"מעכשיו תראו את אבא אנדי מבלה עם הילדים בגינה כל יום. מפצה על החסך"
רגע לפני משחקו האחרון בקריירה בשבת מול ארגנטינה, אנדי רם מדבר על העליות והירידות בקריירה, הזוגיות עם ארליך, היחסים עם פדרר ונדאל, והעתיד הקודר של הטניס הישראלי
"אחרי המשחק נגד ארגנטינה, אני לא מתכוון לתלות את המחבט, אני פשוט מנפץ אותו לרסיסים וזהו, אחרת יכול להיות שידגדג לי, אוריד את המסמר ואקח אותו שוב".
אחרי 16 שנות קריירה, בהן השיג 19 תוארי זוגות כולל זכייה באליפות אוסטרליה והרוויח כ-2.7 מיליון דולר, אנדי רם יעלה בשבת בפלורידה למשחקו הרשמי האחרון, מול ארגנטינה בגביע דייויס. בכך יירד המסך סופית על קריירת הטניס המרשימה של הטניסאי התוסס בן ה-34, שמתכוון להקדיש מעכשיו את רוב זמנו לאשתו שירי, ולילדים אלון (5), נויה (3) והבן השלישי שייוולד בקרוב.
בוא נתחיל את הראיון הזה מהסוף. למה אתה פורש?
"ההחלטה הייתה תהליך ארוך. אחרי משחק הדייויס בטוקיו ב-2012 עשיתי ניתוח ברגל. האמנתי שממנו עוד אחזור לזכייה בגראנד-סלאם, אבל הניתוח לא כזה הצליח. מאז ההפסד באוסטרליה בינואר לא עשיתי כלום, לא עמדתי במטרה שלי. אני מעדיף להחזיר לילדים שלי שאבא שלהם לא היה בבית, מאשר להסתובב בחורים בעולם ועוד עם צליעה שלא עברה לי".
"פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל, הם מפלצות בינלאומיות"
ומהסוף, להתחלה. ליתר דיוק, 11 שנים לאחור. בקיץ 2003 נפגשו רם וארליך בתחנת הרכבת בלונדון בניסיון להציל יחד את קריירת היחידים המדשדשת שלהם. הם נרשמו למוקדמות טורניר הזוגות בווימבלדון והגיעו עד חצי הגמר. המותג "אנדיוני" נולד.
"באנו משום מקום", הוא מספר. "שני שחקנים שפיתחו קריירת יחידים ועשו הסבה. הייתה לי האופציה להמשיך לנסות ביחידים, חלון הראווה, הפרסום והתהילה של הטניס, או לנסות להגשים חלום על במה שאני יכול להיות עליה מספר אחת בעולם".
לאן יכולת להגיע בעולם האמיתי, טניס היחידים?
"אני לא אדם של אם. בנוער הייתי אחד השחקנים הטובים בעולם ביחידים. גדלתי בדור של סאפין, גונסאלס ופררו. הגעתי לרבע גמר אליפות ארה"ב בגיל 18, הייתי אחד משחקני הנוער המובילים עם חוזים בינלאומיים. אחר כך נכנס הצבא, וגם שתי פציעות שגרמו לי להחמיץ שנה. הגעתי למקום ה-180 ביחידים (ליתר דיוק, מקום 187 באוגוסט 2000 – נ"צ). אם תשאל מאמנים, יכולתי להגיע יותר".
טניס זוגות זה לא ממש ספורט.
"אז יש כאלו שיגידו מכבי ת"א זה לא כדורסל
כי יש את ה-NBA, והליגה הישראלית זה לא כדורגל כי יש את ליגת האלופות, ואני יכול להגיד על עוד מיליון ואחד דברים. טניס זוגות הוא מאוד מעניין, המגרשים מפוצצים ב-15 אלף אוהדים במאסטרס או בגראנד-סלאמים. התקשורת מדווחת פחות מן הסתם ועסוקה בארבעה תותחים – פדרר, ג'וקוביץ', נדאל ומארי. חוץ מהם, הטניסאים פחות מעניינים מחוץ למדינות שמהן הם מגיעים. יוז'ני, למשל, מעניין ברוסיה ולא בעולם. אנחנו מעניינים מאוד בישראל, התחברו אלינו, הפכנו לפופולריים, הקהל מכיר אותנו".
איך הפכתם למותג אנדיוני?
"הייתה תקופת יובש ביחידים, ואז הגיע ההישג שלנו בווימבלדון. הגעתי באותה שנה גם לגמר הזוגות המעורבים בווימבלדון (עם הרוסייה אנסטסיה רודיונובה – נ"צ). מאז שלמה גליקשטיין שהגיע לגמר רולאן גארוס לזוגות הרבה שנים לפני כן לא היה משהו כזה. התקשורת עשתה מזה רעש, פירגנו וליוו אותנו. המשכנו לספק את הסחורה, הגענו למאסטרס, זכינו באוסטרליה. הפכנו משחקני זוגות טובים למעולים. תמיד חיפשו ישראלים פטריוטיים וזה הגיע, אני למשל לא אזכור איך זכינו בזאגרב 2009, אלא מה שקשור לסמל והמדינה: את האולימפיאדות והדייויסים".
