מסע בעקבות היעלים של ישראל
לפני יותר מ-50 שנה נותרו מעט מאוד יעלים במרחבי ישראל עקב ציד פרוע. מאז הקמתה של רשות שמורות הטבע ב-1964 הפכו היעלים מחיות נדירות בסכנת הכחדה לנפוצים ביותר. מדוע היעלים שורקים ולמה הזכרים שולפים לשון בעונת החיזור? עוזי פז, מנהלה הראשון של רשות שמורות הטבע יוצא למסע בעקבות היעלים לרגל חגיגות היובל לרשות הטבע והגנים
לפני כ-50 שנה, ב-1964, אישרה ממשלת ישראל את הקמתה של רשות שמורות הטבע. התגשם חלומם של חובבי הטבע בארץ ואוהבי נופיה. גוף ממלכתי, הפועל מתוקף חוק, "עם שיניים" ותקציב, הופקד על שמירת הטבע במדינת ישראל.
זכיתי להתמנות למנהל הראשון של הרשות לאחר כשנתיים ויתרתי עליו לטובתו של האלוף (מיל) אברהם יופה. כבר בראשית הדרך בחרנו את היעל כסמלה של הרשות - ולא בכדי. יעלים מעטים בלבד נותרו אז במרחבי ישראל. בכל מפגש אתם הם ברחו מהר, גבוה ורחוק ככל יכולתם.
היעל נחשב אז, על ידי הארגון הבין-לאומי לשמירת הטבע, "כמין בסכנת הכחדה". בזכות פעילותה של הרשות, ומסירות עובדיה, המציאות השתנתה בתכלית, וכיום נוכל לפגוש יעלים, ללא קושי, בעין גדי ובעין עבדת, על הדשאים במדרשת שדה בוקר ובחוצות מצפה רמון. היעל מבטא את אחד מהישגיה הבולטים של שמירת הטבע בישראל. לכבוד יובל ה-50 לרשות שמורות חשבתי כי ראוי להקדיש רשימה לבעל החיים המתנוסס על סמלה.
בסתיו 1958 טיילתי עם שניים מחבריי בנחל שלמה שבאזור אילת. לפתע, מטווח כ-80 מ', הבחנו ביעלים אחדים הרועים מתחת לעץ שיטה. קפאנו במקומנו. היעלים, שהמשיכו לאכול את תרמילי השיטה שנשרו לקרקע, גם הם הבחינו בנו.
בהתנהגותם ניכר החשש. מדי פעם אחד מהם הרים את ראשו, והסתכל לכיווננו כמו לבחון אם יש לנו כוונות עוינות. עמדנו כך במשך דקות אחדות. אף הצלחתי לצלם כמה תמונות, אם מותר לכנות את התוצאות העלובות שקיבלתי בתואר צילום. אז החלטתי לנסות ולהתקרב אליהם, להשיג צילום באיכות טובה יותר. באותם ימים לא היה מצוי בארץ או בעולם ולו גם צילום אחד של יעלים.
התקדמתי צעד אחד. שריקה חדה וכפולה פילחה את הדממה. זו אזעקת "צבע אדום" של היעלים. הם נסו מיד, טיפסו בקלילות על המורדות התלולים של גדות הנחל, ונעלמו עד מהרה מעבר לקו הרכס.
זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות יעלים, לראות ממש, ולא רק את אחוריהם וקצה זנבם כשהם מתרחקים במנוסת בהלה. כיום, בעקבות הפיקוח על חוקי שמירת הטבע, היעלים התרבו במידה רבה. בהדרגה הם גם חדלו מלחשוש מבני אדם. כך ניתן לצפות בהם ובאורחות חייהם, ללא כל קושי, בעין גדי, בעין עבדת, על המדשאה שבמדרשת שדה בוקר ואף בחוצות מצפה רמון.
התרגלו לנוכחות האדם
20 שנים לאחר התצפית הראשונה ישבתי לא הרחק ממצד ערוגות שבעין גדי. הייתי בדרכי לדרום הנגב, והחלטתי להתעכב ולנסות לצפות ביעלים. הבחנתי בהם לא רחוק ממני. היו אלה שמונה זכרים בוגרים, כבדי גוף, ארוכי קרניים ובעלי זקן ארוך וכהה.
