"שווייצריה זה כאן": סיפור מתוך ספר

אלא שמתחת למעטה אי-הנחת והתסכול של הגיבורות, יש בסיפורים הרבה רגעים של חסד וחמלה, של געגועים לבית ושל אהבת אדם.

ספר הביכורים של אורית וולפיילר

מחַבֶּרת הסיפורים, אורית ווֹלפַיילֶר, רוקחת עלילות פנטסטיות שבמרכזן בת של קצין נאצי ששמה הוא אוטה פרנק; אישה בודדה שמחליטה למצוא מקלט בתוך ביצת תרנגולת; ואפילו מלכה בריטית ידועה שמתקשה להסתגל לסייגי המלוכה ולכך שנאסר עליה לגעת בידיים חשופות בכל יצור חי. 

אורית ווֹלפַיילר נולדה בשנת 1971 בכפר סבא. היא בוגרת הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית ירושלים. שהתה כשלוש שנים בברלין, ומתגוררת כיום עם משפחתה בתל אביב. "שווייצריה זה כאן" הוא ספרה הראשון. בואו לקרוא סיפור מתוכו:

אֶסְפֵּרָה אוּן פּוֹקוֹ אוּן פּוֹקִיטוֹ מַס

בלי השיניים התותבות ששוכבות כל הלילה בכוס שליד הכיור, סבתא שלי לא יכולה לדבר. אי-אפשר ככה, עם השפתיים שנמשכות פנימה. צריך את השיניים שיחזירו אותן למקום וייתנו למילים שמעורבבות בפירורים של עוגיות לצאת החוצה מהפה. מילים, שמה שקרה לפני שישים שנה, יודעות טוב מאוד לספר, אבל את מה שקרה אתמול, כבר לא. השם של זה - דמנציה. דמ, דמנ, דמנצ, דמנציה, ומי שיכול להגיד את זה, דמנציה אין לו.

כשהייתי ילדה, הכוס הזאת עם השיניים סימנה לי שיש סדר קבוע לכל יום. ככה זה היה: קמה בבוקר, עושה פיפי דבר ראשון, מצחצחת שיניים, רואה שיניים תותבות בתוך כוס, ובערב בדיוק אותו דבר, אבל בסדר הפוך. לא היה שום דבר יותר נורמלי בשבילי מלראות כוס שיניים תותבות, פעמיים ביום, שלפעמים אפילו שאריות של אוכל היו תקועות ביניהן.

בכל מקום בבית של סבתא שלי יש שאריות כאלה, אפילו על הסוודרים שלה, שכולם אנגורה. יש להם פלומה כזאת, כמו קורי עכביש, ככה שמה שנדבק לא יורד, גם כשמנערים. כל השנה היא לובשת אותם, גם כשבחוץ שלושים ושמונה מעלות בצל, כמו שעכשיו.

היא יושבת על הכורסה של הטלוויזיה ואני לידה, על הספה, מרגישה איך הזיעה מדביקה את הירכיים שלי למושב. עם שקית של אפונה קפואה אני מצננת לעצמי את המצח, את המזגן כבר אסור להדליק, כי גם בקיץ זקנים יכולים בקלות להתקרר.

מתוקה כזאת, אני אומרת עליה בלב, איך היא מדברת כמו ילדה קטנה ופתאום בוכה. אפילו אם לא מסתכלים, רק לפי הקול שלה יודעים את זה, מאיך שבסוף הוא נעשה גבוה. כל כך אני רוצה לחבק אותה, אבל כמו תמיד לא מחבקת. רק בודקת שאף אחד לא רואה, שמה לה יד על האנגורה ומזיזה את האגודל, כמו שמלטפים.

“גוֹט, גוֹט, מה עשית לנו," היא מתארת לי איך שההונגריות מהטרנספורט צעקו לשמים. “אִישְטֵנֶם אִישְטֵנֶם צֶ'גִיש מֵיי", ככה זה בהונגרית.

אני אומרת לה, “את זה כבר סיפרת, ומה הקשר בכלל? אני שאלתי אותך איך האמריקאי הזה הוריד את הטבעת מהאצבע של הגרמני. אני כבר יודעת שהוא היה גבוה, ממש מענטש, לבוש אלגנט בתלבושת של חייל. מדים קוראים לתלבושת כזאת, סבתא חמודה, עכשיו דם — זה מה שאני רוצה לראות."

לְמה שאני אומרת, היא בכלל לא מקשיבה, ממשיכה לספר שהדבר הראשון שהאמריקאים עשו כשהם הגיעו למחנה, זה לחלק למוזלמנים הרבה שוקולד.

