"טיול שנתי": פרק מספר ביכורים

ענב שור-דיעי היא מטפלת באמנות, ומתגוררת בתל אביב עם בעלה ושני ילדיה. בואו לקרוא פרק ראשון מרומן הביכורים "טיול שנתי":

פרק ראשון

מגבת - שמתי לו. פיג'מה ללילה. בתיק רחצה יש הכול: מברשת שיניים, משחה, כאילו הוא יזכור לצחצח, לא נורא, זה רק ללילה אחד. חטיף לדרך. פגשתי במכולת את אמא של אלון, הגזימה עם כמות החטיפים שהיא קנתה. כובע - יש. בקבוק מים. אז בעצם רק לשטוף כלים וסיימתי להיום. מבט מהיר בשעון שמעל לחלון המטבח. כבר 22:30.

"טיול שנתי". ספרה הראשון של ענב שור-דיעי

בטח יהיה לו כיף. מה כבר יכול להיות, הוא עם כל החברים שלו, והוא גדול ועצמאי ומה יכול להיות רע בטיול לירושלים. והמחנכת נחמדה, למרות שהיא לא כל כך שמה לב אליו, אבל יהיה בסדר. רק שיזכור לשתות. בערב בטח יהיה קר והוא בטוח לא ישים לב וישכח להוציא את הבגדים הארוכים, כי הם למטה בתיק. אולי אני צריכה להעביר אותם למעלה, אחרת הוא בחיים לא ימצא, אבל אז מחר הוא ילבש רק בגדים ארוכים כי הוא לא יבין שזה ללילה ויהיה לו חם והמחנכת הרי לא תשים לב שבאמצע החום הוא עם ארוך, כבר עדיף שיהיה לו קר. אני צריכה לזכור להגיד לו את זה מחר, למרות שזה יעצבן אותו שאני מדברת אליו כמו לתינוק ושאני לא אתערב ושזה לא ענייני, בכל זאת אני אגיד לו, אולי מחר כשיהיה לו קר הוא יזכור את זה.

בערב הוא אמר שכואבת לו הבטן. אמרתי לו שזה מהתרגשות והצטערתי שאמרתי, אחרי שכעס עלי שאני לא מבינה כלום ושפשוט כואבת לו הבטן והוא בכלל לא מתרגש.

בוקר. מבט מהיר בשעון. כבר 6:45. לא כדאי עוד כוס קפה.

שחרי, רק אל תשכח שהארוך למטה, טוב, טוב, הבנתי.

שחר? הבטן? אתה יוצא מהשירותים? אנחנו כבר צריכים ללכת.

כמה זמן עבר מאז שנסע? רק 10:12. בטוח יהיה לו כיף.

ועכשיו כמה זמן עבר? רק 10:47. קצת כאב בטן. זה בטח כבר עבר לו.

11:05 ונראה לי שזה נהדר, טיול שנתי. עם כל החברים. זאת הזדמנות לרכוש חברים. אולי הוא יתחבר עם מישהו בכיתה הזאת.

ב־12:23 אני חושבת על זה שטוב שעודדתי אותו לצאת. גם רותי הפסיכולוגית של בית הספר אמרה לי שחשוב שאני אשחרר אותו ואעניק לו חוויות של הצלחה, שזה רק יחזק את הדימוי העצמי שלו.

ב־12:24 אני חושבת שוב על מה שרותי אמרה - שלא אשדר לו לחץ סביב זה, לתת לו ביטחון שזה נהדר שהוא נוסע ושבטוח יהיה לו טוב. ושאפילו לא אחשוב על זה כי גם אם אני רק חושבת הוא מרגיש, אז עכשיו הוא כבר נסע, סוף־סוף אני יכולה לחשוב על זה.

מה כל כך טוב בלשלוח ילד לטיול שנתי, אני שואלת את עצמי ב־13:03.

וב־16:30 אני מסתכלת שוב על השעון, אחרי שלא הסתכלתי מהצהריים ושואלת את עצמי מה כל כך טוב בלחזור מהעבודה

לבית ריק. ושל מי היה הרעיון שאני צריכה קצת זמן לעצמי. ועד 16:40 אני מנסה להבין מה עושים ב"זמן לעצמי" ואחר כך מעודדת את עצמי במחשבה שגם אם הוא היה פה הוא הרי לא היה יושב איתי.

