"אדם הגון": לא תופס את הרוע

הסיפור המעניין באמת שמאחורי הסרט התיעודי "אדם הגון", אינו קשור למכתביו האישיים של הבכיר הנאצי היינריך הימלר שנחשפים בו. הסיפור הפנטסטי הוא זה של המזוודה שהכילה את המסמכים, שנגנבה מבית משפחת הימלר על ידי חיילים אמריקנים עם תום המלחמה, והגיעה לידיו של חיים רוזנטל, צייר ישראלי ניצול שואה, שהסתיר אותה מתחת למיטתו למשך ארבעים שנה. אבל הסיפור הזה אינו נכלל בסרט.

לא שתוכנם של המסמכים (שכוללים גם את מכתבי אשתו, מרגה, ויומניה של בתו) נעדר ערך היסטורי. נהפוך הוא. אבל בסופו של דבר, מה שהם חושפים הוא שראש האס. אס. ומפקד הגסטפו לא היה אלא בן אדם נורמלי, כמוהו כשאר בכירי המפלגה, שכתב תכופות מכתבי אהבה לאשתו (לה קרא "אמאל'ה") והיה טרחן להחריד.

הימלר מתוך הסרט. קטעי ארכיון לצד מכתבים מוקראים

הבמאית הישראלית-בלגית ונסה לאפא, יוצרת על בסיס הכתובים שהגיעו לידיה סרט תיעודי שמרני למדי, שמשלב קריינות שלהם עם קטעי ארכיון המתארים את אכזריות המשטר הנאצי ואת מציאות היומיום תחתיו. לעתים זה אפקטיבי, כמו למשל העימות בין תוכנם המשפחתי של המכתבים לצילומי הוצאות להורג, או תיאור חוויותיה הפסטורליות של גודרון הימלר, בתו, מביקור מעורר גאווה בדכאו, על רקע תיעוד מחנה הריכוז שהקים אביה. הימלר עצמו מלין באחד ממכתביו על ההמתה בגז המתבצעת באופן בעייתי, שאינו גורם מספיק ייסורים למומתים.

דמותו של הימלר כפי שעולה מהמכתבים אינה חדשה או מפתיעה. היתה בו ביקורת עצמית משולבת בהערצה לגזע הנורדי ולגיבורים הטווטוניים המיתולוגיים. הוא תיעב הומוסקסואליות וראה בה גורם הרסני, סלד מיהודים (בהתכתבויותיו עם מרגה, ישנה התייחסות הנוגעת לאופיו הרע של "היהודי"), ורשם בקפדנות כל מכתב ששלח או קיבל. אביו, שגם מכתביו מצוטטים פה, השתדל אצלו לא פעם בנוגע למעצרם של מי מבני חבריו, וביקש את התערבותו.

חיי המפלגה הנאצית. היכן מסתתר הרוע?

הימלר, במילים אחרות, הוא אותו "אדם הגון" שבכותרת. כך לפחות היה רוצה שיאמרו על החיילים והגנרלים הנאצים שלחמו בשדה הקרב והפעילו את מערכת ההשמדה. "אדם הגון" הוא גם מי שאילן היוחסין שלו היה כזה שאיפשר את קבלתו לאס. אס. ממכתביו עולה דמותו של אדם חרוץ וצייתן שמבצע את "עבודתו" ביעילות מקפיאת דם. אגב כך, מפעל הריכוז והחיסול ההמוני כלל אינו נזכר במכתביו האישיים המובאים כאן. למעשה, בחקירתה של מרגה שנערכה עם תום המלחמה במחנה אסירות בנירנברג (ואשר קטעים ממנה פותחים וסוגרים את הסרט), היא טוענת שמעולם לא דיברו על הנושא.

השילוב בין סרטי הארכיון (אלה כוללים גם סרט אנימציה אנטישמי לילדים) והקריינות מעלה, אמנם, את הניגוד שבין ההיסטורי והאישי, הפומבי והפרטי, שמתקיים כל אימת שמתייחסים ליומנים, בין אם כתובים ובין אם מצולמים. אבל השילוב הזה בסרטה של לאפא נותר, במחילה, טריוויאלי. החיבור הזה אינו מסביר איך איש המשפחה המסור לכאורה (אחרי הכל, הסרט כולל גם מכתבים שכתבה מאהבתו שהרתה לו) שימש גם כרוצח המונים נטול ספקות, והמחשבה נודדת אל "סרט לבן", יצירת המופת של מיכאל האנקה מ-2009, שהשכיל, אגב כך, לספק תשובה מצמררת בחדותה.

גבר מסור בעל שתי נשים

במובן זה, "אדם הגון" איננו סרט מאתגר. הוגים וחוקרים רבים,

מחנה ארנדט שדיברה על "הבנאליות של הרוע", ועד ההיסטוריון דניאל גולדהגן שכתב את "תליינים מרצון בשירות היטלר", עסקו בדינמיקה הפסיכולוגית של בני אדם "רגילים" שנטלו חלק במכונת ההשמדה ושירתו אותה בהתלהבות. אבל מכתבי הימלר, שמכסים את התקופה שמהיותו סטודנט במינכן ועד עלייתו לצמרת המפלגה הנאצית - אינם מסייעים, כפי שהם מובאים כאן, לחשוף משהו שלא ידענו בנוגע לדינמיקה הזו.

ועם זאת, ראוי לצפות ב"אדם הגון", בעיקר כדי לדלות מהטקסטים המוקראים בו (בקולותיהם של שחקנים גרמנים ואוסטרים), משהו ממנגנון ההכחשה היעיל שפעל בגרמניה הנאצית. לא זו בלבד שהימלר, כאמור, אינו מזכיר את הפשעים הנוראים גם במכתביו הפרטיים, אלא שבני משפחתו מתעלמים אף הם מהמתרחש - כאילו דבר מפעולות הגירוש וההשמדה לא הובא לידיעתם (במסגרת פעילותה בצלב האדום הגרמני, מרגה הימלר דווקא ביקרה ותיעדה ביומניה את מה שראתה בפולין הכבושה).

הצפייה בסרט מעלה גם שאלה נוספת: האם ישנו בכלל איזה כלי שהוא (מכתבים, יומנים, משפט פומבי), שמאפשר חדירה אל תודעתו של מי מאדריכלי השמדת ההמונים? האם ניתן "להבין" את העוול? אבל גם מהבחינה הזו, "מעשה בהרג" (2012) התיעודי המצמרר של ג'ושוע אופנהיימר, שגיבוריו הם חברי חוליות המוות באינדונזיה של שנות ה-60, הוא סרט מעניין יותר.