ספר קצת על הדינמיקה החברתית בסבב.
"כל הסבב הוא קרקס נודד. בכל שבוע לוקחים 150־100 טניסאים ומעבירים אותם מעיר לעיר בעולם כדי לתת הצגה לעולם. יש כמו בכל הצגה שחקנים ראשיים שדיברתי עליהם, את המשניים כמו ואוורינקה וכאלו, ואז שחקני הזוגות. כולנו באותו חדר אוכל, באותו מלון, בחדר ההלבשה. החבר'ה מהמדינה שלך הם החברים הכי קרובים, האחרים הייתי קורא להם עמיתים לעבודה".
יש את שלושת המוסקטרים כמובן.
"כל אחד והסגנון שלו. פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל, בגלל הכוכבות שלהם, הם מפלצות בינלאומיות. רק מקרוב אתה רואה את הפשטות והצחוקים".
שתף אותנו בסיפור על כל אחד מהם.
"יאללה. פדרר? באליפות בארה"ב הפתוחה שעברה הוא נמצא לבד, מתחיל לדבר איתי על מכבי ת"א נגד באזל. יש סיפור שאני מספר בהרצאות שאני מעביר, שלקראת המשחק שלנו באולימפיאדת לונדון נגדו ונגד ואוורינקה, פתאום הוא נותן לי קטנה ומתחיל לדבר איתי על גמר הזוגות שלנו אחד נגד השני בווימבלדון 1998. הוא שיחק עם רוחוס הבלגי ואני עם לודרה. הם ניצחו בשתי מערכות".
נדאל?
"אתה יושב איתו ועם הדוד טוני בחדר ההלבשה, מדברים על היחסים עם פלסטין, הוא כזה איש שלום מיוניפי"ל וכאלה, וכמובן שמשחקים כדורגל לפני הטניס. הוא חולה ריאל. בתקופות הטובות שלי היינו באותם כוחות, עכשיו הוא יותר טוב. יש לו מהירות, בעיטה, שליטה".
ג'וקוביץ'?
"אנחנו מכירים אותו מהארץ עם כל הלינק לישראלים. מדברים עברית בחדר ההלבשה. פעם הוא היה יותר סתלבטן, עכשיו יותר סולידי".
מי הטניסאית הכי נחשקת בסבב?
"בנות יפות? אשתי. אני יודע להעריך יופי רק מחוץ לטניס. בסבב זה פחות מדליק אותי, לא עושה לי את זה".
מה רגע השיא בקריירה שלך?
"יולי 2009, רבע גמר דייויס, נגד רוסיה, 11 אלף צופים בנוקיה, אנחנו עולים למגרש ב-0:2. היה משחק שכמעט התהפך נגד סאפין וקוניצין, ואז ניצחנו. אנשים לא רצו ללכת הביתה, חיכו שנרקוד. אני איש של קהל, כמו ההתרגשות במלבורן. מדהים כמה קיצוניים הם חיי הספורטאים. אחרי שזכינו במלבורן הרשיתי לעצמי להרים טלפון ישיר ללשכה של ראש הממשלה: 'שלום, זה אנדי, אפשר להעביר לי את ראש הממשלה?' מצד שני אתה לוקח לדוגמה את אולימפיאדת בייג'ינג. כולם סמכו עליך, השקיעו בך כסף, היית אחד מארבעת הספורטאים בסגל יהלום, ברור לכולם שאתה מביא מדליה, ואז אתה מפסיד בסיבוב הראשון. באותו רגע אתה רק רוצה שהאדמה תיפתח, תיסגר ותיפתח שוב רק חודש אחרי".
מה הרגע הכי עצוב?
"כשאבא שלי נפטר ב-2005. הייתי ברולאן גארוס יום לפני משחק, והיה לנו אימון מטורף, ואז אני יורד ועמית נאור מודיע לי שאבא שלי, זה שליווה אותי לכל חור מגיל חמש, אחד משני האנשים הכי קרובים אליי, נפטר. התרסקתי. יוני הרים אותי למלון. כואב לי שהוא לא ראה אותי בדייויסים, בהצלחות, בגראנד-סלאמים, אובדן שאני לא מאחל לאף אחד".
הגיע הזמן לספר סודות מתחת לסדינים. רבת לא מעט עם יוני.
