אל המוות הישרנו מבט, וגורודיש השפיל מבטו
אבי עורי קפא במקומו. האלוף שמואל גונן (גורודיש) כמעט דרס אותו ואת בנו הקטן. אבל ההלם האמיתי הגיע אחר כך: החייל הצעיר ששוחרר מהשבי הוזמן למפגש וידוי בבית המצביא הנערץ והמושמץ. מעקבי השב"כ והטלפון שצלצל בחצות בדיוק היו רק הדובדבן בסיפורים המדהימים ששמע שם
לפתע נשמעה חריקת בלמים. המכונית שהתפרצה למעבר החצייה ברחוב טאגור ברמת אביב כמעט ופגעה בו ובתינוק ששכב בעגלה. אבי עורי עוד לא הצליח להבין מה קרה כאן הרגע, כשנהג הרכב המבוהל הוציא ראשו מהחלון כדי לברר לשלומו.
"אני ממש מצטער, אתם בסדר?"
אבי עורי קפא במקומו. הוא זיהה מיד את האיש במכונית. האלוף שמואל גונן (גורודיש), אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום כיפור ומי שסומן על ידי ועדת אגרנט כאחד האחראים הבולטים למחדל. "לא קרה כלום, הכול בסדר", ענה.
"מאיפה אנחנו מכירים?" שאל גורודיש.
"מאגף השיקום. נפגשנו כשהגעת לטפל בכאבי הגב שלך. הקשבתי לך כשישבת בדשא ושוחחת עם החיילים שבשיקום".
גורודיש דומם את המנוע ויצא ממכוניתו. "גם אתה פצוע?"
"לא, אני רופא במחלקה", השיב עורי. "במלחמה לחמתי במוצב חיזיון ונפלתי בשבי".
גורודיש שלף דף ועט ורשם על גבי הפתק מספר טלפון. "זה המספר שלי, תתקשר אליי הערב, אני רוצה לשמוע על השבי".
איש לא רצה להקשיב
ב-1974, כשנה לאחר המלחמה, התייצב עורי במחלקת השיקום בתל השומר. ליום כיפור ההוא יצא כעתודאי וחזר כשבוי מלחמה, לאחר שמוצב חיזיון שבו לחם נפל בידי המצרים. צה"ל סירב לשחררו משירות והתעקש שיחזור לשרת בשיקום. "אמרתי להם שלפי אמנת ז'נבה, חייל שנפל בשבי לא יחזור לחזית. אמרו לי שזה בסדר כי אני משרת בתל אביב, אבל מישהו חשב שהמצרים יצלחו באוקטובר? הרי בשבי סיפרו לנו שהמצרים הגיעו עד תל אביב. פחדתי שזה יכול לקרות שוב".
באגף השיקום פגש עשרות חיילים שנפצעו במלחמה. עורי, שנשא צלקות נפשיות מהשבי, טיפל בחיילים הפצועים, חלקם מפקדים בצה"ל. רבים, כמו גורודיש, סבלו מכאבי גב. מדי פעם, מספר עורי, כשגורודיש היה מגיע, הוא היה משוחח עם החיילים בשיקום שהתאספו סביבו. היו אלה ימים קשים עבור האלוף שסומן כאחד האשמים במחדל. איש לא רצה אז להקשיב באמת לגרסתו.
ופתאום המפגש המוזר עם האלוף במעבר החצייה. להיפגש עם גורודיש? על מה נדבר? שאל את עצמו עורי, והבטן התהפכה מלחץ. כשהגיע הביתה סיפר לאשתו על המפגש וההצעה התמוהה מהאלוף. האם התכוון ברצינות שאתקשר אליו? שאל את עצמו. כעבור כמה ימים אזר אומץ וחייג את המספר. רינה גונן, אשתו של גורודיש, ענתה לטלפון והעבירה את השפופרת לבעלה.
"אנחנו שכנים, בוא אליי הערב ונדבר".
"הוא הזמין אותי אליו הביתה", אמר עורי לרעייתו הנדהמת.
"גורודיש הוציא מפות"
אחר הצהריים הגיע לבית האלוף. בדרך המחשבות לא נתנו לו מנוח. חייל צעיר, פדוי שבי שרק מנסה לחזור לשגרה, עושה דרכו למפגש הזוי ומפתיע עם המפקד של חזית הדרום במלחמה, אותה חזית שבה נפל בשבי חודשים קודם לכן. על מה ידברו?
גורודיש קיבל את פניו בכניסה. רינה הרעיה הכינה לשניים משקאות קרים וכיבוד קל. השניים התיישבו בסלון, סביב שולחן האבן הכבד שעמד במרכז. שולחן האבן שחצב בזמנו יגאל תומרקין לכבוד גיבור המלחמה בששת הימים.
"ספר לי על השבי", ביקש גורודיש.
