בגדתי בבעלי. אני חייבת לספר לו ולהתגרש?
נתחיל מהסוף: לא! ההלכה לא ממהרת לפרק חיי נישואין גם במקרה של בגידה. אז מה עושים כשמשהו משתבש בצורה כה חמורה, והבית נמצא בסכנה?
שאלה:
אני אישה דתייה. התפתיתי ובגדתי בבעלי, ואני חוזרת בתשובה. האם עלי להתגרש ממנו, או שאני יכולה להישאר אתו? יש לנו ילדים משותפים. אודה לתשובה דחופה (זיוה, המרכז).
<< לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>
תשובה:
שאלתך כבדת משקל ומצריכה מחשבה ועיון רב. יש לחלק אותה למספר חלקים: ראשית, לדון האם יש חיוב על האישה לספר את הדבר לבעלה כדי למונעו מאיסור. כמו כן יש לדון, האם כשתספר לו, יהיה הבעל מחויב להאמין לה, ואם כן, כיצד יהיה עליו לנהוג באשתו. ושאלה נוספת לגבייך: אישה היודעת שהיא אסורה על בעלה, האם היא מחויבת להציל לכל הפחות את עצמה מאיסור, ולהשתדל להיפרד ממנו גם אם הוא אינו מאמין לדבריה?
מכאן לבירור: יסוד הדברים נמצא במשנה האומרת, כי חכמים ביטלו נאמנות אישה שאמרה לבעלה: "טמאה אני לך" (נדרים דף צ' ע"ב), ובלשוננו: בגדתי בך עם איש אחר, ואני אסורה לחיות אתך. חכמים הסבירו בטעם הדבר שהאישה אינה נאמנת בכך, "שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה" (שם).
לפני תקנה זו, אישה שהייתה אומרת שזינתה, הייתה מקבלת מיד גט, אך לאחר מכן ראו חכמים שנשים מנצלות את הדין הזה לרעה, ואישה שלא זינתה, אבל "נתנה עיניה באחר" (התאהבה באדם אחר), הייתה משקרת ואומרת שזינתה כדי לקבל גט. לכן, תיקנו חכמים ואמרו שהאומרת שזינתה תחת בעלה, לא תקבל ממנו גט עד שתביא ראיה לדבריה.
ואם הבעל לא מאמין לה?
בעלי התוספות שואלים: מדוע יהיה מותר לאישה להישאר עם הבעל מטעם שמא נתנה עיניה באחר? הלא קיים כלל תלמודי
שאדם נאמן לגבי עצמו ("שויא נפשא חתיכא דאיסורא"). והם מתרצים שחכמים תיקנו זאת בגלל החשש שנתנה עיניה באחר, ויש להם כוח לעשות כן. הר"ן (רבינו ניסים) הוסיף והסביר, שבתקנה זו חכמים הפקיעו את הקידושין שקידשה בעלה בתחילה, ונמצא שבשעה שנבעלה פנויה הייתה, ולא נאסרה על בעלה.
התוספות הוסיפו שכל זה אמור דווקא אם הבעל אינו מאמין לה, ובזה תיקנו חכמים שאיננה נאסרת, ולכן יכולה היא להישאר אתו. אולם אם הבעל מאמין לה – היא אסורה עליו, ועליו לגרשה. כך גם נפסקה ההלכה בשולחן ערוך וברמ"א (אעה"ז סי' קט"ו ס"ו).
האחרונים האריכו בעניינים אלה, והוסיפו פרטים רבים אימתי יכול הבעל לומר שהוא מאמין לה. למשל, אם הוא מאמין לה גם בשאר דברים שהיא אומרת, או אם יש רגליים לדבר, ועוד.
יש מקרים שעליהם כתבו הפוסקים שכדאי ללמד את הבעל שיאמר כי אין הוא מאמין לאשתו, כדי שלא יהיה צריך לגרשה בעל כורחה, ויעבור על חרם דרבינו גרשום (ראה רמ"א סי' קעח ס"ט). עם כל זה, הכלל העיקרי הוא שאם הבעל מאמין לה, ודאי שהוא עובר על איסור אם ימשיך להיות עמה, וחייב לגרשה.
היוצא מכל זה:
אישה שאמרה לבעלה "טמאה אני לך"; אם בעלה אינו מאמין לה - הוא אינו חייב לגרשה, והם יכולים לחיות יחדיו, ואין עליהם איסור.
אולם אם הבעל מאמין לה – דבריה מתקבלים, ועליהם להתגרש. אלא שאם חזרה בה ומתחרטת ומוצאת אמתלה לדבריה, מלמדים אותו שלא יאמין.
אם האישה יודעת שהיא אסורה, אך גם יודעת בבירור שבעלה לא יגרשה, נראה שגם זה נכלל במה שביטלו חכמים את נאמנותה, ועל כן יש להקל לה שלא תספר לו ולא תגרום לכעס ומחלוקת (מנחת שלמה ח"ג סי' קב).
לכן, גם במקרה שלך ניתן לסמוך על הדעות המקילות, ולא לספר לבעלך (משיב: הרב אברהם רזניקוב).
- לבירורים ושאלות אפשר לפנות למענה הטלפוני של צהר בענייני בהלכה. ימים א'-ה', בין השעות 19:00-23:00, בטלפון 1-800-200-377.
לפנייה לכתב/ת 
