איך תמנעו מהמדינה להסתיר מכם מידע?
חוק חופש המידע שנחקק לפני 16 שנה מחייב את הרשויות להעביר לכם מידע על פי בקשתכם. פניתם ונתקלתם בהתעלמות? קיבלתם מענה חלקי בלבד? כדאי שתכירו את החוק המגן עליכם ותדעו איך להשתמש בו. מדריך
תארו לעצמכם, שהקמתם עסק משפחתי שבמשך הזמן הלך וגדל ואף בחרתם לו מנהל וצוות עובדים מסור. בוקר אחד אתם מגיעים לעסק, מחייכים למנהל, ושואלים אותו: כמה מוצרים נמכרו וכמה נשארו במחסן? הוא מחייך אליכם חזרה ומשיב: "אני לא חייב לכם דין וחשבון". אילו מחשבות היו מתרוצצות לכם בראש? האם מותר לו להסתיר מכם מידע אודות המפעל שלכם?
כתבות נוספות בנושא חופש המידע :
חוק חופש המידע: רשויות לא משתפות פעולה
אני שמח לבשר לכם, שיש לכם מניות בתאגיד ענק שנקרא מדינת ישראל. ולא רק במדינה אלא גם בעירייה, בביטוח הלאומי ובמוסדות הציבור השונים. הציבור הוא בעל הבית, ואסור להסתיר ממנו מידע. בדוגמא של העסק המשפחתי, הייתם הרי בטוחים, כי המנהל שמיניתם לא סתם מסתיר מכם מידע, אלא שיש לו מה להסתיר. כך גם באשר לרשויות המדינה - אם מסתירים מאיתנו מידע - יש מקום לדאגה. די בעצם ההסתרה כדי לגרום לנו לחשוד, גם אם הכל כשר.
במקרים רבים אזרחים רוצים לקבל מידע מהמדינה או מהרשויות: מה נעשה בארנונה שלי, כמה תלמידים מקבלים הסעה, מה היו ההוצאות על פרסום והאם מתנכלים רק לי. כידוע, הרשויות מקמצות במידע, אך חוק ספציפי נותן לאזרח כלים לקבל אותו. כך ניתן לגלות שחיתויות, עוולות או אפליה. ניתן ללמוד מהמידע, לבקר ולהציע הצעות. אתם מוזמנים להכיר את חוק חופש המידע.
אך לפני כן כדאי לכם להכיר את משה. משה רצה להקים מבנה בבני ברק, וכמו כל אזרח שומר חוק הוא פנה לעירייה וביקש היתר בניה. העיריה התנתה את הסכמתה בכך שמשה יתחייב מראש להעניק לה שטחים ציבוריים בקומת הקרקע של הבניין. משה, אשר רצה לוודא כי לא מדובר בדרישה חריגה, ביקש לקבל את פירוט המקרים הדומים בהם העלתה העיריה דרישה כזו.
העירייה סירבה לחשוף את המידע, אך משה לא ויתר. הוא פנה אל בית המשפט ושפך את ליבו בפני שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, צילה צפת. בפסק דין שהתפרסם לפני ימים ספורים, השופטת חייבה את העיריה למסור את המידע במלואו ואף לשלם למשה 30 אלף שקל עבור הוצאות משפט.
רואים רחוק רואים שקוף
שקיפות היא אולי אמצעי המניעה החשוב ביותר נגד שחיתות. אנשי הציבור יודעים כי הם חשופים לביקורת, ומשום כך עליהם לנהוג ביתר זהירות. היטיב לנסח זאת שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואי ברנדייס שאמר כי "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר".
המידע אינו שייך למדינה כי אם לציבור. כלל ידוע במשפט מנהלי קובע כי "הרשות - כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה, מופקד בידיה כנאמן". כך גם המידע שברשותה - אינו שייך לה, אלא לציבור, בדיוק כמו בעסק המשפחתי שלכם, שתיארנו קודם.
עם זאת, יש להבחין בין מידע ובין ידע. אין חובה לגלות ידע, אלא מידע - מסמכים, חומר סרוק, טבלאות, נתונים, סרטים וכדומה. חוק חופש המידע נחקק בישראל בשנת 1998. החוק חל על כל משרדי הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, מבקר המדינה, חברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, קופות החולים, מועצות דתיות, בתי המשפט ועוד.
