זיכרונות של מחבל חמאס: "הסיוטים רודפים"
חבר בעז א-דין אל-קסאם מספר בראיון ל"אל-מוניטור" על הפעולות נגד צה"ל ("פוצצנו ממנהרה שישה כלי רכב צבאיים"), אך מודה שאינו רוצה יותר מלחמה. בין לבין הוא מחלק את זמנו בין עבודתו במשטרה הפלסטינית, לימודיו כסטודנט לכלכלה ובנו הקטן. ביטאון חמאס: משקמים מנהרות התקפיות
עוד בחדשות:
החשוד ברצח המנהל בטייבה: מפעיל המזנון
בסכנין משיבים: "אם ליברמן תוקף אנחנו בכיוון הנכון"
בינתיים, חמאס מכין את הקרקע למלחמה הבאה. בביטאון חמאס "א-ריסאלה" פורסמה כתבה בנושא המשך המאמצים של חמאס לחפור מנהרות אחרי מבצע "צוק איתן". בכתבה פורסמו תמונות ממנהרה התקפית שאליה הצטרף הכתב תחת מעטה חשאיות ואמצעים ביטחוניים מוגברים. בראיון עם מפקד החוליה האמונה על שיקום המנהרה שנהרסה במבצע אמר המפקד כי עבודתם אף פעם לא נפסקת.
במהלך הראיון עמו מסתכל רחמאן לעבר כל הסובבים אותו, מבחין בכל תנועה ומשתתק בעת שאדם זר מתקרב אליו. "אסור שאף אחד יכיר את הקול שלי", הוא מסביר. לפני שהתיישב לראיון הסיר רחמאן מעליו את כל המכשירים האלקטרוניים והרחיק אותם מהאזור שבו מצא בסופו של דבר את מקומו.
"הצלחנו לפוצץ שישה כלי רכב צבאיים מתוך מנהרה שהייתה ברוחב של 70 סנטימטרים בלבד", שחזר רחמאן. "לכל פצצה שהוטמנה באדמה היה מספר, וכשרכב צבאי עצר מעל לפצצה, יכולנו לפוצץ אותו על בסיס המספר. אחד מאנשינו היה מוציא את הראש המוסווה מתוך המנהרה כדי לבחון את מיקומם של כלי הרכב, אחרי הפיצוץ קראנו בקול 'אללה הוא אכבר'".
רחמאן, בן 26 בלבד, ממשיך לרשום בפנקס קטן את זיכרונותיו מרגעי הלחימה. באחד התיאורים הוא מזכיר כיצד הוא וחבריו חילקו את המזון המועט והמים שהיו ברשותם. הוא גם נזכר כיצד התפללו כשישבו על ברכיהם בלבד. ראשו עמוס בזיכרונות שמשפיעים על שגרת יומו, ונראה כי הוא קצת מפוזר ולא תמיד מודע למה שקורה סביבו.
הוא סטודנט לכלכלה באוניברסיטה הפתוחה אל-קודס, אבל אף לא אחד מעמיתיו או מהמרצים שלו יודע שהוא חבר בהתנגדות. הדבר נכון גם לרגע שבו הוא מתהלך ברחוב ומתערה בעוברים והשבים. אף אחד מהם לא יודע שרחמאן שרד בנס את ימי הלחימה, כשבמשך חמישה ימים היה לכוד עם 14 מחבלים נוספים מגדודי עז א-דין אל-קסאם במנהרה שהופצצה על ידי מטוסי קרב.
"אילו רק יכולנו לחזור לאותם ימים שבהם נלחמנו בחירוף נפש, הלוואי שהיינו יכולים למנוע מהאויב להיכנס לרצועת עזה", מספר רחמאן. "אני חושב על חבר שלי אבו אחמד שהיה לכוד לבד בתוך מנהרה שהופצצה. לא יכולנו להציל אותו. אני גאה על מה שעשינו במהלך ימי הלחימה, אבל כשאני רואה את העם שלי אני לא מרגיש דבר פרט לענווה".
"לא מאחל לאף אחד לחזור לכל זה"
ובכל זאת, למרות תחושות הגאווה מגלה רחמאן במהלך הראיון כי הוא לא רוצה יותר מלחמה. "אני לא מאחל לאף אחד לחזור לכל זה. אני כל הזמן מודאג עבור המשפחה שלי. אני חושש שהישראלים יחשפו את הזהות שלי ויהפכו את הבית שלי ליעד". הוא מרגיש שחייו מתנהלים בשני מסלולים מקבילים – האחד נקשר לחייו, לימודיו ומשפחתו והשני למוות והתנגדות לכיבוש. "הדרך השנייה לא תיעלם כל עוד האויב נשאר", הוא מציין.אשתו של רחמאן מודאגת כל הזמן. "אני תמיד מנסה להקל עליה ולבלות כמה שאפשר איתה ועם הבן שלי". הוא הצטרף לגדודי הזרוע הצבאית של חמאס בגיל צעיר מאוד, לאחר שהושפע מאוד מהמסגד הסמוך לביתו. מבצע "צוק איתן" היה ההתנסות הראשונה שלו בכל הקשור לפעילות צבאית.
על קרב נוסף שבו השתתף הוא סיפר כי "אחרי שהכיבוש הפציץ מנהרה עם רקטות שהכילו גז קטלני, ארבעה מאיתנו נלכדו בחול שקרס. יצרנו קשר עם ההנהגה באמצעות רשת תת-קרקעית מיוחדת, והם ציוו עלינו להתפנות. הם דאגו לחפות עלינו באמצעות ירי של פצצות מרגמה ממקום אחר, ועשרה מאיתנו הצליחו להימלט בריצה".
לפנייה לכתב/ת 