"אני ויוני זוג יותר מנשוי, 15 שנה ביחד. לא סתם יש לנו פסיכולוגית קלינית שמתמחה בזוגיות. בגלל האינטנסיביות. הבנו שזה לא עשה לנו טוב, כל העליות והירידות. הייתה גם בעיה אחרי הפציעה של יוני. אני התקדמתי עם מקס מירני, הגענו לגמר מאסטרס, הרגשתי חרא בתקופה לא פשוטה. הוא ציפה שנשחק ביחד, אני הסתכלתי על הפרנסה של המשפחה שלי, אבל הבנתי אותו מצוין. תאמין לי שאכזבה זה יותר כואב ממכות. ב-2007, אחרי איזה הישג, הגענו לטורניר בתאילנד. היה לנו ויכוח שנגמר בטיסה באותו היום, אבל היה מישהו עם אינטרס להוציא את זה לתקשורת. בדיעבד זה הרס לנו חוזה פרסום".
"אין בישראל תרבות ספורט, אנחנו הכל חוץ מספורט"
לפני חמש שנים רשמה נבחרת הדייויס את הישג השיא של הטניס הישראלי – חצי גמר. הפעם, העתיד נראה קודר, וגם ההווה לא משהו. רם פורש, אמיר וינטרוב דועך, דודי סלע לא מצליח לצאת מהבינוניות. "יהיה בור של כמה שנים טובות", מעריך אנדי. "נרד למקומות שלא הכרנו, כבר לא חצי גמר גביע דייויס, אלא בית מספר 3, עד שיגיע היהלום הבא. אני זוכר שאחרי מנסדורף אמרו שלא יהיה טניס בארץ. עברו 12־10 שנים והגיע דור שנתן פייט והגיע למקומות שגם מנסדורף, גליקשטיין ובלום לא היו בהם בדייויס.
אני מקווה שגם הפעם תהיה מחזוריות, אבל המצב השתנה לרעה. אין הרבה שחקנים בסבב העולמי שמדורגים ב-300 הראשונים. אין לך אפילו אפשרות לפריצה של מישהו מאחור. אתה מסתכל על המצב אחרי שאנחנו ניעלם ואתה לא רואה את הטניסאי הבא, אולי ישי עוליאל שנראה מצוין ובכיתה ט', יהיה יהלום".
למה המצב רע כל-כך?
"זה קשור לתרבות הספורט הכוללת. מתחיל מהמדינה ומחלחל למטה, כמו תדמית הספורט בעיני ההורים. אין בישראל תרבות ספורט, אנחנו הכל חוץ מספורט. יש יהלומים, בכדורגל זה בניון, בכדורסל כספי ומקל, בג'ודו אריק זאבי, אבל זה לא שיטתי. בארץ יש אינספור מתקנים וכלום לא עובד".
מה עוד לא דופק?
"המאמנים בארץ לא מתאימים להוציא ספורטאים ברמות הגבוהות ביותר. בטניס למשל זה לא כלכלי, קשה לייצר אלוף, כי זה לוקח איזה עשר שנים ויותר, אז לאיזה מאמן יש בדיוק את הסבלנות כשהוא מתפרנס גרושים וצריך לתת את הנשמה, וייתכן שבסוף לא ייצא מזה כלום?"
גם היחסים בין המרכזים לאיגוד לא תרמו.
"הייתה מלחמה שיצרה פערים בין המרכז שמגייס כספים לאיגוד שאין לו כסף".
עד לאן הטניס הידרדר?
"אין תחליף לאנדיוני, אבל זה נגמר. אני לא בכושר, יוני פצוע, המשחק האחרון שלי אמור להיות בשבת בפלורידה, אלא אם כן יעשו לי משחק פרידה בארץ. רק אם יגידו ש-11 אלף אוהדים יצעקו שוב אנדיוני, אחשוב שוב. יש אנשים שרוצים לראות אותנו בפעם האחרונה בארץ".
מה הסיכוי לחגוג מול ארגנטינה?
"בארץ היה לנו סיכוי של 20 אחוז לעבור אותם, בפלורידה זה יורד ל-10. אני לא בטוח אם וינטרוב כשיר, אנחנו לא הצמד של לפני כמה שנים, יש מלא תירוצים למה נפסיד את הנקודה בשבת, אבל אני מבטיח להביא אותה נגד כל הסיכויים מול צמד מעולה (לאונרדו מאייר וקרלוס ברלוק)".
מה השלב הבא בחייך?
"אני עובד על כמה מיזמים, לאו דווקא טניס. יש לי גם הרצאה שתפסה תאוצה על זוגיות ושיתוף בספורט. אם יש אחד שאני יכול ללמוד ממנו, זה אריק זאבי. אני גם רוצה לבזבז את הכסף שעשיתי, ללמוד ליהנות ממנו".
ומה עם הילדים?
"זה העיקר. מעכשיו תראו את אבא אנדי עם הילדים בגינה כל יום, מפצה על החסך. בין עשרות האמהות יהיה עכשיו גם אבא אנדי".
לפנייה לכתב/ת 