אך הזכות לקבל מידע, הקודמת לחוק חופש המידע, היא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי המאפיין שלטון דמוקרטי. כך למשל, כמעט עשר שנים לפני חקיקת החוק, קבע בית המשפט העליון כי חובה לפרסם הסכמים פוליטיים בין סיעות שונות לכנסת. כבר אז אמר השופט ברק כי "הידיעה של הצדדים להסכם, כי ההסכם ייחשף ברבים ויהא נתון לביקורת הכלל, משפיעה על עצם תוכנו של ההסכם. בצדק צוין, כי אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר". כלומר, הזכות לקבל מידע, היתה שם תמיד. חוק חופש המידע הפך אותה לזכות כתובה, מוגדרת ומעשית.
שאני אשלם?
אחד המקרים שבהם אנו זכאים למידע מפורט נוגע לדרישות תשלום שאנו מקבלים מרשויות המדינה. בדיוק כפי שזכותנו לקבל הסבר באשר לחשבון הטלפון או הגז, כך חובתן של הרשויות לפרט את דרישות התשלום שלהן. למעשה, חובתן של הרשויות אף גדולה יותר.
באחד המקרים הקיצוניים, סירוב עיריית לוד לפרט דרישת תשלום שנשלחה לתושבת העיר, הביא לביטול דרישת התשלום. שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, זהבה בוסתן, שדנה בעניין סיכמה זאת כך: "אני מקבלת את העתירה ומורה כי דרישות התשלום שנשלחו על ידי העירייה לעותרת בטלות משום שהעירייה לא המציאה לעותרת את התחשיב עליהם מבוססים תעריפי ההיטלים ואף לא הוכיחה את סבירותו של התחשיב. העירייה תשלם לעותרת את הוצאות המשפט ושכר טרחה עו"ד בסך 25 אלף שקל".
החוק מחייב כל רשות ציבורית למנות ממונה על חופש המידע. החוק אף מחייב את המדינה להעמיד לרשות הציבור מידע נגיש ומרוכז הכולל רשימה של כל הרשויות הציבוריות המחויבות לחופש המידע, בצירוף פרטי ההתקשרות עם הממונה על חוק חופש המידע בכל אחת מהן. למרבה המבוכה, המדינה עדיין לא הצליחה להעלות לרשת רשימה מרוכזת שכזו. באתר משרד המשפטים נכתב כך: "ניתן לאתר את הממונה על חופש המידע ברשימת הרשויות הציבוריות המפורסמת באתר - רשימה חלקית. בימים אלו שוקדת היחידה לחופש המידע על פרסום הרשימה המלאה כנדרש מכוח החוק". אפשר להבין אותם, חלפו רק 16 שנים מחקיקת החוק.
לשם קבלת מידע, יש לפנות לממונה ברשות הרלוונטית. קבלת המידע כרוכה בתשלום אגרה ובהרבה סבלנות. את האגרה יש לשלם מראש, אולם במקרים מסוימים, כאשר המידע המבוקש נוגע למבקש עצמו באופן אישי, הוא יהיה פטור מתשלום האגרה. האגרה הראשונית, שעמדה בעבר על 101 שקל, הופחתה בראשית שנת 2014 והיא עומדת כיום על כ-20 שקל בלבד.
עם זאת יש לצרף התחייבות לשלם סכומים נוספים בגין שעות עבודתו של הממונה (מעבר לשעתיים) והוצאות בגין צילום החומר, שכפול, הסרטה וכדומה, אך לא לדאוג, ההתחייבות מוגבלת בסכום, כך שלא תקבלו לפתע ערימת דפים עם חשבון מפתיע שירושש אתכם.
מה קורה אחרי תשלום האגרה?
שילמנו את האגרה, ניסחנו את בקשת המידע, והגשנו הכל לממונה על חופש המידע ברשות הרלוונטית. כעת עלינו לחכות. החוק מקציב לרשות 30 יום להחליט אם למסור את המידע המבוקש ועוד 15 ימים למסור אותו בפועל. אך במציאות, כדי לקבל תשובה צריך לעמוד המשמר, ובשפה לא משפטית: לנדנד, ללחוץ, להתקשר, וגם תפילות לא יזיקו. ככל שהמידע יותר רגיש, בעיני הרשויות, כך הקושי לקבל אותו גדול יותר. המבקש אינו צריך לנמק מדוע הוא מעוניין במידע.
