רוצים כיפת ברזל מדינית

אני גולשת באתרי החדשות ולרגע נדמה כאילו היה זה מזמן. המלחמה הרחוקה ההיא שהתנהלה אי אז בקיץ 2014 בגבולה הדרום מערבי של מדינת ישראל. זוכרים? עשרות אלפי חיילים מגויסים, אלפים שהתפנו מבתיהם, אזורים שלמים תחת אש רקטות וטילים בלתי פוסקת, מנהרות, הרוגים, פצועים, בלגן. אחרי חמישים יום של טירוף, שקיבל ביטוי גם בבולמיה תקשורתית שבלעה כל מה שנקרה בדרכה, שקטה הארץ. צוותי החדשות עזבו והפוליטיקאים התאיידו.

עוד בערוץ הדעות של ynet

לכו לפוליטיקה במקום להכניסה ל-8200  / ת' ו-ר', יוצאי 8200

מחאת עוטף עזה

ואז אני מרימה את המבט ממסך המחשב אל לוח השנה שתלוי מעל שולחן העבודה בביתי שבקיבוץ נירים ומקבלת תזכורת מהירה לכך שאנחנו כאן - בעוטף עזה - חיים בעצם ביקום מקביל, במציאות אלטרנטיבית. אצל כולנו מסומן בלוח השנה (האמיתי או המנטלי) ראש השנה כתאריך שבו עתידה לפוג הפסקת האש שהושגה עם חמאס ב-26 באוגוסט, ממש באותן השעות ששני חברים נהרגו ואחד נפצע קשה מפגיעת פצמ"ר כאן, בחצר הקיבוץ שלנו, ליד גן הילדים של בני הצעיר.

עם ההכרזה על הפסקת האש נאמר לאזרחי מדינת ישראל כי מדובר בהפוגה בת 30 יום שבמהלכה או עם תומה יחלו הצדדים לדון בסוגיות המרכזיות (פירוז והקמת נמל ימי) המהוות תנאי להסדר ארוך-טווח ברצועה. שבוע קודם לכן הבטיח ראש הממשלה כי יפעל להשגת "אופק מדיני חדש", וחיבור תמים של שני המהלכים הללו היה עשוי לרמז - לפחות לאופטימיים שבינינו - שמתוך המלחמה הנוראה הזאת נחצבה סוף סוף ההזדמנות לשינוי כולל במדיניותה של ישראל בעזה.

רוב תושבי המדינה חזרו באופן מובן לעסוק בטרדות היום-יום שלהם, ואילו אנחנו, תושבי הנגב המערבי, נותרנו תלויים על בלימה. ללא מידע מוחשי לגבי תוכנה של הפסקת האש ופרטיה, כבר חפים מביטחון או אמון בהנהגת המדינה ובצבא, מפוכחים ופסימיים - אנחנו נאחזים בכל ידיעה קלושה או מפורשת הנוגעת לעתידנו הלא נודע, ולדד-ליין הקרב במהירות, כמו רכבת דוהרת, של מועד פקיעת הפסקת האש.

והמסרים מכיוון מקבלי ההחלטות הופכים ברורים מיום ליום: את הפסקת האש לא יחליף משא ומתן אמיתי. "חמאס משקם את המנהרות ההתקפיות וחידש את ייצור הרקטות", מדליפים לנו גורמים מדיניים, ושר החוץ ליברמן מצהיר כי אינו מאמין שניתן יהיה להגיע להסכם על הפסקת אש ארוכת-טווח בעזה. המסמוס של ההחלטה להיכנס למשא ומתן מדיני כבר מתנהל במלוא העוצמה בהובלתם של האנשים האמונים על מציאת פתרון אמת לתושבי הנגב המערבי וישראל כולה.

השחיקה המהירה הזאת בהתחייבויות שניתנו לפני פחות משבועיים אינה מפתיעה, אבל אסור לשתוק עליה. אי-עשייה מדינית כמוה כהפקרה והסירוב לקדם אסטרטגיה בעזה היא פשע נוסף כלפי האוכלוסייה שנמצאת על קו הגבול. לבחירה של ישראל להמשיך לתחזק את המצב הקיים, במקום להוביל, באומץ ומתוך ראייה קדימה, מהלך מדיני משמעותי, יש משמעות אחת והיא שהפצמ"ר הבא בנירים או בנחל עוז הוא רק שאלה של זמן. לנו, תושבי הנגב, אסור לשתוק על כך, אבל מן הראוי שאזרחי ישראל כולה יסרבו להמשיך ולשתוק, כי התחבושת המדממת של העוטף לא תוכל לספוג עוד הרבה, וכאב הפצע הזה יורגש במהרה במדינה כולה.

ולכן נצא אנחנו, תושבי הנגב המערבי, לצעוד ולהפגין במוצאי שבת הקרובה ליד שדרות בקריאה ברורה ובלתי מתפשרת: אנחנו דורשים ביטחון אמיתי שיושג רק באמצעות הסדר מדיני. והלוואי שנראה רבים-רבים מתושבי המרכז והצפון צועדים שכם אל שכם יחד איתנו.

הכותבת מתגוררת בקיבוץ נירים שעל גבול רצועת עזה וחברה בתנועה לעתיד הנגב המערבי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il