החמצה: כשמה שהיה לעולם לא יחזור להיות

ההחמצה מכילה בתוכה את ההכרה כי מה שהיה לא יכול להיות שוב, ומה שיכול היה לקרות ולהיות לא יקרה לעולם. חווית החמצה זו נחווית מידי יום על ידי החברות השכולות שאיבדו את בני זוגן במבצע צוק איתן. הן ברובן צעירות אשר יחד עם בני הזוג החלו בצעדים קטנים לרקום חלומות ולטוות את העתיד ולצפות לקראתו. גם הזוגות שנפרדו בגלל המוות בנפאל היו במצב זהה.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

אנו יודעים כי אירועי חיים קשים כמו אובדן אדם קרוב ואהוב עשויים לחולל תהליכי שינוי במושג העצמי שלנו ובתפיסות שלנו כבני אדם על העולם. השכול והאבל מעצבים את זהותנו ויוצרים שינויים בחיים, שינויים שלא תכננו אותם כשחלמנו על חיים אחרים.

שומרים על בריאות הנפש:

בדקו עצמכם: האם אתם סובלים מ"כמעט דיכאון"?

המגיפה השקטה: איזה טיפול הכי יעיל לדיכאון

חווים התקף חרדה? 7 עצות להתמודדות יעילה

"האבל מערער את כל עולמנו"

האבל מציב אתגרים ודרישות חדשות ומערער את כל מה שחשבנו לנכון וצודק בעולם. השכול, מצריך למידה חדשה וויתור על מה שהיינו ותכנון מחדש של מקומנו בעולם. " אז מי אני עכשיו?" " האם השתניתי לעומת מה שהייתי?" "האם יש לי עתיד?" "האם יש טעם לחיי?".

החברות השכולות הצעירות עסוקות בשאלות אלו ובחיפוש מחודש במשמעות ופשר לחיים ללא האדם האהוב שנהרג. הן מחפשות את דרכן בעולם אשר נראה מוכר אך נחווה עבורן כזר ולא מוכר.

החברות חוות חוויה מתמשכת יומיומית של החמצה. החמצה של החיים עצמם של בן הזוג שנהרג טרם זמנו ובנסיבות טראומטיות של מלחמה. החמצה של חבר אינטימי, שותף לסודות ומאווים אישיים. החמצה של בן זוג רומנטי ואוהב. החמצה של תכנונים של חתונה והשיר שילווה לחופה, החמצה של הטיול הגדול שרצו לטייל יחד, של משפחה ילדים וחוויות משותפות,והחמצה של מי שהן יכלו להיות, כפי שרצו, לפני האובדן.

במחקרים נמצא כי מוות פתאומי וטראומטי מגביר את העצב והיגון ומאריך את משכו. לעתים מדובר בהארכה של חודשים רבים בהם הכאב נוקב. הוא מלווה בנסיגה חברתית וסימפטומים של דיכאון. אמנם, סימפטומים אלו פוחתים בהדרגה אך בתקופת ההסתגלות הראשונה לאבל כאב ההחמצה הוא קשה ביותר.

ההחמצה מועצמת בשל חוסר ההכרה בהיות החברה אבלה וראויה לקבל תמיכה מתאימה, החמצה של הכרה רשמית שהיא בת זוגו של האהוב שנהרג.

גילן הצעיר של החברות עשוי היה להעיד על עיסוק טבעי של צעירות עם תום גיל ההתבגרות, שחרור מהצבא ומעבר לקראת לימודים או עבודה. בני גילן ברובם עוזבים את הבית, ממשיכים לטיול של אחרי הצבא או ללימודים והן – זמנן עצר.

מערכות התמיכה הקרובות מתדלדלות ופעמים רק המשפחה הקרובה וקבוצת התמיכה נותרות כמשענת.עולמן פגיע ושברירי וכל ביטחונן טרם האובדן מתערער ונבנה כעת מחדש. באחד מסרטי הזיכרון תיארה חברה שכולה: "כל התוכניות של מחר, כל המחר, מחר לא יקרה כבר. את פתאום מבינה שאת צריכה להתחיל הכול מהתחלה, את צריכה לתכנן הכול מהתחלה".

הניסיונות לקום מדי בוקר

תחושת ההחמצה המתמשכת מלווה את חיי היום יום. הניסיונות מידי בוקר לקום, לנסות לתפקד, להתרומם, להביט אל העתיד הקרוב הנחווה ככל היותר כימים הקרובים, או היום הבא. לנסות למצוא עבודה, להתראיין, לגייס כוחות גם מול הדרישות החברתיות מסביב: "תפסיקי לבכות", "את חייבת להמשיך" ולנסות בכל כוחן לחזור לשגרת חיים שהייתה מוכרת טרם האובדן.

פעמים נוגעות החברות ברצון להתאחד מחדש עם האהוב שנהרג גם במחיר החמצת החיים שלהן עצמן. אחת החברות כתבה באתר עמותת התמיכה לחברות: "בקבוצה את מגלה שאת לא היחידה שאומרת לא נורא אם תהיה לי תאונה, לא נורא אם אמות, ככה אהיה איתו".

חוויה זו מלווה לעיתים את חלקן לתקופה ארוכה. עלינו כחברה וכאנשי מקצוע לתת את הדעת לאבל הלא מוכר של החברות. החברות זקוקות להכרה, תמיכה והושטת יד אמיצה להתמודד עם אבדן בני זוגן. עלינו להגביר את רגישותנו כלפי נשים צעירות אלה בשעתן הקשה.

ד"ר רונית שלו, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה (מל"א). עוסקת בשכול. מצוות החשיבה של הכנס השנתי הבינלאומי להתמודדות עם דיכאון וחרדה בחוויית ההחמצה ויתקיים בסינמטק 6.11 בשיתוף "מכון פסגות" ומשרד הבריאות