עדיף פחח על מובטל משכיל

מהומה שלמה פרצה השבוע בישיבת הממשלה, לא על הנושאים הרגילים של ימין ושמאל, שלום וביטחון, אלא דווקא בתחום שלא מצטייר כמעורר מחלוקת בין שרי ממשלתנו, תחום החינוך. "שלח את הבן שלך להיות פחח", הטיח בזעם השר סילבן שלום לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו ודיון על הקמתם של בתי ספר מקצועיים הפך בן רגע לטעון כל כך.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אומרים לא לקיצונים / נזיר מג'לי

בדבריו העלה מחדש השר שלום את אחד הנושאים הכאובים בעברה של מערכת החינוך: ריכוז היתר של מזרחים בבתי ספר מקצועיים והיד הקלה על ההדק שכיוונה אותם לשם עד שבוטלו בתי ספר אלה והוחלט שכולם בלי יוצא מן הכלל יכולים לגשת לבחינות הבגרות, בשם השוויון, בשם חיזוק הדימוי של כולם, ובשם דירוגה של ישראל בעולם. אך האם באמת הנחה זו נכונה? האם הצעירים ושוק העבודה אינם משלמים מחיר גבוה על כך שיש כיום רק מסלול לימודים אחד בבית הספר העל-יסודי - עיוני המכוון לבחינות הבגרות? האם באמת השתפר מצבם של החלשים בחברה בזכות מהלך זה?

הדיון החשוב והטעון הוביל להתנגשות בין השר שלום לראש הממשלה

שנים רבות לאחר שהפכו בחינות הבגרות להיות עגל הזהב של החינוך הציבורי בישראל, רבים מאלה שישבו בשיעורים עיוניים במגוון של מקצועות ממדעי הרוח והמדעים בבית הספר אינם מחזיקים בתעודת בגרות שתזכה אותם בכניסה למוסדות להשכלה גבוהה. רבים אחרים מחזיקים בתעודת בגרות שתאפשר להם ללמוד תארים הפתוחים בפני בעלי ההישגים הלא-גבוהים בבגרות, אך יכולת ההשתכרות שלהם נמוכה בעידן שבו כל כך הרבה אנשים מחזיקים לפתע בתואר שני.

כך קיבלה המדינה צעירים רבים המתוסכלים מכך שלימודיהם אינם מובילים אותם לעסוק במקצועות "מכניסים" או במקצועות המעניינים אותם, ושוק העבודה הפסיד עובדים רבים שאילו למדו מקצוע טכני, אומנותי או הנדסי מתאים היו תורמים רבות במקומות העבודה החסרים ידיים עובדות. ולא, לא מדובר רק בפחחים ובחשמלאים, מקצועות שניתן ללמוד בימנו תוך מספר חודשים, אלא במקצועות מורכבים בהרבה שהתעשייה המקומית זקוקה להם.

כאשר עגל הזהב המודרני הוא בחינות הבגרות, מדוע מתפלאים שרבים משלמים על אבחון פסיכולוגי זה או אחר ומציגים "התאמות" לבתי הספר המזכות אותם בהקלות בבחינות? מדוע מתפלאים שמעת לעת אנו שומעים על העתקות בבחינות בסיועם של מורי בית הספר? ומדוע אנו מתפלאים שילדינו אינם אוהבים ללכת לבית הספר? הרי הם חווים יום יום את הדהירה האין סופית לעבר קודש הקודשים המודרני, עד כי החומר הפך ללא משמעותי ביחס לחשיבותה של הבחינה. ומה יעשו עם התעודה? ילמדו מקצועות עיוניים וייצאו לשוק העבודה עם תואר ביד ועבודת כפיים אפשרית בברלין?

יאמרו הקוראים ובצדק - אבל מה תאמר לשר שלום הנזכר כנראה בטראומה בתקופה שבה נתפש בית הספר המקצועי כמשכנם של החלשים שעלו ממקומות מסוימים? אספר לו כי מאז עברו שנים רבות, ובית הספר המקצועי של היום אינו חייב להיות כקודמו. לא מדובר עוד בפחחות ובמכונאות (ולא שאלה מקצועות בזויים חלילה) אלא במקצועות שתעשיות המזון, הביטחון וההיי-טק משוועת לעובדים ישראלים בהם. אחרי הכול, מאחורי המהנדס הבכיר יש גדודים רבים של עובדים בתחומים שונים שאם היו נדרשים לעסוק בתכנים עיוניים היו כנראה מאוד מתוסכלים ואילו עבודתם הטכנית מרתקת ומאתגרת אותם בכל עת.

בית הספר המקצועי שרבים עמלים כיום על פיתוחו יוכל לכלול מסלולי לימוד רבים, חלקם עם בגרות, חלקם בלי, מתוך אמונה ברורה שבני האדם שונים זה מזה בנטיותיהם המקצועיות ובתחומי העניין שלהם ולכן רק מערכת חינוך שתאפשר מגוון של בתי ספר - עיוניים, מקצועיים, אומנותיים, צבאיים, אלטרנטיביים ותורניים - תיתן מענה אמיתי למגוון הצרכים של ילדי ישראל ותאפשר לכל אחד מהם להצטיין בתחום המתאים לו ביותר.

אחרי הכול, התלמיד החלש בכיתה הלומדת לבחינות הבגרות יכול להיות הטוב ביותר בכיתת לימודי טכנולוגיה שאינו מבקש "התאמות" ואינו מחפש דרך לנשור ממערכת החינוך. "האקדמיה מכשירה מובטלים משכילים", אמר התעשיין המכובד סטף ורטהיימר והוא כל כך צדק. בית הספר המקצועי שמוקם על לקחי טעויות העבר ישנה את המגמה המסוכנת הזו לכלכלה.

פרופ' יזהר אופלטקה, ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך, בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il