מוזיקה בריטית על הסכין
בועז כהן כתב ספר על ילדות והתבגרות בצל התקליטים שעיצבו את חייו, משנות ה-60 עד שנות ה-90 - מה שגרם לו לחזור לחמישה סופרים בריטים בלתי נשכחים שגרמו לו לשבת לכתוב. מחניף קוריישי ועד ג'ף דייר
אני אוהב ספרים שנוסעים אחורה בזמן לצלילי תקליטים. אני אוהב ספרי חניכות, שמתארים התבגרות. במיוחד בפרברים. אני אוהב ערים גדולות. במיוחד את לונדון. גדלתי והתבגרתי בשנות ה-70 וה-80 אל תוך שנות ה-90. הפכתי לאנגלופיל בגלל דיקנס של "בית ממכר עתיקות" ו"ניקולס ניקלבי", ספרי שרלוק הולמס של קונן-דויל ו"השביעייה הסודית", הביטלס, רולינג סטונס והרוק המתקדם וסדרות של ה-BBC ותיאטרון הכורסא, מונטי פייתון והסמית'ס.
מהסיבה הזו תמיד התחברתי לספרים אורבניים אנגלים, שיש בהם את הדספריישן (איז דה אינגליש וויי) ואת הפיוט, את השנינות וההומור ושזורה בהם גם, כמובן, המון מוזיקה. לכן בחרתי על חמישה ספרים מאוד אנגלים שאהבתי מאוד והשפיעו עלי עמוקות, עד כדי כך שהתיישבתי לכתוב בעצמי.
"הבודהה מהפרברים", מאת חניף קוריישי
ישבנו בבית תה ליד גני קיו. "אם אשב פעם לכתוב רומן, ככה בדיוק אני רוצה שהוא יהיה", אמרתי לעמי, חברי הטוב.
"למה?" הוא שאל.
"כי הוא משלב בין שנות השבעים, לונדון ומוזיקה מהתקופה. מה צריך יותר? זה כל מה שאני אוהב".
ואכן, ספר הביכורים של חניף קוריישי יצא לאור ב-1990 וכבש את הממלכה המאוחדת בסערה. הגיבור, קרים אמיר, הוא בן דמותו של הסופר, שנולד ב-1951 לאם אנגליה ולאב פקיסטני-מוסלמי וחי בלונדון של שנות ה-70. אביו הגיע מבית שבו היו משרתים ומרכבות בפקיסטן, לפרבר דל של בני מעמד הפועלים בלונדון. קרים מוקף בחומה של ניכור חברתי. חלומו הוא לצאת מהפרברים, ובינתיים הוא מנהל פרשת אהבים עם נער לבן ושמו צ'רלי, בעוד אביו מתאהב באמו של צ'רלי - אישה בעלת נטיות מיסטיות המקיימת ערבים רוחניים ומוקפת בתמהונים, ואחר כך מתאהב בנערה ומנהל גם איתה רומן סוער.
קוריישי הוא כותב אישי מאוד, שנון ומבדח, צעיר ואירוני, ומצליח לשקף באופן נפלא את הקלות הבלתי נסבלת של גיל ההתבגרות והנונשלנטיות של הדו-מיניות.
"אם יעשו מזה סרט", אמרתי לעמי, "אני יודע מי צריך לכתוב את המוזיקה".
"מי?" שאל עמי.
"דיוויד בואי", אמרתי.
רשת בי.בי.סי הפכה את הספר לסדרת טלוויזיה ב-1993. את שיר הנושא כתב הלחין ושר דיוויד בואי.
"נאמנות גבוהה", מאת ניק הורנבי
חמש שאלות על מוזיקה ועל מהות החיים: עד כמה מוזיקה חשובה בחייך? האם תוכל להתאהב באישה שיש לה תקליטים של מריה קארי? האם תוכל להיות חבר של מישהו שמאזין לבון ג'ובי? האם שירים על שברון לב, אהבות אבודות ועצב אינסופי מסוכנים לבריאות? האם עדיף להיות איכותי ועגמומי, או חובב דיסקו מאושר?