ואני לא מסתכלת על השעון עד 17:00.

*

הלו?

כן? קרה משהו?

מה? מה? הבנתי.

אני יכולה לדבר איתו?

או־קיי.

הבנתי.

ב־21:30 אנחנו כבר בדרך חזרה. שחר, זה לא נורא. נגיע הביתה, אני אכין לך ארוחת ערב טובה.

אתה לא רוצה כלום?

בסדר.

אף אחד לא יזכור את זה. אתה תראה. זה קורה שמשלשלים.

אתה מעדיף שאני אשתוק. בסדר.

ואני שותקת כל הדרך הביתה. ושום שיר שאני יכולה לשיר לעצמי לא עולה לי בראש. ושום מחשבה על שלומי לא עוברת לי בראש. ונשאר לי רק לכעוס על רותי, שלא באמת מקשיבה לי. ועל אמא שלי. ועל עצמי.

ב־23:00 אני יושבת לבד במטבח. מסתכלת על השעון, אולי אם אני אסתכל ממש טוב, החיים יעברו יותר מהר.

למה לא הקשבתי לעצמי. למי זה חשוב הטיול שנתי הזה?

שילשל באוטובוס בדרך לשם.

באוטובוס.

הם לא ישכחו לו את זה בחיים.

ואני ידעתי. אני ידעתי.

מטומטמת שכמוני.

לרַצות את הפסיכולוגית

לרַצות את המחנכת

לרַצות את אמא שלי

להוכיח להן שהוא בסדר, שהוא כמו כולם, שאני אמא טובה ומתפקדת, אבל לא להקשיב לילד שלי. לילד היחיד שלי, ששילשל על עצמו באוטובוס בדרך לטיול שנתי.

לילות ארוכים הייתי יושבת מתחת לחלון של בית הילדים, על הדשא הגבוה שאיש לא גזם. באוזן אחת מקשיבה לקולות הלילה, ומקווה ששום נחש לא יזדחל אלי, ובאוזן השנייה, האוזן הטובה יותר שלי, מחכה לשמוע את הנשימות העמוקות שלה כשהיתה נרדמת. לא כל האמהות הכירו את הנשימות של הילד שלהן כשהיה נרדם.

אבל אני הכרתי אותן. את הקצב שלהן, את האנחה הקטנה שהיתה נלווית לתחילת הנשיפה השלישית או הרביעית, את התחושה הזאת בגוף שהילדה שלי ישנה שינה עמוקה. התחושה הזאת שאני רוצה לבדוק אם היא מכוסה, שאני רוצה ללטף, שאני רוצה לשבת שם כשהיא תתעורר מחלום. אף אמא לא היתה יושבת שם ככה. שרתי לה בלב שיר ערש שאמא שלי היתה שרה לי. ולא חשבתי שיגיע יום כזה שבו אני אהיה אשמה. בהכול.

כשרחלי בתי הצעירה אמרה שאת דלית אני אוהבת יותר, התכווצתי. זה לא שאהבתי יותר, זה פשוט שיותר דאגתי. כל כך הזכירה לי את עצמי. עם העיניים שלה, הגדולות, הפקוחות, שבבת אחת רוצות לבלוע את העולם אבל גם לא לטעום ממנו כלום. פחדתי מהחלומות שלה, אני יודעת מה קורה כשחולמים יותר מדי. מה קורה לכל ההבטחות הגדולות שמביאות לאכזבות גדולות שנגמרות בכלום אחד גדול. בקיבוץ. בקיפול כביסה נקייה במחסן הבגדים. חלומות גדולים מקופלים בשורות לפי צבעים, לפי עונות, לפי מספרים, בתאי הבגדים של החברים.