בריאים ונקיים החיילים ניגשו לאלה שישבו על האדמה, עטופים בשמיכה חומה של צבא, כדי קצת להסתתר. הם הושיטו לכל אחד מהם חפיסה צבעונית של שוקולד ואמרו באנגלית אמריקאית, “פְּליז סֶר, זאת מתנה מהעם האמריקאי ושיהיה לך בתיאבון." לכל אחד הם פנו בתור סֶר, גם לנשים, כי הרזון והקרחת כבר לגמרי טישטשו את כל ההבדלים של הגוף.

אנגלית, סבתא שלי עוד לא ידעה, אבל את מה שאמר לה החייל שניגש אליה היא ישר הבינה, כי דברים כאלה היא שמעה בסרטים של לפני המלחמה. ככה בנימוס הוא פנה אליה, אמר לה את הדברים בטון קצת יותר אישי, והוסיף גם כמה מילים שלאף אחד אחר, חוץ ממנה, הוא לא אמר. “אחר הצהריים טובים גברת, אני מהצבא של ארצות הברית, באתי לשחרר אותך, ובשם הצבא של ארצות הברית, את השוקולד הזה אני מאוד מתכבד לתת לך."

לכמה רגעים, שתי העיניים החומות שלו והאחת הכחולה שלה, שעוד היתה מסוגלת קצת לראות, נפגשו פתאום בדיוק באותה נקודה.

בעין האחת שלה היא זיהתה מיד שעם שיער או בלי שיער, עם שיניים או בלי שיניים, סיטואציה של גבר ואישה יש פה. כמו ליידי היא טעמה בעדינות מהשוקולד, את הנייר עטיפה מכסף היא קיפלה יפה לריבועים שווים, והחביאה בתוך החולצה. ניירות כאלה, עד לא מזמן היא היתה שומרת, כי אפשר היה לעטוף בהם את הסנדוויצ'ים עם הסרדינים, שלוקחים לאכול בים.

עמוק מאוד החייל האמריקאי צלל בעין הכחולה של ספק אישה, שכל כך מקפידה על הקיפול של הנייר, וכבר עם שברייה על הכתף הוא הלך לחפש לה טבעת. הוא חיפש, חיפש, חיפש, חיפש, עד שמצא אחת על קמיצה של קצין אס-אס, ששכב מת, עם הפנים בתוך ערמה של חרא. כשהוא חתך את האצבע עם השברייה, הרבה דם לא היה שם, ואת הקצת שכן היה הוא ניגב עם הממחטה הלבנה, שתמיד היתה לו בכיס.

אחר כך הוא שוב ניגש אליה, מצא אותה מקושטת, כאילו רק בשבילו, עם מריחה של שוקולד שצבעה לה בחום-כהה את השפתיים. הוא כרע מולה ברך ישר על החול, ושוב היה הרגע הזה ששלוש העיניים שלהם נפגשו, כשהרבה זבובים מסתירים לה את הפנים, ממש כמו הינומה.

“בטח, סבתא, בטח שאני מבינה," אני אומרת לה תוך כדי שבא לי מאוד להיצמד אליה עם הגוף.

“אני בטוחה שגם אותי שני נחשים מפותלים, שעל אבן שחורה של טבעת כותבים אֶס-אֶס, אני בטוחה שגם אותי הם היו מצליחים לפתות. עכשיו תגידי, תגידי עוד פעם סינְסינָטי," אני מבקשת ממנה. מצחיק אותי לשמוע זקנה, בת תשעים שנה, אומרת סינסינטי, שזה מין מקום כזה שאנשים בגילה בכלל לא מכירים. אם לא בֶּקֶר, החייל האמריקאי שהגיע משם, איפה זה סינסינטי, בחיים היא לא היתה יודעת. גם יפֶה וגם אופֶה, להורים שלו יש שם מאפייה, ממש ברחוב הראשי.

אז אנגלית היא לא ידעה, אבל מאיך שהוא החזיק לה את היד, ולפי זה שחמש פעמים לפחות הוא אמר אמריקה, היא הבינה שאדמה לא תהיה לה מתחת לרגליים בזמן הקרוב. הרבה ימים, הרבה מאוד כחול היא תראה, דרך חלון עגול של אונייה. היא כבר התחילה להריח חמאה מומסת בסיר במאפייה בסינסינטי, ריח שהוא גם משכר וגם משקר.

“אֶסְפֵּרָה אוּן פּוֹקוֹ אוּן פּוֹקִיטוֹ מַס, ככה שרים את זה סבתא. לא אֶסְפֵּרַמְפּוּקוֹ איל פּוֹקִי טֶמַס, כמה פעמים כבר אמרתי לך את זה," ככה אני מעירה לה, וגם למה כל הזמן רק את השיר הזה שומעים פה בסלון שלה. “אספרה און פוקו און פוקיטו מס, סבתא. חכי קצת, רק עוד קצת, זה מה שזה אומר," אני מסבירה לה את המשמעות של המילים.