הם היו כבני שמונה עד 12 שנה. זה הגיל שבו היעלים מגיעים לשיא כוחם ואונם. פרווה חומה כהה וארוכה, נוטה לשחור, המירה את פרוות הקיץ שלהם החומה והבוהקת. אט אט הם התקדמו לעברי. תוך כדי הליכתם הם ליחכו את שאריות הקמל שנותר לאחר הקיץ. מדי פעם קטמו מענפיו של שיח הרכפתן, או כרסמו את עליו של עץ שיטה שהתנשא מעליהם. נוכחותי, על משקפתי ותקתוקי מצלמתי, לא הפריעה להם כלל.
כשבועיים לאחר אותה תצפית אמורה הייתה להתחיל "עת הדודים" שלהם. חיזורי היעלים אינם מתרחשים באביב. האביב הוא העונה הטובה ביותר להביא את הצאצאים לאוויר העולם. מאחר שהיריונן של הנקבות נמשך כחמישה חודשים, "הספירה לאחור" מתחילה בסוף ספטמבר. עד אז על כל אחד ואחד מהזכרים מתחיל לצבור שומן רב ככל האפשר, כדי לטעון את המצברים ולאגור רזרבות של אנרגיה.
רק כך הוא יוכל לעמוד במשימה החשובה המצפה לו: להתמיד בחיזוריו אחר יעלות החן ולשכנען כי הוא ולא אחר ראוי להרביען ולהיות אב לגדייהן. בסמוך להם חלף עדר נקבות. הזכרים, בשלב זה, לא הקדישו להן כל תשומת לב. לכשתתחיל עונת הייחום הם יצטרפו אליהן, ילוו אותן בכל צעד ושעל ויפגינו מחוות חיזור שונות ומשונות, עד שימלאו את תפקידם הביולוגי.
שמען של יעלות החן של עין גדי יצא למרחוק, והאורח ניסה את מזלו. אף הוא היה גדול גוף, כהה פרווה ועבה צוואר. אורך קרניו הקשתיות הגיע כדי מטר ו-20 ס"מ. הוא התקרב לאטו. מדי פעם עצר והתבונן, כמו היסס. אט אט צמצם רווחים, עד שהצטרף לעדר והחל ללחך קמל בסמוך לזכרים האחרים.
קרב איתנים במדרון
כך חלפו דקות אחדות. כביכול הבן האובד שב הביתה. ואז, לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, אחד היעלים, מן הסתם אותו זכר שהזואולוגים נוהגים לכנותו אלפא, הפרט השליט בחבורתו, ושלו זכויות מועדפות על המזון, על מקום המרבץ, על הגישה אל המים ובעיקר על הנקבות המיוחמות, זינק על רגליו האחוריות. הוא קיפץ כדי מטר לגובה, ובתנועת צוואר מכוונת היטב נחת במלוא כובד משקלו על האורח שזה מקרוב בא. וזה, שהספיק מבעוד מועד לקלוט את המתרחש, הרכין את ראשו והטה את קרניו קדימה כך שהן תספוגנה את החבטה הצפויה.
וזו לא איחרה לבוא. התוקף לא ויתר: נסוג צעדים אחדים, טיפס בזריזות במעלה המדרון, ומיד רץ שלושה-ארבעה צעדים במורד כדי לצבור תנופה, ותוך כדי כך שב וניתר על רגליו האחוריות, פעם ועוד פעם, ושוב נגח בעצמה רבה את הפולש.
עתה התרחשה התגוששות קצרה. כל אחד מן הנצים דחף את יריבו, ניסה לכופף את ראשו ולהצמידו לקרקע. הקרניים כמו ננעלו אלה באלה בסיקוסים הבולטים בקדמתן. המגע נותק מדי פעם, אך מיד, ללא הפוגה, החל סיבוב נוסף: התוקף שב ורץ במעלה המדרון, סב על עקבותיו, זינק על רגליו האחוריות, ושב ונחת על יריבו.