השאלות האלה, אני מודה, הטרידו גם אותי, לא רק את רוב פלמינג גיבור הספר, שמחזיק חנות תקליטים משומשים. חברתו לורה ליידון עזבה אותו. הוא מרוסק. מכין לה מיקסטייפ. שואל את עצמו: האם אוהב אותה, ככה, כמו שאני אוהב אותה עכשיו, גם אם היא תחליט לחזור אלי?
פלמינג תוהה אם להמשיך לגור בדירתו הקטנה והמבולגנת. כמי שהוחזר בעל-כורחו לשוק הפנויים-פנויות, הוא תוהה אם עכשיו יצליח להגשים את חלומו הישן - לשכב עם זמרת רוק שיש לה חוזה בחברת תקליטים. הוא חי את חייו סביב המוזיקה. הוא מדרג הכל ברשימת של "חמשת ה...."L חמשת הסרטים הגדולים ביותר, חמשת השירים הטובים ביותר לשמוע אחרי שמישהו עוזבת אותך, חמש הלהקות הגדולות בעולם שהתפרקו אחרי תקליט אחד, ועוד.
הורנבי, שחי בצפון לונדון עם אשתו ובנו, פרץ לתודעה העולמית עם הספר המעולה הזה, שרווי במוזיקה מצוינת וביסורי הגבר המאוהב, ומגדיר תקליטים ונשים נשיות, כסיבה האמיתית להמשיך לחיות.
"דמאסקוס", מאת ריצ'רד בירד
ברגע דרמטי בספר "דמאסקוס", הייזל מביטה בהנרי. "הנה גבר שיודע מה הוא רוצה", ניטעת בה התובנה. זהו רגע-קריאה מטלטל. תמצית החוויה הדתית. האלוהות השורה על החלטות מפתח בחיינו. דמאסקוס הוא רגע ההארה. הרגע שבו אנחנו מבינים שחיינו לעולם לא יהיו שוב כשהיו. הרגע שבו ניצתת בנו ההכרה בכך שמשהו השתנה. אהבה ממבט ראשון, לדוגמא, היא סוג של דמאסקוס. סתם הכרה עמוקה בכך שאנחנו רוצים ללמוד משהו, לשנות מקצוע, לעשות ילדים עם מישהי מסוימת, לעזוב אישה, לעבור דירה.
העלילה: הייזל וספנסר, שני צעירים בריטים שנפגשו פעם אחת בילדותם, בחופשה, שוחחו רק בטלפון במשך שנים ארוכות, ובבגרותם הם נפגשים שוב ונכנסים מיד למיטה. הספר מתחיל בבוקר שאחרי הסקס. ספנסר והייזל בילו נפלא יחד, והיה מדהים, אבל שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. הייזל רוצה להישאר במיטה כל היום, וספנסר נבהל, קצת מבולבל, ושניהם תוהים איך אפשר לדעת מתי הרגע הזה, המיוחד, שבו משתנים החיים. שבו פגשת את האחד, או האחת, וזהו זה.
כל עלילת הספר מתרחשת ביום אחד, 1 בנובמבר 1993, יום איחוד אירופה, והוא רווי בציטוטי אירועים ושירים המשקפים את רוח התקופה. זו השנה שבה יצאו תקליטי הבכורה של רדיוהד, סוויד ואדורבל. תגובת הבריטפופ של לונדון לגראנג' של סיאטל. זו היתה שנה נפלאה וזהו ספר נפלא.
"מועדון האידיוטים", מאת ג'ונתן קו
הספר, ששמו נלקח משם אלבום של האטפילד אנד דה נורת', מביא את סיפורו של בנג'מין ואת סיפורה של בריטניה באמצע שנות ה-70, את המעבר החד מהאופטימיות שאחרי שנות ה-60, לתקופת המשבר הקשה של העשור הבא, שכללה שביתות, מהומות גזעיות בפרברים, אבטלה, כלכלה מתמוטטת, אלימות, שיעמום כרוני, הפגנות - וכמו תמיד המוזיקה ביטאה את השינוי. הרוק המתקדם גווע. הפאנק תפס את מקומו כסגנון הנכון.