בקר השאיר אותה לשבת עוד קצת על החול והלך לחפש לה משהו חם בשביל ללבוש. היא בינתיים הוציאה מהחולצה את הנייר כסף וקיפלה אותו שוב לקובייה, סימטרית וקטנה. היא הכניסה אותה לטבעת של הטבעת כדי לעשות את האצבע שלה יותר עבה, כי בלי התוספת הזאת ועם היד רפויה למטה, די בטוח שהטבעת היתה נופלת כל הזמן לאדמה.

אנגלית היא לא היתה צריכה לדעת, אפילו לא במאפייה בסינסינטי, כשכל היום הידיים שלה והראש היו בתוך הבצק. גם העין שלה, כבר הרבה זמן לא היתה באותה נקודה כמעט עם אף זוג עיניים, אפילו לא לכמה רגעים. מה שכן סבתא שלי היתה צריכה זה חייל טוב מהצבא של ארצות הברית, שידבר יפה עם הלקוחות ויגיד להם בנימוס, “בוקר טוב לגברת, אני מר בקר, הבעלים של המאפייה, ואני מתכבד להמליץ לגברת לחכות קצת, רק עוד קצת. אספרה און פוקו און פוקיטו מס, עוד שתי דקות לחמניות חמות וטריות יצאו מהתנור. אני מודה לה שקנתה אצלנו וגם יום טוב שיהיה לה."

“נעים לי ככה, איך שאת מלטפת לי את כפות הרגליים," אני אומרת לסבתא שלי, שבכלל לא משנה לה שהן מונחות על משענת היד של הכורסה שלה. היא לא סתם שמה את היד ומזיזה את האגודל, כמו שאני מלטפת אותה, וגם לא אכפת לה אם מישהו רואה.

לא, אני מבקשת ממנה, שלא תגיד לי שאני חמודה. "אני חמודה כמו שאַת הַאנִי, כמו שאת, אני."

כל היום בקר קרא לה רק האני. האני, האני, האני, האני. גם בלילה האני, כן, האני, כן האני, כן בעליות, האני בירידות. רק את ההאני האחרון, הוא אף פעם לא הצליח לגמור להגיד. כל הזמן היא היתה חושבת כמה שזה מוזר לקרוא לבן אדם דבש. היא תמיד אמרה שיותר מדי דבש שורף בגרון, ושרק מלדבר על זה, כוס גדולה של מים היא חייבת מיד לשתות.

הפריע לה שלכל הנשים מסביבה היה בדיוק אותו השם, והיא התחילה להתגעגע לשם הישן שלה, שאפילו שהוא קצת ארוך, היא היחידה בעולם שתענה אם אי-פעם מישהו יקרא בו.

כשרצתה להיזכר בו פתאום, כל מה שהיתה צריכה זה להפשיל לרגע את השרוול, כי לתמיד השם מקועקע לה, בכחול, על הפנים של הזרוע.

“תפשילי לרגע את השרוול, סבתא חמודה שלי," אני מבקשת ממנה, מדהים כמה שהעור שלה דק כמו נייר, בגלל הקוֹמדין. אני בודקת שאף אחד לא רואה, ועם האצבע שלי, שעוברת בעדינות על הספָרות, אני קוראת לה בלי מילים, בשפה כזאת שרק לפי איך שנוגעים אפשר לדעת מה מרגישים, אם בכלל. “אני רוצה לחבק אותך, שתיים-אחת-אפס-אפס-אפס, אני צריכה אותך איתי, עשרים ואחד אלף שלי," ככה אני אומרת לה, אבל בלב.

עם האוכל הטוב שיש באמריקה, האצבע שלה נהייתה כבר יותר רחבה מהטבעת של הטבעת. להוריד אותה היא כבר לא הצליחה, והיא הפסיקה אפילו לנסות. גם כשהיד שלה היתה רפויה למטה, לא היה שום סיכוי שהטבעת תיפול לאדמה.

כל יום כל היום היא עמדה עם הידיים והראש בתוך הבצק, בשביל לאפות בדיוק את אותו המתכון: ארבעה קילו קמח, עשר ביצים, רק את הלבן, שני קילו חמאה, לפי הטעם — סוכר, ארבעה פקקים של שמן, קצת לגרד את הקליפה של הלימון. הכי חשוב לערבב את הכול ביד. להרגיש כל מרכיב לחוד, ואיך כולם נהיים פתאום קצת אחרים כשהם ביחד.