קול התנגשותן של הקרניים נישא למרחוק. שוב קפיצה, ובעקבותיה עוד נגיחה והמשך קרב המגע. המתגוששים הלכו ונחלשו, המהלומות התמתנו. אך אף אחד מהם לא נכנע ולא ויתר. שאר היעלים התבוננו בתחילה בהתגוששות, וכמו גילו סקרנות בתוצאותיה. בהדרגה איבדו בה כל עניין; הם המשיכו לרעות, והלכו והתרחקו מזירת הקרב. ושני הנצים - בשלהם. פעם ועוד פעם. 13 סיבובים נמשך הקרב (סיבוב אחד יותר מאליפות העולם באגרוף במשקל כבד... ואגב, בשווייץ נספרו באירוע מעין זה 178 מהלומות בהתגוששות שנמשכה כמחצית השעה).
בסופו של דבר הבין הפולש שקרניו על התחתונה ושאפסו סיכוייו. כשהוא מתנדנד על רגליו מהמאמץ ומהחבטות, הלך והתרחק לאטו. מן הסתם שב אל צוקי אחד מקניוני המדבר הסובבים את נווה המדבר של עין גדי. אולי ישוב וינסה את מזלו בשנה הבאה. ואילו המנצח? הוא שב והצטרף לחבריו, כמו מאומה לא קרה. בעוד כשבועיים הוא יממש את פירות ניצחונו...
משקלו של זכר בוגר עשוי להגיע כדי 60-50 ק"ג ואף יותר. פרט לחזיר הבר זהו יונק הבר הגדול ביותר החי כיום בארץ. הנקבה קטנה יותר ומשקלה כ-35 ק"ג. הצד יעל זוכה אם כן לליטרת הבשר שלו. לא פלא שהיעלים היוו יעד מועדף לציד בכל רחבי המזרח התיכון.
בעבר ניצודו ע"י ברדלסים וזאבים
ואמנם כבר בימי קדם צדו יעלים, כפי שיכולים להעיד ציורי סלע שונים כמו סצנת הציד בעזרת כלבים בציורי סלע בהר כרכום.
אף על פי כן הם הצליחו להחזיק מעמד. בשעה שבעלי חיים כגון "אַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" הנזכרים במקרא (דברים י"ד, ה') נעלמו מהארץ, גורלם של היעלים התערער בעיקר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לורנס איש ערב רכש את אמונם של שבטי הבדווים לא רק במטבעות זהב.
הם נטו אחריו גם, ואולי בעיקר, בזכות הנשק החם שחילק להם. עד לאותה עת עמדו לרשותם רק אותם אמצעי ציד פרימיטיביים כפי שתאר מרק טווין ב- 1867: "רובה חלמיש חלוד, ישן ומרופט, שקנהו ארוך מקומתם; אין בו כוונת כלשהי; אין הוא מרחיק לירות אלא כמטחווי אבן, ואין קליעתו מדויקת מקליעת אבן".
מתברר כי לצוד יעל ברובה המודרני אינה משימה כה קשה. היעלים, חרף היותם בעלי חיים מדבריים, זקוקים לשתות מים לעתים מזומנות, ובקיץ ככל הנראה מדי יום ביומו (שאלת תלותם של היעלים במים טרם נפתרה, בעיקר מאחר שיעלים חיים גם באזורים שבהם לא מוכרים כל מקורות מים זמינים לשתייה).
בעת השתייה הם כורעים לעתים מזומנות על ברכיהם, מה שמגביל ומעכב את יכולת מנוסתם. על הצייד היה לאתר את אחד ממקורות המים המעטים שבמדבר, לרוב גבים חבויים בתוך נקיקים מוצלים, לבנות לידו עמדת ירי מוסווית, ולהמתין מבעוד לילה, בשקט ובסבלנות, עד לבואם של היעלים לשתות. אז יכול היה לצלוף בהם מטווח קרוב. ליד עין נטפים שבהרי אילת, בסמוך לעין קטורה שבערבה, על גדות נחל עתק או סביב גבי המים שבגיא בהק אשר בנחל צאלים אפשר לראות את שרידיהן של עמדות ירי כאלה.
היו ימים שבבקעת תמנע ניתן לראות גם יעלים וגם צביים. צופה לא מנוסה עלול היה להתבלבל ביניהם. אולם שני אלה חיים במקומות חיות שונים, ואלה עיצבו בהתאם לכל אחד מהם את מבנה הגוף המיטבי. הצבי חי במישורים, כך כושר הריצה המהירה מאפשר לו את ההגנה הטובה ביותר מפני אויביו – בעבר ברדלסים (כן, היו כאלה בנגב עד לפני כ-60 שנה...) וכיום זאבים (וכמובן – בני אדם). משיבחין בסכנה כלשהי ימהר לברוח הרחק, לאורך הערוצים ועל המישורים. לצבי על כן דמות של אצן: רגליו ארוכות, ראשו קטן, קרניו קצרות יחסית וגזרת גופו עדינה.
