10 שנים עם דיכאון, והוא עדיין איתי. למרות הטיפול

אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה שבה זה התחיל. להגיד, בתאריך זה וזה התחיל הדיכאון שלי. למעשה, הרבה שנים בכלל לא ידעתי שמה שיש לי נקרא "דיכאון". חשבתי שכולם חושבים ומרגישים כמוני.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

הרבה אנשים שומעים את המילה "דיכאון" ומציירים לעצמם דמות שוכבת מכורבלת על ספה, סביבה המון כוסות ריקות וטישואים משומשים, והיא בוהה בתקרה ימים שלמים. הרבה אנשים חושבים שמישהו מדוכא זה מישהו שלא יצא מהבית כמה חודשים, מישהו שלא מתפקד.

אני תמיד תפקדתי. תמיד הלכתי ללימודים, לעבודה, למה שצריך. ואף אחד לא ראה את הדמעות שהזלתי בשירותים בעבודה או אפילו באוטובוס בדך לעבודה. וכמובן שאף אחד לא היה יכול לקרוא את המחשבות שלי, מחשבות של אדם בדיכאון: אני לא שווה כלום. כולם הרבה יותר מוצלחים ממני. לאף אחד לא אכפת ממני. לא יקרה כלום אם אני לא אהיה כאן בעולם. אולי יהיו אנשים שיצטערו במשך קצת זמן, אבל מהר מאוד הם ישכחו.

שומרים על בריאות הנפש:

בדקו עצמכם: האם אתם סובלים מ"כמעט דיכאון"?

המגיפה השקטה: איזה טיפול הכי יעיל לדיכאון

חווים התקף חרדה? 7 עצות להתמודדות יעילה

כשאין טעם בכלום(צילום: shutterstock)

"מה הטעם בכל מה שקורה לי עכשיו"?

מה הטעם בכל מה שאנחנו עושים? מה הטעם להתקלח היום אם מחר גם אצטרך להתקלח? אני אשמה בזה שקורים לי דברים לא טובים, כי אני לא מספיק טובה. אף פעם לא קורה לי שום דבר טוב. ואף פעם לא יקרה לי שום דבר טוב.

וכל דבר היה נראה מסובך כל כך. אפילו לפני פעולה פשוטה כמו ללכת לכספומט או לסוּפֶּר, הייתי חושבת אינספור פעמים: כדאי ללכת היום? אולי אני אלך מחר? היום אני עייפה. אבל אולי עדיף כן ללכת היום. וחוזר חלילה. בוודאי שלא היה לי חשק וכוח לדברים כמו לעשות ספורט או לפתח תחביבים או לצאת עם חברים.

בתחילת לימודי האקדמיים איבדתי את התיאבון. פתאום לא הייתי רעבה יותר. הגיע זמן ארוחת הערב ואני עוד הייתי שבעה מהצהריים. עד היום אנשים מקנאים בי כשאני אומרת להם שאני לא רעבה. הם אומרים, "כן, לכן את יכולה להישאר כזאת רזה". אני רוצה להגיד להם, "אל תקנאו, הלוואי שהייתי יכולה להרגיש שוב את תחושת הרעב ובעיקר את השובע שבא אחריו".

אחר כך הגיעו התקפי החרדה. פתאום אני לא יכולה לנשום. אני מנסה לשאוף אוויר, אבל הוא לא נכנס פנימה. אני מרגישה שאין לי אוויר. ואם אני לא אצליח לנשום – אני אמות עוד מעט. או אצא מדעתי. הרי ככה אי אפשר להמשיך לחיות.

החלטתי לבקש עזרה

בגיל 24 לא יכולתי יותר להמשיך ככה. ביקשתי עזרה. לא ידעתי להתנסח במשפטים כמו "אני בדיכאון" או "יש לי התקפי חרדה". פשוט הרגשתי שמשהו לא בסדר, שאני צריכה מישהו שיעזור לי. והיא מאוד עזרה לי, הפסיכולוגית שהלכתי אליה. גם היא לא השתמשה בכותרות כמו דיכאון או חוסר ביטחון עצמי או חרדה. אבל בפעם הראשונה בחיים התחלתי לראות דברים. להבין דברים. על עצמי. על משפחתי.

מקובל להאשים את הפסיכולוגים, ויש על זה גם המון בדיחות, שהם מאשימים את ההורים בכל הבעיות שיש למטופל, בפרט את האמא. בשבילי זו הייתה תגלית. עד אז תמיד האשמתי את עצמי בהכול. פתאום התחוור לי שיכול להיות שלא, לא הכל זה באשמתי. יכול להיות שחלק מהדברים זה בגלל טעויות שההורים שלי עשו, לא מרוע-לב כמובן, פשוט כי ככה הם וזה הכי טוב שהם יכלו לעשות.

כשנה אחרי תחילת הטיפול הפסיכולוגית שלי הציעה לי לנסות טיפול תרופתי. כמובן שחששתי, אבל הסכמתי לנסות. ידעתי שאני לא מרגישה טוב והסכמתי לנסות משהו שיכול לעזור לי להרגיש יותר טוב. 

כשלושה שבועות אחרי שהתחלתי ליטול תרופה, הלכתי יום אחד ברחוב והרגשתי שיש יותר אור, שהשמש זורחת יותר חזק. כאילו החליפו אותה מנורה של 50 וולט לנורה של 500 וולט. פתאום לא היה לי כל כך כבד על הכתפיים.

להתמודד עם מחלה כרונית

גם היום, כמעט עשר שנים אחר כך, אני עדיין מתמודדת עם הדיכאון. יש אנשים שחווים תקופה דכאונית ואחר כך חוזרים לחיים רגילים. אצלי זה לא כך. אני לא יכולה להגיד שהוא עבר. והוא כנראה גם לא יעבור. זו מחלה כרונית. יש גלים, ויש תקופות פחות טובות ותקופות יותר טובות. זה משהו שאני אצטרך תמיד להתמודד איתו.

לפעמים אני שומעת אנשים אומרים, "איזה דיכאון הקורס הזה, אני בחיים לא אעבור את המבחן", או "שוב איבדתי את הארנק. דיכאון". ואני רוצה לומר להם: לא, ממש לא, דיכאון זה משהו אחר לגמרי.

ולכולם אני רוצה להגיד, לא תמיד רואים את הדיכאון, גם אצל אנשים קרובים לכם, בני משפחתכם או אנשים שעובדים איתכם. אם מישהו נראה לכם סובל, נסו לדבר איתו, לשמוע מה הוא מרגיש, ואולי להפנות אותו למישהו שיוכל לעזור לו. ואם אתם סובלים, בבקשה לכו לטיפול.

קבלו עזרה. אתם יכולים להרגיש יותר טוב.

בימים אלה מציינים את שבוע הדיכאון הבינלאומי