כשרצתה להתחתן עם שלומי, אחרי שנכנסה ממנו להיריון, התחננתי שלא תעשה את זה, ידעתי שזה לא ייגמר טוב, שהוא יגמור אותה ויגמור לה את החיים. כשאמרתי את דעתי, זה נגמר בזה שכמעט שנה היא לא דיברה איתי. אביגדור היה שם איתה כששחר נולד. הראשון שראה אותו. ואני ישבתי מחוץ לדלת, כמו פעם, מקשיבה לאנחות שלה ולנשימות העמוקות. רק לאחר הלידה, כששלומי סיפר לה שהסעתי אותו לבית החולים, היא נתנה לי שוב להתקרב אליהם.

וכמה שלא ניסיתי לעזור, תמיד הייתי אשמה. שאני רוצה שהיא תצליח רק כי אני חושבת על עצמי, על מה יגידו עלי בקיבוץ. רק ניסיתי להגיד לה שהדבר הכי חשוב שיש לבן אדם בחיים זה השם שלו. אני יודעת מה קורה במקום כזה כשיש לאנשים מה להגיד עליך. במקום כזה צריך רק להיזהר לא להיות בפה של אנשים. כשהשם שלך מסתובב בפה של יותר מדי אנשים, אתה כבר שוכח איך קוראים לך ורק רוצה להיעלם. אולי עכשיו, אחרי מה שקרה לה עם שחר, היא מבינה את זה.

אחרי ששלומי טבע דווקא חשבתי שיהיה להם סיכוי. שהם יוכלו להפסיק לטפל בו ולחיות חיים נורמליים. שאולי דליתי תוכל להכיר מישהו, אולי תצליח לזכות בהתחלה חדשה, בחיים חדשים, אבל שחר הלך והתכנס. התחיל לצייר את הציורים האלה במחברות שלו. מילא מחברת ועוד מחברת ועוד מחברת עם ציורים מוזרים. אמרתי לדליתי שכדאי שיראה מישהו, אבל אי־אפשר היה להגיד לה כלום, ישר היא כועסת עלי.

שאני צריכה לתת לה לעשות את מה שנכון בעיניה ושהיא לא יכולה לשמוע את הקול שלי. לפני שנה היה לו פנצ'ר במכנסיים באוטובוס בדרך לטיול שנתי ובאמצע הלילה דליתי נסעה להחזיר אותו מירושלים. למחרת הכול יצא עלי. צעקה עלי שבגללי, בגלל שלחצתי עליה שהוא צריך להיות יותר עם הילדים מהכיתה שלו, זה קרה. שלחה ילד משלשל לטיול שנתי, ואני אשמה.

ומאז הוא בבית. יושב ומצייר. הבנים מהכיתה שלו הולכים לנוער העובד, משחקים כדורגל, קלאס, תופסת עכברים — והוא בבית.

וגם אני בבית.

יושבת בסלון על הכורסה החומה המרופטת. בוהה בתמונה שמונחת על השידה שאביגדור ואני קיבלנו מהקיבוץ כשהתחתנו.

טיול שבת בחורף לגבעת הכלניות. בשחור־לבן קשה לראות שמסביב הכול ירוק וצבעוני, הטבע במחווה מרגשת של פריחה. אביגדור בישיבה מזרחית, רחלי מטפסת לו על הגב ומחבקת בשתי ידיים קטנטנות את הצוואר הרחב שלו, אני שרועה על הצד, מניחה ראש על הרגל של אביגדור. השיער שלי מכסה לו את הרגל והוא מניח יד על הכתף שלי. מלפנַי דליתי. יושבת עם שתי רגליים פשוקות לצדדים, נשענת לי על הבטן. ילדה יפה עם צמות, בלי שתי שיניים קדמיות ועם עיניים גדולות.

*

אל: צה"ל - לשכת גיוס טבריה

הנדון: בקשת שחרור מהצבא לשחר פרי, ת"ז 02727842-3

שחר, כרגע בן שבע־עשרה וחצי, מועמד לגיוס בשנה הבאה.

שחר סובל מפוביה ממקומות פתוחים או מה שזה לא יהיה ושוהה בביתו מאז... כמה זמן כבר? מסוף כיתה ו'. וזה מאוד נחמד שהגיעה העת שישיל מעליו את בגדי נעוריו הקודרים ויעבור לחאקי, אבל הוא, איך לנסח את זה בצורה רשמית -

לא בקטע.