בית המשפט המוסמך לדון בעתירות לפי חוק חופש המידע הוא בית המשפט המחוזי - המשמש גם כבית משפט לעניינים מנהליים. יש להגיש "עתירה מנהלית" בסמוך לקבלת התשובה השלילית ובמקרה של היעדר תשובה - בחלוף המועד שבו התשובה היתה צריכה להתקבל. עתירה מוקדמת - ללא המתנה, או עתירה מאוחרת מדי - עלולות להידחות על הסף. הגשת העתירה כרוכה בתשלום אגרה של 1,975 שקל.
לא אחת קורה, כי מיד לאחר הגשת עתירה, מתרצה הרשות ועונה לפניות מהן התעלמה קודם או מסכימה לפתע לחשוף מידע שהסתירה עד להגשת העתירה. במקרים כאלה, בית המשפט יחייב את הרשות בהוצאות משפט, מתוך הנחה כי מטרתה היתה לייאש את המבקש, ולגרום לו "להזיע" או לוותר.
ברירת המחדל היא גילוי מלא, אולם יש מספר חריגים ונזכיר את המרכזיים שבהם: מידע העשוי לפגוע בביטחון המדינה או לסכן את שלום הציבור - לא יימסר. כך גם באשר למידע העשוי לפגוע באדם אחר: במקרה כזה יבדוק הממונה מה הפגיעה הצפויה, יבקש את עמדת האדם שעשוי להיפגע, ויחליט אם למסור את המידע או לא. לעתים מדובר במידע היסטורי או כזה שדרושה השקעה גדולה בהשגתו, גם מקרה כזה יכול להצדיק סירוב למסור את המידע.
המציאות מלמדת כי רשויות רבות מפרשות את החריגים הללו בהרחבה רבה כתירוץ להסתרת מידע. במקרים אחרים, מוצדק להסתיר רק חלק קטן מהמידע המבוקש, אך במקום לצנזר רק את אותו חלק, הרשות בוחרת להסתיר את המידע בכללותו. במקרה של סירוב בלתי מוצדק, ניתן לפנות כאמור לבית המשפט.
אין לקבל מצב בו רשויות נמנעות מלהשיב לפניה אליהן, רק משום שהן סבורות כי מדובר במידע שאין חובה למוסרו. כך למשל, השופטת מיכל אגמון גונן מבית המשפט המחוזי תל אביב, דחתה עתירה בה התבקשה לשכת עורכי הדין למסור לעותר מידע בגין שכרם של עורכי דין המועסקים בוועדה מסויימת בלשכה. השופטת קבעה כי במקרה זה הזכות לפרטיות גוברת ואין מקום לפרסם את המידע, יחד עם זאת ובאופן חריג, חייבה השופטת את לשכת עורכי הדין לשלם לעותר הוצאות בסך 10,000 שקל, למרות שעתירתו נדחתה, וזאת משום שהיא לא טרחה להשיב לפנייתו.
זכותכם לקבל מידע. ישנה חשיבות רבה לממש את הזכות ולהיות שותפים לביקורת הציבורית על הרשויות. מרבית העתירות בנושא חופש המידע משיגות את מטרתן, אך המידע עולה לציבור בזיעה, במאמץ ובדמים. על חוק חופש המידע, אגב, חתום בנימין נתניהו שכיהן כראש ממשלה במועד חקיקתו. קשה לדעת אם הוא זוכר זאת, ולא בדקתי אם הוא השתתף בהצבעה על החוק, אך ברור שאלמלא חוק זה, לא היינו יודעים מהו תקציב הגלידה של משפחתו.
תלונות בנושא חופש המידע ניתן להפנות גם ליחידה שהוקמה לשם כך במשרד המשפטים
ניתן לפנות גם לתנועה לחופש המידע
עו"ד מגן הוא עו"ד עצמאי, עוסק במשפט ציבורי ובזכויות הצרכן
לפנייה לכתב/ת 