עורי סיפר לו הכול. איך סיים את שירות המילואים בשבת, 6 באוקטובר. שעות בודדות לפני שנפתחה האש. ואז התבקש על ידי רופא החטיבה להישאר עוד יום אחד בלבד, כרופא במעוז, בגלל הכוננות שהוכרזה במפתיע. איך נענה לבקשה, מבלי להבין מה עתיד לבוא. ואז האש שהומטרה בעוצמה והכוחות המצריים שכיתרו את המוצב. המחבוא שמצא בבונקר התת-קרקעי, הירי הבלתי פוסק, הרימונים שהושלכו פנימה ואש הלהביור שכילתה כל דבר בדרכה. ההוצאה להורג של כל מי שניסה להיכנע. הרגע שבו חשב שהוא היחיד שנותר בחיים. ואז השבי ב-10 באוקטובר.
גורודיש ישב והקשיב לכל מילה, שאל שאלות. כשעורי סיים, פנה גורודיש לחדר צדדי והביא לסלון מפות, תצלומי אוויר ותמלילי רשתות קשר. הוא פרס את המפה והחל לנתח את זירת הקרב. "היו לו בבית כרכים שלמים על המלחמה, פרוטוקולים, תמלילים", נזכר עורי בשיחה עם ynet. "הוא נראה מוכה, כבר מזמן לא האיש שהטיל מורא על חיילים, האיש שהייתי קורא על מעלליו ב'העולם הזה' וב'חשופים בצריח', גיבור העם פתאום כמו אסקופה נדרסת. הוא דיבר אליי בגובה העיניים, לא כמפקד לחייל. אמר שהוא רוצה להסביר לי - סגן בחיל הרפואה - מה באמת קרה".
"השב"כ עוקב אחריי"
גורודיש דיבר במשך שעות. על ההתרעה שלא הגיעה, על המערכות שלא פעלו, על שר הביטחון דיין שלא רצה לגייס מילואים. "השגיאות שעשיתי כמפקד חטיבה 7 בששת הימים היו יותר גדולות מיום כיפור", אמר לעורי. "אבל אז הייתי הגיבור הגדול והיום כלום, כל עוולות המלחמה והכישלון זה עליי". עורי ישב מרותק והקשיב לאלוף. מתבונן מדי פעם על האיש שמולו, מי שהפך מכמעט אליל לאדם מוקצה. מנסה לשכנע את הרופא הצעיר שלא יכול היה לפעול אחרת במלחמה ההיא.
"פתאום אני חשוף לחומר על המערכים וסדר הכוחות", מספר עורי, "כאן היו חצי מיליון חיילים מצרים, פה שתי ארמיות שחצו. אני הרי חסר ידע צבאי, היה נראה לי קצת מוגזם לשפוט אותו בסלון על המחדלים. הסתכלתי עליו - הוא דיבר בשקט, מרוכז מאוד. ניסיתי להסתכל לו בעיניים אבל הוא לבש משקפיים כהים, ראית ולא ראית את העיניים".
השיחה הפליגה לשעות הקטנות של הלילה. העייפות אחזה בעורי, רופא מתמחה חסר שעות שינה. לקראת חצות סיפר לו גורודיש שעוקבים אחריו. "הייתי המום, חשבתי שהוא פרנואיד, בטוח שכל העולם נגדו". אבל אז היה לאלוף עוד משהו לומר. "בעוד חמש דקות, בחצות בדיוק יצלצל הטלפון. תרים את השפופרת ותגיד מה שתרצה", ביקש מהרופא הצעיר.
"זה היה נשמע לי הזוי, אבל בחצות בדיוק - צלצול טלפון. הרמתי את השפופרת, בקו שמעתי בעיקר רעשים ואין מענה".
גורודיש ליווה את עורי לחלון והורה לו להתבונן מטה. מתחת לבית, מספר עורי, חנתה פורד קורטינה, על גגהּ אנטנות, ושני אנשים צעירים בלבוש אזרחי יושבים במכונית. "השב"כ עוקב אחריי בהוראת משה דיין", אמר לו גורודיש. "כשראיתי את זה בעיניים היה קשה שלא להסכים. 12 בלילה, שני אנשים ברכב בילוש עם אנטנות על הגג מתחת לבית. זה לא מקרי".
על רגשותיו האישיים גורודיש כמעט ולא דיבר. עורי זוכר, עם זאת, שבן שיחו התרגש כשסיפר על השיחה עם האלוף אלברט מנדלר (מפקד עוצבת סיני שנהרג ב-13 באוקטובר), שנקטעה בהפגזה הקטלנית, יושבת על לבו ולא מרפה ממנו.
"החברים שלך פסיכיאטרים?"
באחת בלילה נפרדו השניים לשלום וקבעו לדבר בהמשך. מטרים ספורים הפרידו בין בתיהם ברמת אביב, אבל הדרך הביתה הייתה ארוכה עם הרבה חומר למחשבה. עורי ניסה לעכל את החוויה שעבר. למחרת לא יכול היה שלא לחלוק את רשמיו עם חברו הקרוב, רופא המתמחה במרפאה פסיכיאטרית בשכונת רמת חן. "אתה מוכרח לארגן לנו פגישה יחד", אמר החבר לעורי, והציע להזמין לפגישה גם את פרופ' יהודה פריד, מחלוצי הפסיכיאטרים בישראל ומנהל המרפאה. עורי הבטיח לשאול. למחרת התקשר לגורודיש.