חוש משקל מעולה לדהירה בין המצוקים
לעומת זאת, היעל חי בנופי צוקים ומתלולים. רגליו קצרות ושריריות כהתאמה לטיפוס. גופו כבד ומסובל בהשוואה לצבי. הוא נבדל גם בראשו הגדול ובקרניו הענקיות. אם הצבי מזכיר אצן, היעל כמוהו כמתאבק או מרים משקלות.
מנקודת מבטם של היעלים, הכרזתה של מדינת ישראל באה ממש בזמן, דקה ל-12. לו נמשך הציד הפראי, כפי שהתנהל במשך כל ימי המנדט הבריטי, עוד שנים אחדות, יעלי הארץ היו מצטרפים לאחיהם שבארצות השכנות, שבהן הם ניצודו עד תום. אין פלא כי היעלים היו חששניים ביותר ומיהרו לנוס.
בשנת 1966 פרסם הארגון הבין-לאומי לשמירת הטבע את "הספר האדום" שנועד למקד את תשומת הלב לכל מיני היונקים, שלמיטב הידע באותם ימים, היו נתונים בסכנת הכחדה ברחבי העולם. 277 מינים נכללו בו. היעל שלנו, המוכר לעולם המדע בשם היעל הנובי, יניהם. המהדורה השנייה של ה"ספר האדום" ראתה אור שנים אחדות לאחר מכן. היעל כבר לא נכלל בה, זאת בזכות ריבויו בתחומי מדינת ישראל.
ליעל גם התאמות נוספות למקום חיותו. הוא ניחון בחוש שיווי משקל מעולה, ופרסתו מעוצבבת היטב. היא יכולה להיפשק ולהגדיל את שטח המגע עם הסלע או להיסגר ולהיצמד לכל זיז קטן המתבלט מפניו.
תכונות אלה מאפשרות ליעלים לשמור על יציבותם במתלולי ההרים, לקפוץ בבטחה אל דרגש סלע ולצעוד בבטחה על פי התהום. כך הם יכולים לחמוק בקלות מפני אויביהם, ובעיקר האויב על שתיים. במעוזיהם שבמרומי הצוקים ובין הסלעים, רק הנמרים יכלו להם.
קרוביו של היעל חיים בסיביר, בקווקז, באתיופיה ובאלפים. בכל אזורי תפוצתם צדו אותם, אך באלפים צדו אותם לא רק בעבור הבשר. שם התייחסו ליעל כאל "בית מרקחת מהלך". לבישופים של זלצבורג וברכטסגאדן היו בתי מרקחת שבהם נמכרו חלקים שונים של היעל: הגללים שלהם נאכלו כתרופה נגד שחפת ושיגרון, דמם שימש מרפא ליבלות, טבעות מקרניהם, שנענדו על האצבע, העניקו הגנה מפני מחלות שונות ומשונות, "אבני השיער" הנוצרות בקיבה היו ערובה כנגד סרטן. ומעל לכול - בריאותו של כל מי שצד יעל מובטחת, כי האמינו שלשריר הלב יש כוח מרפא.
שמורת עין גדי: המקום הנוח לצפייה ביעלים
בשנת 1809 נורה היעל האחרון באלפים השווייצריים. נותרו אז יעלים רק באלפים האיטלקיים. המלך ויטוריו עמנואל השני, שנודע בשם "המלך הצייד", פרס את חסותו על שרידיהם בשנת 1854 וקבע את גראן פארדיסו כשמורת ציד ממלכתית. הוא הציב בה 150 שומרים לשמור עליהם. חרף זאת, ב- 1906 הצליחה קבוצה של חובבי טבע שווייצריים לשים את ידה על גדיים אחדים. מקורם של היעלים, שאותם ניתן לראות כיום באלפים השווייצריים, הוא באותו מעשה...