תחילת שנות ה-70, הרוק המתקדם היה בשיאו האמנותי והתקשורתי. פנימיה בברמינגהם. נובמבר. בנג'מין, גיבור הספר, מרגיש בודד. המוזיקה מצילה אותו. אחותו לויס טרוטר, לוקחת לו את המגזינים למוזיקה שהוא קורא. היא לא מתעניינת במוזיקה. רק במודעות במדור "בנים-בנות": "...יופי של בחור מחפש בחורה מדליקה להתכתבות. בקטע של ג'טרו טול ופינק פלויד..." ; "...בחור בודד (21), מפוכח וחסר אשליות...ישמח ליצור קשר עם נערה...המעריכה כל דבר יצירתי כמו: רוק מתקדם..." ; "...בחור בודד ולא מושך (22), זקוק לחברת אישה...תחומי עניין: ברקלי ג'יימס הרווסט, קאמל וכדומה..." ; "...שעיר ובודד, מעריץ של המי ופינק פלויד...".
בנג'מין מעריץ רוק מתקדם. הוא תלמיד טוב, מגדיר את אריק קלפטון כ"אחת ההשפעות המוקדמות שלי", וכל שאיפתו היא "לפרוץ את גבולות השיר של שלושה אקורדים...אני כותב משהו כמו סוויטה. סימפוניית רוק". אבל אז, במקרה, הוא מגלה את הקלאש ואת הפאנק. והכל משתנה.
ג'ונתן קו מוביל בחמלה ובאהבה את הגיבורים שלו בין הרפתקאות לבין ז'אנרים של מוזיקה, ומקביל ללא הרף בין הצלילים לבין מה שקורה בעולם האמיתי. קו כותב באופן קצבי. משלב קומדיה עממית עם סיפור טרגי, נע ללא הרף בין המיידי, הקצבי, הפשטני והאלים (פאנק) לבין הפואטי, האליטיסטי, המורכב והמרגש (רוק מתקדם). ככה הוא מתאר, למשל, את להקת 'הנרי קאו': "היארדברדז נכנסים למיטה עם ליגטי, בחורבות העשנות של ברלין החצויה".
"עזוב אותך מיוגה", מאת ג'ף דייר
כשקראתי את אסופת הסיפורים הנפלאים של ג'ף דאייר, לפני 10 שנים, נתקפתי קנאה. אמרתי לעצמי שאם פעם אכתוב קובץ סיפורים אני רוצה שהוא יהיה כ-כ-ה. אמיץ. מצחיק. מעורר מינית. עם הרבה מוזיקה.
ג'ף דאייר הוא ה-אנטי-גיבור של חייו. הוא נוסע ומחפש את עצמו, ומחפש הרפתקאות בעולם. הוא חופשי ורוצה להיות גם מאושר. אז הוא נוסע ללוב לראות עתיקות, ומתאכסן במלון כל כך מזוהם שהוא ישן עם הבגדים, נוסע לתאילנד ומתאהב בג'ינג'ית מדהימה על החוף, שמותקפת על-ידי מדוזות, בניו אורלינג הוא משחק טניס עם חולה סרטן אובדני ומשוטט בברים, באמסטרדם הוא מנסה פטריות הזיה, ובדטרויט הוא חווה התמוטטות עצבים וצונח אל תוך ארוחת הבוקר שלו.
דאייר הוא כותב מבריק. שמתבונן בחיים, חוקר אנשים ויותר מכל דבר אחר - אין לו חשבון. הוא צולל אל תוך החוויות ולא נשאר על תקן מספר-מדווח מבחוץ. סקס, סמים, רוקנ'רול, הסתבכויות. כל עיר, כל אתר, מציעים לו פתח מילוט מהמבוי הסתום של חייו האישיים והיצירתיים - והוא עדיין מסתבך.
על הכתיבה של דאייר אמרו, שגם אם הוא היה כותב ספר הדרכה למכונאי רכב, אי אפשר היה להניח אותו מהיד. ציני. שנון. חריף. מצחיק. אבל גם מלא אהבה ונוגע עמוק בנפש.
ספרו של בועז כהן, "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", ראה אור לאחרונה בהוצאת "מרום תרבות ישראלית".
לפנייה לכתב/ת 
