קיצור תולדות האשפוז הפסיכיאטרי

"הכתובת הייתה על הקיר" ריצדו כותרות אתרי החדשות. שוב רצח, שוב "חולה נפש". לפני שבועיים נעצר חשוד ברצח בבית דגן שעל פי הפרסומים רק חודש לפני כן עוד שהה במוסד פסיכיאטרי. מסקנת הטוקבקיסטים ברורה: הנה עוד הוכחה לכך שחולי נפש הם "רעים מאוד ומלאים שיניים אפילו בזנב".

אין חולק על כך שעלינו לפעול להפחתה ומניעה של מקרי רצח, אך השימוש ב"פרופיילינג" של חולי נפש אינו מוסרי ובעיקר לא יעיל. למרות התדמית הציבורית שיש על נפגעי נפש, אנשים הסובלים ממחלה נפשית אינם רוצחים יותר מאחרים. במאמר שפורסם השנה התברר כי מבין כל האנשים שהורשעו בעבירות אלימות קשות במשך שנה שלמה באנגליה ובוויילס נמצא שחמישה אחוזים בלבד היו בקשר עם שירותי בריאות הנפש ומתוכם, רק 19% סבלו מסכיזופרניה. כלומר: פחות מאחוז, (0.0092 ליתר דיוק). השאר סבלו בכלל מהפרעות אחרות כגון הפרעות אישיות ודיכאון.

עוד בערוץ הדעות של ynet

הוצאתם שם רע לחינוך המקצועי / כרמלה יעקובי וולק

מיטת אשפוז באברבנאל. לבחון גם מסגרות טיפול בקהילה (צילום: עופר עמרם)

האמת על חולי נפש הפוכה ובעיקר עצובה. נפגעי נפש רבים מאושפזים למשך תקופות ארוכות מאוד, לעיתים לכמה שנים, במחלקות ובבתי חולים פסיכיאטריים למרות שתנאי החיים בחלק מהמחלקות הללו אינם סבירים (ריחות לא נעימים, צעקות, בכי ועוד). אנשים אלו משתייכים לרוב לאוכלוסיות מוחלשות "שקולן לא נשמע". מצב זה פוגע בזכותם הבסיסית לכבוד ולאיכות חיים מינימלית. תעריף יום האשפוז הממושך, לאחר שנה של אשפוז, נע בין 761-724 שקלים (מחירון משרד הבריאות - מעודכן לינואר 2013). בחישוב שנתי, השהות בבית החולים עולה יותר מ-260 אלף שקלים לאדם לשנה. נשאלת השאלה, האם בסכום זה לא ניתן לאפשר לנפגע הנפש חיים מעט טובים יותר.

מה התפקיד של מחלקה פסיכיאטרית ומיהם המאושפזים לתקופות ממושכות? מעבר לתפקידים איזוטריים (למשל "הסתכלות") ניתן לסכם את התפקידים המרכזיים של המחלקה הפסיכיאטרית כך: לייצב ולאזן את מצבם של אנשים נפגעי נפש, לשפר את מצבם, למנוע פגיעה של האדם נפגע הנפש בעצמו ולמנוע פגיעה באחרים.

חלוקה מוכרת במחלקות פסיכיאטריות של מבוגרים היא בין שני סוגי מאושפזים: "מאושפזים אקוטיים" ו"מאושפזים כרוניים". אנשים במצב אקוטי מגיעים לבית החולים בדרך כלל בעיצומה של התקפה פסיכוטית או החרפה במצב הרוח. לעיתים רבות, הסערה הרגשית שבה הם נמצאים מסכנת אותם או את הסביבה ולכן מטרת האשפוז העיקרית היא לייצב את מצבם. לרוב מדובר באשפוז קצר בן כמה שבועות עד כמה חודשים שמסתיים מרגע שמטרת האשפוז התגשמה (למשל: המצב התייצב, לא נשקפת סכנה מיידית).

שאלה חברתית-מוסרית

לעומת זאת "מאושפזים כרוניים" הם אנשים נפגעי נפש שמצבם הנפשי, גם אם אינו טוב, יציב יחסית. רבים מהם אינם מסוגלים לקיים אורח חיים עצמאי והמחלקה הפסיכיאטרית מספקת להם את צורכיהם הבסיסיים. ברוב המקרים, המאושפזים הכרוניים אינם מהווים סכנה מיידית, לא לעצמם ולא לאחרים וברוב המקרים, מצבם הנפשי הכללי אינו עתיד להשתנות בטווח הקצר והם אינם דורשים טיפול ופיקוח צמוד של רופא פסיכיאטר. לעניות דעתי, במקרים של המאושפזים הכרוניים, האשפוז אינו ממלא את התפקידים שהוגדרו (ייצוב או מניעת פגיעה מיידית) וקיימת שאלה עד כמה האשפוז הממושך מצליח לשפר את מצבם. במחלקה פסיכיאטרית שבה מטופלים שוהים במחלקה הסגורה למשך יותר מחמש שנים שאלה זו כבר הופכת לשאלה חברתית-מוסרית.

למה אנשים מאושפזים לתקופות ארוכות ומה אפשר לעשות? קשה להפריד בין הסיבות השונות לכך שאנשים "נתקעים" באשפוז פסיכיאטרי אך למרות זאת, יש סיבות מרכזיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב: מחסור בחלופות אשפוז, התנגדות המשפחה, מדיניות בית החולים, אמביוולנטיות של המאושפז עצמו וניסיונות כושלים בעבר למגורים חלופיים.

אז מה אפשר לעשות? תחילה חשוב לומר שאינני מנסה לטעון שיש לסגור מחלקות פסיכיאטריות. ההיפך הוא הנכון. לו היו יותר משאבים במחלקות אלו, היה סיכוי רב יותר לצמצום משך זמן האשפוז. הפתרון לבעיה צריך לשלב מדיניות ברורה של משרד הבריאות, שיתוף פעולה של המוסדות הפסיכיאטריים והגברת הסיוע המשפטי לחולים. תחילה, על משרד הבריאות לקבוע סטנדרטים למשך זמן מומלץ לאשפוז פסיכיאטרי (למשל: בין שבועיים לשמונה חודשים). בכל אחד מן המקרים שעומדים לעבור את הזמן המומלץ, בית החולים המאשפז ישלח למשרד בקשה מנומקת. המשרד ידאג מנגד לסיוע משפטי לכל מאושפז, חודש לפני תום משך הזמן שנקבע ויחליט לגופו של מקרה.

טרם הקמת המנגנון שהצעתי, חשוב שמשרד הבריאות יגבש פתרונות מערכתיים כגון: הקמת מוסדות נוספים של "מגורים טיפוליים", שיפור מוסדות קיימים ותמיכה בפתרונות כמו משפחות אומנה והוסטלים. בהנחה שאכן קיים מקום טוב יותר עבור המאושפז, מקום הנמצא באזור מגוריו ותואם להפרעה שממנה הוא סובל, הפתרון המוצע כאן יכול להעניק לחולה הנפש מעט יותר אוויר לנש(י)מה.

יעקב אופיר, פסיכולוג בהתמחות קלינית ודוקטורנט לפסיכולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. אופיר עבד שנה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. המאמר נכתב בסיוע חברים מתוכנית הדוקטורט של קרן אייסף, קרן חברתית ציונית, הפועלת לשוויון הזדמנויות בחינוך וצמצום פערים בחברה הישראלית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il