תשליכי אחותי

בחיים שלי לא הייתי בתשליך, מה לי ולטקסים דתיים? מה לי ולטקסים בכלל? את החטאים שלי אני שומרת לעצמי, משתדלת לא להגזים בהם ומתנצלת כשצריך. אבל כמו שלא האמנתי שאעשה אומגה, כמו שלא האמנתי שאנהג בג'יפ בנופים מרהיבים, כמו שלא האמנתי שבגיל 40 יהיו לי חברות חדשות ככה לא חשבתי שאמצא את עצמי לעת ערב, לבושה בלבן, מול נוף מדהים של ים כחול, שקיעה אדמדמת, רוח נעימה של סוף הקיץ הנורא הזה (רוחות של טוב, כך אני מתחילה לקוות) ויחד איתי יותר ממאה נשים לבושות לבן.

• תראי מה את יודעת ואת כבר בדרך למאגמה 
  

מול השקיעה, ביחד(צילום: סמדר יגר)

כולן השתתפו במסע השטח הנשי מאגמה צ'אלנג': חלק היו באוגנדה, אחרות בדרך המשי או בפורטוגל, לכולן יש ב"ספר החיים" שלהן מסע נפלא שלקחו בו חלק ורצון להמשיך להיות חלק מהקהילה הנשית מלאת העוצמה שמאגמה יוצרת כל השנה.

פנים מוכרות יותר ומוכרות פחות, אנחנו צועדות יחד לאורך החוף, ואני נושמת עמוק חול רך וגלים בכפות רגליי.

מתחברת למקומות של התחלה, של סוף, של חשבון נפש ואמת - תחושות שימי סוף השנה ותחילתה מזמנים.

• קוסטה ריקה מחכה לך - הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

השמש שוקעת שולחן נפלא, מואר, מקושט ומלא כל טוב מחכה לנו כשאנחנו חוזרות מההליכה הקצרה (זה קצת כמו במסע, אני חושבת לעצמי, כשבאמצע שום מקום מחכים לך עם פריסה נפלאה) וזאת הזדמנות לתפוח בדבש, להרמת כוסית ולברכת שנה טובה משותפת, נשית, מגמאית שמדברת עלינו ואלינו. מחצלות פרוסות מאפשרות לנו ליהנות מהארוחה, לפטפט קצת ולהתכונן כי הנה זה בא.

ממה את רוצה להיפרד השנה?

איך עושים תשליך במסורת היהודית? אני לא יודעת, אבל יודעת איך אנחנו עושות את זה. אנחנו עומדות מול הים, יותר ממאה נשים, צמודות זו לזו, כולנו יחד אבל בו בזמן כל אחת עם עצמה, כותבת על אבן את הדבר שהיא רוצה להשליך השנה. זה יכול להיות מנהג או מחשבה, משהו שפעם התאים לך והיום כבר לא, זה יכול להיות משהו שאת רוצה להפסיק או שאת מתחרטת עליו, בעצם זה יכול להיות כל דבר שאת רוצה להשיל ולהיפרד ממנו.

וזה רגע פרטי, אמיתי ומזוקק כל כך, לא צריך לספר מה כתבת, אבל הכתיבה ממקדת. כי פתאום הדבר שאת רוצה להשליך הופך לווידוי, להחלטה, להתחייבות שלי עם עצמי שנכתבה בשקט הזה, שרק המית הגלים הייתה לו המוזיקה.

ואז ביחד, בצעקה גדולה אנחנו משליכות את זה מאיתנו והלאה. קבוצת נשים אדירה, נרגשת, מחוברת, עומדת יחד לתפילת תשליך נשית ובתוך המעגל הזה, בתוך התפילה המשותפת, כשאני שומעת את הקולות סביבי ואת התפילה לטוב שיבוא, דמעות של שמחה והתרגשות זולגות ממני. ואני מברכת על המנהג החכם הזה, שלא הכרתי אבל כל כך הרבה תבונה יש בו וחושבת לעצמי, כמה כח יש ביכולת לאחד את החולשות שלנו ולהפוך אותן למקום של ריפוי ותקווה. "עכשיו הים מלא בחטאים ובסודות שלנו" אומרת מישהי וכולנו צוחקות צחוק של הקלה.

בצעקה גדולה וחיבור מיוחד(צילום: אריק אמיתי)

חשבתי שאני לא יודעת להתפלל

ראיתם פעם גיטרה אחת מרימה מסיבת חוף של מאה נשים? תחושת ההקלה שאחרי ההשלכה, התחלפה בשירה אדירה ובריקודים שמעיפים אותנו למעלה. ואני? רוקדת ושרה צוחקת ומתחבקת אלי, אלי, אני לא רוצה שזה ייגמר, לעולם. עד לתשליך הזה חשבתי שאני לא יודעת להתפלל. כמעט לא הולכת לבית כנסת וראש השנה בשבילי זה בעיקר ארוחת חג עם יותר מדי אוכל, אבל פתאום אני מבינה: זה לא שאני לא יודעת, זה פשוט שלא הזמינו אותי קודם. הדלת הזאת הייתה סגורה בפני וכל מה שצריך זה רק לאפשר לי להיכנס, בלי חשש. בלי חובה. באהבה ובשמחה גדולה. ובפעם הראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, אני כל כך שמחה שראש השנה מגיע, אני כל כך נרגשת ששנה חדשה מתחילה ואני מרגישה שיש לי מקום.

כולן יחד(צילום: שולי אנקונינה)

אז תודה על ההזדמנות להיות אני לעצמי. תודה על חשבון נפש, על תשליך, על התחדשות, על נשימה ורוח. תודה לים הגדול. תודה לאל על מה שיש לי. תודה לחברות שלי ממאגמה שאפשרו לי את הרגע הזה, ארוז יפה כמו מתנה לחג.

החברות הכי טובות(צילום: אריק אמיתי)

• הירשמי למסעות מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה