מחפשת זהות בכנסת ישראל
רשמים מיום עיון בנושא התפוצה הישראלית שהתקיים בכנסת בשבוע שעבר
אני שואלת את עצמי כיצד תקבל אותי עיר הבירה, 20 שנים לאחר מגורי בה כסטודנטית, ו-19 שנים לאחר הרצח הבזוי של ראש הממשלה יצחק רבין, שבמקרה היה אז שכני בשכונת רחביה. אני נזכרת איך מצאתי את עצמי עוברת בעל כורחי, באמצע הסמסטר, לדירה ישנה בשכונת רחביה מדירה שכורה על כביש בר אילן, בעקבות סכסוך על הנסיעה בשבת על כביש בר אילן. "אח, ירושלים אהובתי...", אני חושבת לעצמי, "את עיר מורכבת, עיר עוצמתית ומעוררת. התגעגעתי אליך".
אני מגיעה לראש התור בעמדת הביטחון, נשמעת להוראות יבשות, מפקידה את מזוודתי, מקבלת תג זיהוי מנייר מדבקה שאומרת "מבקר". החשש מתגבר: אם אני מבקרת, את מי בעצם אני מייצגת כאן? איזה צד מזהותי המורכבת, האישית-קולקטיבית, יפרוץ החוצה בביקור הייצוגי הזה? האם אני ישראלית שורשית שחייה גילגלו אותה למגורים בעיר הגדולה שמעבר לים ולפעילות קהילתית מסורה? האם אני סוג של "זהות היברידית", התגלמותו של “הצבר היהודי הגלובלי” (אלו מונחים שהוטבעו ע"י מכון ראות), שהתפתח בקרב ישראלים הנעים בתוך ההגדרה המתרחבת של "עמיות" ומהווים "גשר חי בין קהילות יהודיות" בעולם? ואולי אני לפני הכל אשה, אזרחית בשתי מדינות-אחיות, אם לשני בנים-גוזלים, הפונים אחד לשני בשפה האנגלית, וכששואלים אותם מה הם – ישראלים או אמריקאים – הם מסתכלים אחד בשני בחוסר עניין ועונים שהם "ניו-יורקרים".
היכול להיות שבסתר לבי אני בת ישראל המחפשת דרך לחזור הביתה? ציונית שאיבדה את דרכה בעולם העצום, התבלבלה ונסחפה אחרי עולם החומר והאינטלקט? כובעים רבים מונחים על זהות של אשה קטנת ממדים אחת, וכולם הם תוצר של הפסיפס האנושי שמציעים לי שתי בבות עיניי, ניו-יורק וירושלים. "איזו נורה תידלק לי היום בדיונים בכנסת ומה ירגש אותי?" אני תוהה.
אותה זהות יחידנית מורכבת חלחלה למרחב הכללי ביום העיון בכנסת, כאשר 27 דוברים מכל קצוות הקשת הפוליטית, חברי כנסת וממשלה, בכירים במוסדות ממלכתיים, אקדמאים ומנהיגי קהילות ישראליות מסביב לעולם נשאו דברים אודות הקהילה הישראלית בתפוצות, הפוטנציאל והאתגרים של הקהילה, מתוך רצון להעמיק את הקשר שבין הישראלים בתפוצות לבין מדינת ישראל.
ישבתי בכנסת והתרגשתי. כל דוברת או דובר עלו לבימה עם תשוקה מובהקת לנושא, חזון לשיתוף פעולה עם עומק היסטורי וערכי לגבי הקהילה הישראלית באשר היא. התגבשה התחושה שיש להתמקד במכנה המשותף, למען עתיד ילדינו ולמען עתיד מדינת ישראל. דובר שם בעיקר על ה"מה", בעוד שחלק מהנוכחים ידעו שה"איך" הוא משמעותי לא פחות. זה יגיע בהמשך, חשבתי לעצמי. בייבי סטפס. כל דבר בשעתו.
שמחתי לשמוע כיצד חמישה חברי כנסת – ד”ר נחמן שי, ד"ר רונן הופמן, יו"ר ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה דב ליפמן, חיליק בר וסגן שר החינוך אבי וורצמן – ניגשים לקהילה שלנו בזרועות פתוחות, ואף הרבה יותר מזה. חברי הכנסת הללו בעצם מינו את עצמם ואת ממשלת ישראל לקחת אחריות גדולה יותר בחיזוק הקשר שבין ישראל לבין יהודים בעולם כולו והגדירו את הקהילה הישראלית בתפוצות כגשר חי למטרה זו. ממשלת ישראל מוכנה ונכונה לאמץ אותנו, מזהה שיש לנו קשר עמוק לזהות הישראלית ולתרבות הישראלית, לשפה העברית ולמדינה. הנחת היסוד, כמובן, הייתה שיש חלק נכבד בקרב הקהילה הישראלית בתפוצות שמסוגל ומעוניין להשקיע בהגשמת חזון זה. "כשעבדתי במחנה קיץ באטלנטה", נזכר ח"כ ד"ר רונן הופמן ממפלגת "יש עתיד"", הרגשתי באופן אוטומטי כשגריר. וכל ישראלי שחי בתפוצות הוא שגריר".
את הטקס חתם יו"ר מועצה מקומית ניו-יורק, ארן היימן, שקרא למשתתפים להצטרף אליו לחמישה כיוונים יישומיים אשר יסייעו לקידום התפוצה הישראלית: (1) קריאה לתקשורת הישראלית להפסקת השימוש הקלוקל במונח "ירידה" ובניפוח ממדי ההגירה מישראל למספרים הרחוקים מאלה אותם מראה הסטטיסטיקה המחקרית. (2) הפסקת ניצול התפוצה הישראלית בידי פוליטיקאים בכדי לקדם משנות כלכליות, ביטחוניות, חברתיות או מפלגתיות. (3) קבלה והכרה בלגיטימיות של הגירה חופשית מישראל ואליה והתעדכנות לגבי ערך קיומה. (4) קריאה למחוקק הישראלי לקדם את מעמדה ואת זכויותיה של התפוצה הישראלית, תוך התייחסות לצרכיה הייחודיים של תפוצה זו. (5) לחגוג יחדיו את הישראליות ואת היהדות שלנו, ללמד את ילדנו עברית ולהנחיל להם את הערכים עליהם גדלנו.
לאחר יום העיון הגדוש הזה, עייפה אך מרוצה, אספתי את עצמי ואת מזוודתי מאיש הביטחון בכנסת ותפסתי טרמפ עם חברים המתגוררים ברחבי עולם. יחד נסענו לאכול במסעדה ערבית טובה באבו גוש.
פזית לויתן מונתה לאחרונה לתפקיד מנכ"לית מועצה מקומית ניו-יורק, אירגון הגג של הקהילות הישראליות באיזור ניו-יורק.
"קהילה" הוא מדור הנכתב על ידי פעילי מועצה מקומית ניו-יורק, חברי הקהילות הישראליות השונות בניו-יורק רבתי.
