוק מהי.
"Live Forever". אתה לא תכניס לי לשם "בייבי", אתה שומע?
והיה שם גם אחד, "Cigarettes and Alcohol", שיר שבקונטקסט התרבותי הנכון, הצליח לזקק היטב את התחושה של כמעט כל אדם צעיר בבריטניה של שנות התשעים המוקדמות, מדינה שהשוותה לא אחת על ידי נואל ל"בית שימוש, מקום נוראי לחיות בו".
"זה בכלל מצדיק את ההתמדה לחפש עבודה כשאין בכלל עבור מה לעבוד?", ליאם שר שם, ונואל יגיד בראיונות שנים אחר כך: "זה מדהים אותי שהצלחנו להכניס למקום הראשון במצעדים ולהשחיל מתחת לראדר של תחנה כמו רדיו 1, שיר שמעודד באופן מפורש צריכה של קוקאין".
גם אם פה ושם התפלקו להם יציאות דביליות (ועדיין מקסימות, כן?) מזן "Digsy's Dinner" , גם הן הכילו בתוכן כמה הבטחות לעתיד, ושורות קסומות שניבאו במדויק את מה שאואזיס הפכה להיות עבור חבריה, מעריציה ועבור האומה הבריטית המוזיקלית שחזרה לגדולתה במשך מספר שנים, לא מעט הודות לאלבום הזה.
"אלה יכולים להיות הימים היפים ביותר של החיים שלנו, אבל אני לא חושב שאנחנו חיים ממש חכם כרגע", הם שרו אז, ובמחי שורה אחת סיכמו יפה את הפאזה שעברה בריטניה משלטון ת'אצר של שנות השמונים ועד לפריחה הגדולה שלה, רגע לפני שטוני בלייר ומפלגת הלייבור עלו לשלטון (והרסו הכל). שורה שעל הדרך גם היטיבה לתאר גם את מה שעתידים היו הם עצמם לחוות - במעבר ממוזיקאים אלמוניים ללהקת ענק, שכמויות הסמים שצרכה, בהחלט לא יכולים להכלל בהגדרה של "לחיות ממש חכם".
"סיגריות ואלכוהול". אלן מק'קגי קרא לו "ההערה החברתית החשובה ביותר של אותן שנים"
אז תשנאו אותה, תזלזלו בה או פשוט תתעלמו ממנה.
אואזיס של אלבום הבכורה שלה היא הגרסה המזוקקת, המיץ של הרוקנ'רול הבריטי כפי שמעולם לא שוחזר אחריו שוב, לפחות עד שהקופים של אלכס טרנר הגיעו לשכונה.
"דפנטלי מייבי" היה התשובה הבריטית ל"נוורמיינד" של נירוונה, ומי שלא הבין אותו עד עכשיו, כבר כנראה לא יבין אותו לעולם. כרגיל, ההגדרה המדויקת ביותר לסיטואציה של האלבום, של הלהקה ובכלל, הגיעה מכיוונו של נואל, שאמר פעם בראיון את השורה החשובה ביותר ב"לחיות לנצח": "We see things they'll never see", והסביר "זה העניין בחברויות ילדות. שניכם מבינים את הבדיחה שאף אחד לא מבין".