שמורת עין גדי היא המקום הנוח ביותר לצפייה ביעלים ובאורחות חייהם. במשך שעות היום הם מרבים לרעות לאורך ערוצי הנחלים, במורדות מעיין עין גדי ובמטעי התמרים. הם להוטים מאוד אחר תרמילי עצי השיטה, שופעי החלבונים, והם רצים ללא חשש גם בתחומי מגרש החניה שבפתח נחל דוד אחר פירותיו של השיזף שנשרו והתפזרו על משטח האספלט.
כדי להגיע לעלי העצים ולפירות הם עומדים על רגליהם האחוריות. לעתים הם אף עולים אל מכסי המנוע ועל גגותיהם של כלי רכב החונים בצל העצים, כדי להגיע לפירות ועלים גבוהים יותר. זאת כמובן למגינת לבם של הנהגים.
במחקר מדוקדק התברר כי היעלים מעדיפים עשב - ירוק או קמל - כל עוד הוא מצוי. מכאן גם להיטותם אחר הדשאים שבמדרשת שדה בוקר, לאורך השביל המוביל לקבר בן גוריון.
מדי פעם, בין ארוחה לארוחה, היעלים זקוקים למנוחה, להעלות גירה, והם רובצים אז על הקרקע. לפני רביצתם הם מגרדים את פני השטח ומסלקים בטלפיהם אבנים מה"מזרן", כמו מציעים את משכבם. לעתים זו הזדמנות לראות את אחד ההיבטים של המדרג השורר בין היעלים.
אחד מהם טורח ומכין לעצמו את המצע, מקפיד לסלק אבנים טורדניות, כדי שיוכל עוד מעט להתחיל ולחלום... די אז שפרט בכיר יותר רק יתקרב, והיעל שעמל וטרח ימהר להסתלק, לפנות את מקומו, ובלית ברירה להכין מקום מרבץ חדש. בתחום המחיה של העדר יש להם מקומות מועדפים, ובאלה נוצרות עם הזמן שקערוריות המתבלטות בשטח.
בעת המנוחה הם נוטים לחפש צל, כמו נקבה זו הרובצת בצל גזע עץ תמר. כל פעילויותיהם של היעלים: אכילה, מנוחה, מאבק על המקום במדרג, מתרחשות במשך "שעות העבודה" –בין שבע לשלוש אחר הצהריים לערך, בהתאם לשינויים באורכו של היום. כשעה-שעתיים לפני השקיעה ניתן להבחין בתנועה אטית, כמו מהססת, אך מגמתית ומוגדרת בכיוונה.
בשלב מסוים תנועתם של היעלים הופכת להחלטית ומוגדרת: הם מתחילים לטפס במעלה ההר. פניהם אל אתרי הלינה שלהם. ברחבי עין גדי מצויים אתרי לינה אחדים. באתרים אלה עשויים להתקבץ עשרות פרטי יעלים בסמיכות רבה למדיי זה לזה. כאן, על דרגשי הסלע, הם חשים בטוחים יותר מאויבם העיקרי –הנמר. עם בוקר, לרוב כשעתיים לאחר אור ראשון, הם יורדים ממעוזיהם, לעתים בפיזוזים ובקפיצות, ושבים לשגרת יומם.
הנקבות קטנות מהזכרים וגופן עדין יותר. כל אחת מהן היא, כדברי ספר משלי (ה', י"ט), "יעלת חן". גם קרניהן דקות וקצרות יותר ואינן מסוקסות כקרני הזכרים.
מאז ההמלטות, המרחשות באביב (ראשית מרס) ועד לתקופת הייחום (אוקטובר), הנקבות שבעין גדי חיות בעדרים משלהן – הן וצאצאיהן מאשתקד, ולעתים גם מלפני שנתיים (בהרי אילת, לפי בני שלמון, נותר עדר משותף כל ימות השנה).
נפרדנו מעדר זכרי היעלים על מדרון מעיין עין גדי, מעט לפני עונת הייחום. מאז ההמלטות באביב הם שוב חיים בעדר נפרד מהנקבות, מרבים לאכול ולנוח.
לשון שלופה בעונת החיזור
עם ראשית הייחום מפרישות הנקבות הבשלות לרבייה פרומונים – הורמונים מיניים בעלי ריח מיוחד הנישאים בחלל. הזכרים קולטים את הריחות באיבר מיוחד המצוי בתקרת לועם, וכדי לנתח אותו הם מפשילים את שפתם העליונה כלפי מעלה בתנוחה מובהקת.
