פסטיבל חיפה: נגן לנו סרט
הגיגים מתוך חייו היומיומיים ויצירתו הייחודית של ניק קייב, אנדרה 3000 כג'ימי הנדריקס בסרט על חייו, עותק משוחזר של "לילה של יום מפרך", ושתי יצירות דוקומנטריות ישראליות - סקירת הסרטים המוזיקליים בפסטיבל חיפה ה-30
20,000 יום על פני האדמה
הסרט המרתק ביותר בז'אנר הדוקומנטרי המוזיקלי בפסטיבל הוא אחד שמותח את גבולות הז'אנר, ובכלל לא בטוח שהוא כזה. ג'יין פולארד ואיאן פורסיית', שמגיעים מתחום הווידאו ארט והפרפורמנס, ביימו סרט שנע במכוון על הקו שבין מציאות לבדיון.
"20,000 יום על פני האדמה", שמלווה בקונספט שלו יום בחייו של ניק קייב תוכנן מראש, ונראה מוקפד מאוד, אמנותי, רווי בצבעים ובעריכה מדוקדקת, למרות שהם אמרו בראיונות שלמרות התכנון לא הייתה כאן היצמדות של ממש לתסריט. הסרט זכה בפרס על בימוי ועריכה בפסטיבל סאנדנס, ולמרות ערכו כחוויה חזותית מרהיבה הוא יענג קודם כל את מי שאוהבים את קייב ואת המוזיקה שלו, וגם את פעליו האחרים בתחום הספרות והקולנוע.
הטריילר של "20,000 יום על פני האדמה"
במהלך הסרט קייב מתנהל מהתעוררות בביתו שבברייטון לצד אשתו, בהייה רבת משמעות במראה, ביקור אצל פסיכולוג, עבודה על האלבום האחרון "Push The Sky Away", זמן איכות עם שותפו ליצירה וורן אליס ונסיעות מרובות במכונית, כשלצדו צצים במושב הנוסע ובמושב האחורי לסירוגין דמויות רבות משמעות מתחנות בחייו: קיילי מינוג, בליקסה ברגלד (שעזב את הלהקה ברע אחרי שנים רבות של עבודה משותפת), וריי ווינסטון ששיחק בסרט שכתב ("ההצעה" בבימויו של ג'ון הילקוט).
כולם מנהלים עם קייב דיאלוגים קצרים, שנונים, שמשלבים פילוסופיות ותובנות על המשמעות של להיות כוכב, זמר מצליח, אייקון במשך כל כך הרבה שנים, על היצירה עצמה, על הקשרים וניתוקי הקשרים שבדרך, על הפחד והתשוקה. הסרט לא ממש מספר סיפור, אלא נותן לקייב אפשרות להציג את עצמו כפי שהוא רוצה שיראו אותו, כפי שהוא רוצה שישמעו על מה הוא חושב, למה הוא כותב. והתוצאה מרשימה, גם אם לא חפה ממגלומניות.
ג'ימי כולם לצדי
לא מדובר בדוקו אלא בסרט עלילתי: הפסטיבל יקרין בבכורה ארצית את הסרט על חייו של ג'ימי הנדריקס, שכתב וביים ג'ון רידלי - התסריטאי של "12 שנים של עבדות". בגיטרה של הנדריקס אוחז אנדרה 3000 (אנדרה בנג'מין) מצמד ההיפ-הופ אאוטקאסט, מה שכבר מספק די והותר סקרנות לקראת הצפייה. לצד צמד השחקניות הבריטיות החינניות היילי אטוול ואימוג'ן פוטס.
ליונל בארט - לבחון את המצב
הבמאי מיק קונפרי סוקר בשעה את חייו הסוערים של ליונל בארט, הפזמונאי והמלחין שאחראי ל"אוליבר!", אחד המיוזיקלס הבריטים הכי מצליחים בכל הזמנים. הסרט מספר את קורותיו של בארט כצעיר יהודי באיסט-אנד בלונדון, שגדל עם השפעות של מוזיקה ותרבות יהודית מחד, ופריצת הדרך התרבותית של הרוקנרול מצד שני.
בשילוב הרבה קטעי ארכיון וראיונות עדכניים עם חברים ועמיתים מצטיירת דמות של אדם שחי חיים לא פשוטים, טיפס להצלחה, התמודד עם היותו הומו בתקופה שבה הדבר נחשב עדיין לטאבו, וכיצד הצלחתו שלו הלכה וסיבכה אותו.
לילה של יום מפרך
הקלאסיקה שמלווה את הביטלס בבימויו של ריצ'רד לסטר חוגגת חמישים שנה ותוקרן לכבוד המאורע בפסטיבל בעותק משוחזר. זוהי הילולה שמתאימה למי שראה את החיפושיות הצעירות רצות ברחוב ובורחות ממעריצות נרגשות ורוצה שוב, וגם למי שלא ראה אבל מחבב את המוזיקה של הרביעייה, ומוזיקה בכלל:
רוק על הקו האדום
סרטה האישי של לורה ביאליס, מציג את שדרות והמוזיקאים שבה מעיניה של יוצרת שמגיעה לבקר בעיר כתיירת, ולאט לאט נשבית בקסמה למרות, ולא מעט בגלל, מציאות החיים הקשה ששוררת בה.
ביאליס מציגה בעיקר את הקשרים שהיא בונה עם אנשי שדרות, ביניהם המוזיקאים אבי ווקנין ומיכה ביטון. בין היתר מופיעים לפרקים בסרט קובי אוז, חברי להקת שפתיים וכנסיית השכל, ותושבי שדרות צעירים שמוצאים מפלט מהקסאמים במקלט שמשמש גם כאולפן הקלטות.
לעולם בעקבות הספארקס
פיני שץ ממש אוהב את הספארקס. הלהקה שבסך הכול מונה בדרך קבע את זוג האחים רון וראסל מאאל קיימת כבר מתחילת שנות ה-70, אבל למעט להיט או שניים (בעיקר "This Town Ain't Big Enough for Both of Us") והערכה רבה לה הם זוכים בקרב מוזיקאים אחרים, הם מעולם לא הגיעו ללב המיינסטרים.
בסרט בן 50 דקות, שץ מתעד את עצמו כשהוא הולך לחפש ומוצא כמה מעריצים ביזאריים במיוחד ברחבי הארץ והעולם, שחולקים איתו את החיבה להרכב. הסרט שם דגש בעיקר וקודם כל על המעריצים ועל האופן שבו הם תופסים את הלהקה ואת המורכבות של המוזיקה שלה, ופחות על ההרכב עצמו.