לגרד מהתחתית ושוב ללוש, להרגיש את העיסה עוטפת את כפות הידיים. למעוך את הבצק בתוך האגרופים ולהרגיש איך הוא בקושי יוצא מהרווחים, הלא נראים, שבין האצבעות, וגורם ככה למין תחושה נעימה של דגדוג. עוד פעם אחת לעשות את זה, עם האגרופים, ואז כשהוא כולו רוטט, לתת לו מכה קטנה, ולהכניס לשעתיים לתנור.

“יותר לאט, סבתא מתוקה שלי," אני מבקשת ממנה, כי במהירות שהיא מדקלמת את ההוראות, ככה אני לא מספיקה לכתוב. כמה זה קצת, אני שואלת אותה, ואיך אני אדע בדיוק כמה זה אצלה בערך. תחושה לדברים האלה אין לי, ואף פעם לא ניסיתי מתכון כזה, שמוריד טבעות, למרות שהייתי מאוד רוצה.

אנגלית היא עוד לא ידעה, בגלל זה היא לא הבינה את מה שצעק האיש עם המעיל צמר אלגנט, שנכנס פתאום בפראות למאפייה. בשביל זה צריך חייל טוב מהצבא של ארצות הברית שיגיד בנימוס “בוקר טוב, אדוני, אני בקר, הבעלים של המקום. אני מתנצל מעומק הלב על השן שנשברה לאדון המכובד בגלל הבְּריוֹש, זו הפעם הראשונה שבבריוש שלנו יש טבעת. אני באמת לא מבין איך זה קרה, ושיהיה סמוך ובטוח שמאפיית בקר ובניו תישא בכל ההוצאות של רופא השיניים. וגם שאספרה און פוקו און פוקיטו מס, שיחכה קצת, רק עוד קצת, כי עוד שתי דקות לחמניות טריות יצאו מהתנור. תודה רבה לאדון שקנה אצלנו, מקרה כזה לא יקרה שוב לעולם, וגם יום טוב שיהיה לו."

מה שמכל הסיפור הזה סבתא שלי כן הבינה זה שמי ששוכח, בכוונה או שלא בכוונה, טבעות בתוך בצק, אופה הוא כבר לא יכול להיות, גם לא האני. היא הרגישה שאדמה, מתחת לרגליים שלה, היא מאוד לא רוצה להרגיש בזמן הקרוב. מה שהיא כן רוצה זה לראות הרבה כחול, הרבה ימים, דרך חלון עגול של אונייה.

“אל תבכי בגלל שאת לא זוכרת שוּ אִיסְמִי," אני מבקשת ממנה.

“הדמנציה עושה את זה, סבתא חמודה, ותראי איזה יופי את דווקא זוכרת להגיד 'אנא איסמי ציפורה'. בטח שאני יודעת ש'אנא איסמי גברת בראון' ו'אנא איסמי גברת מיצֶנְמַאכֶר' נפטרו מזמן," אני אומרת לה. “ותודי שרק בשביל לאוורר את החליפות אלגנט שלכן, הלכתן שלושתכן ללמוד קצת מהשפה של השכנים." ביום הכי גשום וסוער של ינואר, הן יצאו שלושתן לכיוון המתנ"ס. בחוץ הרוח בילגנה הכול, בלי הפרעה, חוץ מאשר את התסרוקות שלהן, בגלל הספריי המעצב שהן ריססו על השיער.

בפנקסי טלפונים ישנים, שכבר לא צריך, הן היו כותבות בשיעור תְפַאדָל ושוּקְרָאן, באותיות של פולנית, בודקות מסביב שזה שוב הן שלבושות הכי יפה בכיתה, ושוב יוצאות לקור.

פולנייה מתוקה כזאת שמנסה לדבר ערבית, אני רוצה להגיד עליה. איך היא יושבת עטופה בשמיכה, ארבעים מעלות בחוץ, לא בגלל הקור אלא בשביל קצת להסתתר.

“שוקולד אני לא רוצה," אני עונה לה ומזיזה בעדינות את היד שלה, שמושטת אלי עם חפיסה עטופה בנייר כסוף. בקול שלא יוצא לי מהגרון, אני מנסה להגיד לה מה אני כן רוצה, אבל כמו תמיד, אני רק מחכה שתירדם. “אספרה און פוקו און פוקיטו מס," אני אז שרה לה. לא “אספרמפוקו איל פוקי טמס." חכי קצת, רק עוד קצת, זה מה שזה אומר.

מתוך הספר "שווייצריה זה כאן", מאת אורית וולפיילר. הוצאת אחוזת בית. 188 עמ'.