עונת הייחום נמשכת כחודשיים ומגיעה לשיאה במחצית השנייה של חודש אוקטובר. הזכרים הבוגרים, שבמשך חודשי האביב והקיץ חיו בעדר נפרד, מצטרפים עתה אל עדר הנקבות. בעונה זו הם כמעט לא מתפנים לאכול. הם טרודים ללא הרף במחוות חיזור: קודם כול על הזכר לדעת מי מהנקבות בְּשֵלָה לחיזוריו. הבדיקה נעשית על ידי הרחת מצב ההורמונים בשתן, ואמצעי הדגימה הוא הלשון.
כשהתשובה היא חיובית, הזכר מאמץ דגם התנהגותי קבוע למדיי: גופו שפוף, צווארו שלוח קדימה, ראשו מורכן, קרניו כמו נבלעות במתאר הגוף ופחות מאיימות, זנבו הקצר מזדקר מעל גבו, שפתותיו מופשלות לאחור, לשונו שלופה, ולעתים מזומנות לא רק היא... מדי פעם הוא מתקרב אל הנקבה המיועדת, בתנועות ריקוד גמלוניות, ומנסה "לשלוח יד" לעבר יעלת החן. ואם נקבה אחת לא נעתרת לחיזוריו, הוא משנה יעד ללא בזבוז זמן ומתחיל לחפש אובייקט אחר. הוא מנסה את מזלו בין שהנקבה אוכלת, רובצת ומעלה גירה, ובין אם היא עדיין מטופלת בגדייה.
החיזורים מתרחשים לעין כול, לאור היום. במשך כל היום, בכל אתר ומקום שבו נמצאים היעלים. לא כן ההזדווגויות. אלה מתרחשות בצנעה, על פי רוב בלילה, בסמוך למקומות הלינה. מעטים בלבד זכו לראותן.
לקראת עונת ההמלטות, המתרחשת כחמישה חודשים מאז החיזורים, הזכרים פורשים לדרכם, לאחר שקבעו מן הסתם את מקום המפגש בסתיו הבא. ואילו הנקבות? הן נוטות לחפש מקום מוגן במרומי הצוקים, הרחק מעין אדם ומטורפים אחרים. שם הן כורעות להמליט. ההמלטה מתרחשת בין השבוע השני של חודש מרס לראשית אפריל, ולעתים נדחית עד למחציתו.
נקבה צעירה, בת שנתיים-שלוש, או קשישה, ממליטה על פי רוב גדי אחד. בגילי הביניים, ובשנים ברוכות גשמים, נולדים בדרך כלל תאומים. הגדיים נותרים ימים אחדים במרומי הסלע. בגיל זה הם עלולים להוות טרף לנמר, לעיט נצי או לעיט זהוב. לעתים אימהותיהם מרכזות אותם ל"גני ילדים".
יש והגדיים נותרים לבדם, אך לעתים נותרת אתם אחת האימהות כשמרטפית. כך יכולות הנקבות האחרות להתפנות ולצאת למרעה. מדי פעם הן שבות אל הגדיים כדי להניקם. בפרק זמן זה לומדים האם והגדי להכיר ולזהות זה את זה, ולחזק את הקשר ההכרחי ביניהם. כעבור ימים אחדים הן יורדות מהצוקים יחד עם גדייהן ומצטרפות אל חברותיהן לעדר.
הגדיים מתקבצים יחד. הם רצים, מקפצים, משתובבים. כך הם מחזקים את שריריהם ורוכשים מיומנות לחיות בנופי הצוקים. הגדיים מתחילים להתקוטט בגיל צעיר – ספק משחק ספק ריב. זאת כדי לחזק את השרירים, להגביר את המיומנות, ובין השאר לבדוק, תוך כדי כך, מי חזק יותר.
הדבר עשוי למנוע קרבות אמתיים בגיל מבוגר יותר. ה"משחקים" הללו נמשכים גם בגיל מבוגר יותר. ואם לא יאונה לתאומים אלה כל רע, יש סיכוי שנוכל פגוש אותם גם בעוד 12-10 שנים. ספק אם נצליח לזהות אותם. שתהיה להם דרך צלחה!
המאמר "הידעת את לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע?", התפרסם בגליון 226 ב"טבע הדברים".גליון דיגיטלי במתנה
לפנייה לכתב/ת 
