מתקשים להשיג אהבה? כך תיפטרו מהציניות שלכם

לכל איש יש שם. ולכל אדם יש שריון, או חומה. כזה שמגן עליו, כזאת שמקיפה אותו מכל צדדיו. כדי שאיש לא ייכנס לשם, כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בו.

לשריון פנים רבות. הנה כמה מהן: ציניות, ביקורתיות, סקפטיות, מרירות, יהירות, כעס, התחכמות, סלידה, ייאוש ולפעמים דיבור אלים. לעתים אף אלימות פיזית.

אבל כל זה הוא רק שריון. כל זה הוא רק מסכה שעטינו על עצמנו כדי שלא יראו אותנו. כדי שלא ישימו לב שכואב לנו, שאנחנו מתוסכלים, חסרי אונים או מפוחדים.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

זה אפשרי: איך להתגרש בלי לפגוע בילדים  

אל תישארו לבד: כך תצליחו להיפרד לתמיד מהבדידות

בלי תירוצים: אל תוותרו על הזוגיות שלכם

לא נולדנו ציניים

השריון מעיד על פחד, והפחד מכווץ אותנו. הכיווץ הזה גורם לנו לסבול, לסבול ממש, אבל הפחד מונע מאיתנו להשתחרר מהסבל, להיות חופשיים. אנחנו כבר לא מאמינים בחופש, רק בהישרדות. להעביר את הזמן ולא להיפגע.

עם השנים השריון מתקשח, החומה מתעבה, עד שאנחנו כבר לא זוכרים מי אנחנו, מי היינו, מי רצינו להיות. אנחנו הופכים לשריון שלנו. אנחנו ציניים, ביקורתיים, סקפטיים, מרירים, מתחכמים, יהירים, מיואשים, כועסים ולעתים גם אלימים, מילולית או אפילו פיזית.

אבל לא נולדנו כאלה. אין תינוקות ציניים, אין פעוטות ביקורתיים ואין ילדים מרירים. אם אנחנו מביטים על ילדים אנחנו יכולים לגלות בהם תמימות, רוך, שמחה, התלהבות, חום ואהבה, הרבה אהבה.

כאלה היינו. תמימים, רכים, שמחים, מתלהבים. וחמים, אוהבים ומאושרים. אז מה קרה לנו? איך השתנינו? ומדוע אנחנו כל כך עצובים?

אנחנו יכולים לתרץ זאת בהורים שלנו, להסביר זאת במורה בית הספר, בשירות הצבאי הטראומטי, באכזבה שחווינו בזוגיות או בשעמום בעבודה - אבל כל זה לא ממש משנה עכשיו. מה שמשנה עכשיו זה להסיר את השריון. לקלף את המסכה. להרוס - בדיוק כמו בסרט הנפלא "החומה" - אותה חומה שמפרידה בינינו לבין העולם, ובינינו לבין עצמנו.

הפחד מעצב את המציאות

החומה הזאת מבודדת אותנו מהעולם, מהחברים, מהאהבה. היא הופכת אותנו לאנשים בודדים. אנחנו, מסיבות רבות, עם הסברים מפה ועד שם, אלה שעושים את זה לעצמנו. ואם אנחנו אלה שהקמנו את החומה או שעטפנו את עצמנו בשריון, אנחנו גם אלה שמונעים מעצמנו אהבה. האם אתם רוצים להמשיך ולחיות בלי אהבה?

הפחד שמונע מאיתנו לחשוף את עצמנו בפני העולם, להיות כנים, ישרים, פתוחים, תמימים, נאיביים, הוא רק פחד. הפחד הוא רק שיחה פנימית. הפחד הוא רק מחשבה. הפחד הוא לא המציאות.

אבל הפחד מעצב את המציאות שלנו, משכנע אותנו ש"ככה זה", ש"זה אני", ש"זה האופי שלי", ש"אי אפשר אחרת", ש"כאלה הם החיים", ש"אצל כולם זה ככה". ויש לנו גם הוכחות. תמיד יש לנו הוכחות לכך שלא כדאי לנו להיפתח, להעז, לתת אמון, לסמוך עליה או עליו. כי נתאכזב, נהיה אומללים.

אבל רגע, מה אנחנו עכשיו? לא אומללים? טוב לנו?

אם אנחנו רוצים לשנות את חיינו, ולא להימנע, ולא לעמוד מנגד, ולא ללכת לישון לבד, ולא להתרחק מחברינו, מעצמנו ומהאהבה, אנחנו מוזמנים לבחור בתכונות הללו, לקחת סיכון, לתת אמון, ובעיקר לדבר ביושר. בכנות, בפתיחות, בלי מסכות. בפשטות. להיות פשוטים, להיות חשופים.

החשיפה לא מסכנת אותנו. היא זו שמגינה עלינו. כי מי שחשוף לא חושש מדבר. הוא מוכן להראות את עצמו לעולם, לא מפני שהוא בוטח בעולם אלא מפני שהוא בוטח בעצמו, מאמין בכוחו, יודע מה הוא שווה ומקרין זאת כלפי העולם. קוראים לזה "אהבה עצמית". קוראים לזה "אהבה".

והאהבה, כפי שכתב המשורר, פנים רבות לה. הנה כמה מהן: עדינות, רכות, נאיביות, תמימות, גמישות, שמחות, מתלהבות. ואנחנו הרי נולדנו מתוך מעשה האהבה. עשו אותנו מתוך אהבה. זה הבסיס שלנו. אז בואו נחזור לשם, לבסיס האם.

רוצים לאהוב? תביטו בילדים. תסתכלו על בעלי החיים שלכם. תיגעו בהם, תלטפו, תחבקו, תנשקו, תעניקו מעצמכם אהבה. המגע, עוד לפני הדיבור, הוא שמפורר את השריון ומקלף את המסכה. המגע מרפא כל מכאוב. המגע מחזיר אותנו לעצמנו, למי שהיינו, למי שאנחנו באמת.