"יש שני אנשים נוספים שביקשו ממני להיפגש איתך", אמר לגורודיש. "החברים שלך פסיכיאטרים?", הדהים גונן את עורי. "אין בעיה, שיבואו".
"עד היום אני לא מצליח להבין איך הוא ידע שהם פסיכיאטרים", מספר עורי. "כשהוא שאל אותי השפופרת כמעט נפלה לי מהיד. האם זו אינטואיציה בלתי רגילה? הרי לא סיפרתי לו דבר עליהם לפני. התקשרתי אל החבר ואמרתי לו שגורודיש הזמין את כולנו אליו לביתו. באותו הערב הגענו שוב".
גורודיש קיבל את פניהם של השלושה והכניסם לסלון ביתו. רינה הגישה שוב כיבוד. "אולי שניכם הצעירים תמשכו את השולחן למרכז, כדי שנניח עליו את הכיבוד", ביקש מעורי וחברו. "ניגשנו לשולחן האבן שסיתת עבורו תומרקין וניסינו למשוך, אבל הוא היה כבד כל כך, בקושי הצלחנו להזיז אותו. גורודיש קם ומשך אותו בידיו בלי בעיה".
"מאיפה הכוח הזה?" שאל אותו פריד. "מאיימים עליי", השיב גורודיש, וציין כי הוא מתאמן כדי להיות חזק ומוכן לכל צרה. פריד וגורודיש, מספר עורי, לא הכירו קודם - אך נראה היה שיש נקודות משיקות רבות בהיסטוריה המשותפת שלהם. "יהודה פריד היה כנראה מעורב בעניינים הקשורים בצבא. לא הבנו על מה הם מדברים. אני רק זוכר שהם דיברו על דיין ועל האדם השלישי, דיברו על נושאים חשאיים".
גם המפגש הזה הפליג לתוך הלילה. עם סיומו נפרדו הנוכחים לשלום, עורי ושני הפסיכיאטרים יצאו מהבית נפעמים מהשיחה. "רבותיי, מה אתם חושבים?", שאלתי. "האיש בריא נפשית", פסקו יחד. הם אמרו שהוא נורמלי, "אולי שחצן, אבל בטוח שלא סכיזופרן ולא פרנואיד". נפרדנו לשלום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את גורודיש. הוא עזב אחר כך את הארץ לאפריקה ונפטר בגיל צעיר.
"אחי כנראה היה צריך להשתפך קצת"
תת-אלוף במיל' יואל גונן, אחיו הצעיר של גורודיש, מעולם לא שמע על המפגש המיוחד של אחיו עם פרופ' אבי עורי, היום מנהל החטיבה לשיקום במרכז הרפואי רעות, ועם שני הפסיכיאטרים שהביא עמו לבית האלוף. אבל האח לא הופתע לשמוע מאיתנו את הסיפור. "זה מתאים לו. הוא כנראה היה צריך קצת להשתפך ולספר מה שעובר עליו. הרי באותם הימים אף אחד לא רצה להתעסק איתו, אפילו בגין לא רצה להתקרב אליו. כאילו זו הייתה המלחמה הפרטית שלו. אני מניח שהמפגש עם הרופא הצעיר הזה עורר בו משהו".
אומר גונן האח: "זה לא סוד שהוא היה נתון למעקב השב"כ ושרדפו אותו. פשטו לו על הבית וחיפשו כלי נשק לא רשומים, אמרו לו שהשכנים הלשינו, אבל זה היה קשקוש במיץ עגבניות. ידעו עליו הכול, וזה היה ברור שהוא נתון למעקב".
"היום, כשאני מספר את הסיפור על המפגש הזה, קשה לי להאמין שזה קרה לי", מסכם עורי. "הגיבור הגדול מששת הימים, שירד מגדולתו במלחמה שבה נפלתי בשבי, מזמין אותי - סגן צעיר - להסביר לי את מחדלי המלחמה ולשכנע אותי, רופא מתחיל שרק מנסה לחיות את חייו אחרי הטראומה, שפעל נכון במלחמה. שני מפגשים עם אדם שהיה במצוקה גדולה, גורודיש הגדול, לא מתלהם ולא כוחני. רק אדם בודד שנושא על כתפיו את כל המלחמה".
מהשב"כ נמסר בתגובה: "מבדיקה שנערכה במערכות המידע של השב"כ לא עלתה כל אינדיקציה לכך שהאלוף גורודיש היה יעד למעקב, לפיקוח או לטיפול של השב"כ. לפיכך, אין למצוא כל תימוכין לטענה ברוח זו כפי שעלתה בכתבה".
* כותרת הכתבה היא פרפרזה על ציטוטו המפורסם של גורודיש אחרי מלחמת ששת הימים: "אל המוות הישרנו מבט, והמוות השפיל מבטו"
לפנייה לכתב/ת 
