"מפות לכוכבים": הוליווד ככוכבת מזדקנת
"מפות לכוכבים" הוא חלק ממסורת ארוכה של סרטים רעילים ומרירים שעסקו בהוליווד ובאכזריותה. הסרט מספק מבט קליני, אדיש, ידעני ומנוסה על עיר הסלבס - אך הצפייה בו נותרת שטחית ובלתי מרגשת. ביקורת
זה היה צפוי, במוקדם או במאוחר. דיוויד קרוננברג, המאסטר שף של העיוות האנושי, יתפנה סופסוף לעסוק בהוליווד, המייצגת אולי יותר מכל דבר אחר את האסתטיקה הגופנית שתחתיה חותרות יצירותיו. אם סרטו החדש "מפות לכוכבים" ("Maps to the Stars") מאכזב כל כך, הרי זה משום שעולם הדימויים הכה-רדיקלי של קרוננברג, שעשוי היה למצוא פה את יריבו המושלם, מוסט הצידה לטובת עוד הגיג אנטי-הוליוודי - שכמוהו שמענו וראינו בעבר.
בסרטיו הטובים ביותר, דוגמת "וידיאודרום" (1983), "הזבוב" (1986) ו"ארוחה עירומה" (1991) עסק קרוננברג בהיבטים שונים של הזיקה בין תודעה וגוף, המילה והבשר, ובהשפעת הטכנולוגיות של הקפיטליזם המאוחר על החוויה הגופנית. למרבה הצער, המפגש המיוחל של קרוננברג עם העולם האסתטי והאידיאולוגי של הוליווד, אינו מספק את השילוב בין חוויה אינטלקטואלית ואסתטית שאפשר היה לצפות לו.
מצד שני, "מפות לכוכבים" הוא חלק ממסורת ארוכה של סרטים רעילים ומרירים שעסקו בהוליווד ובאכזריותה. הגדול שבהם הוא, כמובן, "שדרות סנסט" (1950) של בילי וויילדר, שבו גילמה גלוריה סוונסון את דמותה של כוכבת עבר נשכחת המפנטזת על קאמבק. אך סרטים בולטים היו גם "השחקן" (1992) של רוברט אלטמן ו"מהומה בהוליווד" (1981) של בלייק אדוארדס - קומדיה שחורה נפלאה בכיכובה של ג'ולי אנדרוז, שגיבורה הוא מפיק המתקשה להתאושש מכישלון סרטו האחרון.
אך גם כאן, "מפות לכוכבים" (השם מתייחס לאותן מפות תיירות שעליהן מסומנים בתיהם של כוכבי הוליווד) אינו מציע פרספקטיבה שנונה במיוחד. הוליווד היא, בפעם המי יודע כמה, אותו אתר דקדנטי של סקס, סמים, אלכוהול, שאליהם מתלווים הפעם גילוי עריות, רצח ורוחות רפאים. התמה הגותית הזו מעניקה אמנם לסרט ערך מוסף, והופכת את הסצנה ההוליוודית לתואמת המשפחה רדופת הרוחות והסודות, נוסח "בטבעת החנק" ו"רבקה".
כמה סיפורים המשתלבים זה בזה מהווים את עלילת הסרט. אגתה (מיה ואסיקובסקה) היא בחורה מסתורית העוטה כפפות ארוכות על מנת להסתיר את זרועותיה המצולקות. היא מגיעה להוליווד בנסיבות שיתבררו בהמשך, ומוצאת עבודה כעוזרת האישית של האוונה סגראנד (ג'וליאן מור), כוכבת-עבר היסטרית שמשתוקקת להופיע בגרסה מחודשת המתוכננת לסרט בו שיחקה אמה המנוחה שנספתה בדליקה.
בתפקידה ככוכבת מזדקנת המזהה הזדמנות לקאמבק, מזכירה מור - היא זכתה על הופעתה כאן בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן האחרון - את דמותה של נורמה דזמונד מ"סנסט". כמוה, גם היא אחת מאותן דיוות פאתטיות נשכחות שהוליווד אכזרית כלפיהן במיוחד. תשוקתה לחזרה סימבולית לחיים באמצעות האם המתה, הרודפת אותה בסיוטיה ומספקת לסרט מידה של עניין.
הסיפור האחר מעמיד במרכזו מגה-כוכב בן 13, בנג'י וייס (איוון בירד המצוין) - ההברקה נעוצה בשמו של הפרנצ'ייז שהוא מככב בו, "Bad Babysitter" - שהשתחרר זה עתה ממוסד גמילה, מתעמר באיש יחסי הציבור שלו, ומתנהג כעריץ נבזי על הסט. אביו (ג'ון קיוזק) הוא הגורו של הכוכבים ותרפיסט המטפל בהאוונה, ואמו (אוליביה וויליאמס) היא הסוכנת האישית שלו.
רוברט פטינסון, שבסרט קודם של קרוננברג, "קוסמופוליס" (2012), בילה רוב הזמן בתוך לימוזינה מאובזרת שפילסה את דרכה ברחובות מנהטן הפקוקים, נוהג הפעם באחת, וחולם להיות כוכב. קשה לומר שדמותו תורמת לסרט איזושהי משמעות, ונדמית בעיקר מיותרת (היא מבוססת על דמות פיקטיבית, באד וויגינס, שכיכבה בקובץ הסיפורים הקצרים "פורס מז'ור" של תסריטאי "מפות לכוכבים" ברוס ווגנר, והיתה למעשה האלטר-אגו שלו).
התסריטאי והסופר ברוס ואגנר גדל בבוורלי הילס והתפרסם בזכות מספר רומנים שכתב שעוסקים בהוליווד. בצעירותו הוא עבד כנהג לימוזינה, והסיע בקביעות את אורסון וולס ואיל הפורנו לארי פלינט. "מפות לכוכבים" נשען, מבחינה זו, על סיפורים אמיתיים שאין בהם שמץ של הפרזה או סאטירה (נסו, אגב כך, לתפוס את סרטו הנהדר של פול ברטל מ-1989, "חטאים בבוורלי הילס", המבוסס על תסריט נשכני במיוחד שכתב ואגנר).
אך אם קשה לדעת איך לאכול את "מפות לכוכבים", הרי זה משום שמדובר ביצירה מבולבלת למדי.
גיבוריה נרדפים על ידי הזיות ורוחות רפאים - מטפורה מוכרת לקולנוע עצמו - מעוותים פיזית ומוסרית, היסטריים ונידונים לגורל הרסני. כולם, ללא יוצא מהכלל, מפלצות.
ואולם הסרט אינו חדור סלידה כלפי הוליווד, כשם שאין בו רחמים כלפי אף לא אחת מהדמויות שבו. הוא מספק מבט קליני, אדיש, ידעני ומנוסה, מבלי שינסה לרגש או לשכנע מבחינה פסיכולוגית. הצפייה בו, בהתאם, אינה מעוררת תגובה.
הקולנוע של קרוננברג חדל זה מכבר להיות מזוהה עם דימויים קיצוניים, מטפורות שמתממשות בבשר החי, וחיבורים פרובוקטיביים בין האורגני והמכני. מעריציו האדוקים אולי יחלקו על כך, אבל זהו מהלך מעניין אל מה שאפשר לכנותו "ריאליזם", כאחרוני האמנים הסוריאליסטים של אמנות הקולנוע. "מפות לכוכבים" מנסה ליצור מיזוג, שאינו בלתי מעניין, בין העולם הנושאי של קרוננברג ובין הציניות והדקדנס ההוליוודיים. אך התוצאה נותרת בעיקר שטחית.