אז ביקשתם רק מכתב רשמי ולצרף את כל האבחונים והדיאגנוזות והמרשמים והכדורים האלה, שמי בכלל יכול לחשוב שכדורים שעושים כל כך הרבה סחרחורות ועייפות יכולים להיות טובים לילד.

רשמי. זאת בדיחה, נכון? שאמא תכתוב מכתב רשמי על המצב הנפשי של הילד שלה. אז באופן רשמי אני יושבת מול הדף הזה ולא יודעת אם לבכות, אם לצעוק. לא מכירה את המילים שיכולות להיות מתאימות לחיים הלא מתאימים האלה שיש לי. ואני יושבת. לועסת את העיפרון ותולשת שערות מאמצע הראש. שערות חומות, מסתלסלות, עם פיצול בקצה. ובכל שערה שאני לוקחת ביד ואוחזת בשני קצוות הפיצול ומושכת עד שהם נפרדים, תמיד נראה שיש קצה אחד שניתק וקצה שני שנשאר. שיש בסיס לשערה הזאת ועוד קצה שמתפצל ממנה. קצה דפוק שמעיד על מחלה של השיער.

אז קחו אותו, את הפיצול הזה, ותנו לי להבריא בשקט, כי כבר חמש שנים

 יושב לי בבית גוש בשר מצייר, שפעם היה התינוק האהוב שלי, שפעם הסתכל לי בעיניים ואמר לי, אמא, אני רוצה טיול. שפעם התרוצץ בגינת המשחקים ועבר בריצה מהמגלשה לנדנדה, מהנדנדה לארגז החול, ואני הסתכלתי עליו ולא הבנתי איך העולם ממשיך בשלו כשהפלא הקטן הזה רץ בין קרני השמש, מפזר חיוכים ואור. איך לא כולם עוצרים ומתבוננים בדבר המושלם הזה, שרץ וצוחק ואוהב ויונק וכולו אור. אור שבקע מהבטן שלי.

רשמי. כן, כן. אני זוכרת.

זוכרת מצוין. בשבועות. שאמא שלי הכינה לו זר לראש מהצמח הקוצני שהיה לה בגינה, הירוק הזה, והוסיפה לזה בוגנוויליה וזה לא היה יפה במיוחד, אבל הוא היה כמו כולם וזה היה כל כך יפה להיות כמו כולם. במיוחד כשהם עברו עם הטנא וכולם שרו לצלילי "סלינו על כתפינו" והוא הלך איתם בשורה ואבא שלי צילם אותם וקצת הצטערתי ששלומי לא בא לראות אותו, כי הוא אף פעם לא בא לחגים של הקיבוץ, כי "השמחה החיצונית הזאת רק גורמת לו להרגיש את הכאב שכולם מנסים להסתיר" וכל האבות היו שם וצילמו, והוא היה היחיד שבלי, אבל גם עם, כי הוא היה עם חולצה לבנה כמו כולם

ואי־אפשר היה לראות שבטנא שלו אין כרגע אבא.

ואת פורים. מעניין שנקודות הזיכרון שלי נעצרות בחגים. לוחם שוורים. וזה היה כל כך כמו כולם, שהיה לו רעיון מקורי משלו. ושלומי שנא את פורים יותר מאת כל החגים, אבל דווקא אז הוא התעורר והיה שור. והם עומדים על הדשא מול הגן מתחת לעץ הצאלון ושחר מותח לצד הגוף את הבד האדום שלו ושלומי, שהכין לעצמי בבוקר קרניים מנייר עיתון, והתפעלנו באיזו קלות אפשר להכין קרניים זקורות מעיתון, רץ לתוך הבד האדום והם לא מפסיקים לשחק בשור עצבני ולוחם שוורים קשוח ואני לא מפסיקה להסתכל לצדדים, מקווה שכל מי שעובר רואה את זה, כמה אנחנו כמו כולם ואולי אפילו קצת יותר, כי שלומי הכין בעצמו את הקרניים ותפרנו לבד את התחפושת של שחר, זה לא קנוי או מהמתפרה של הקיבוץ או משהו כזה, והם צוחקים ואני אוהבת אותם ואנחנו נורמליים. ואולי אפילו קצת יותר.

אני זוכרת.

כמה שזה רשמי רק לרצות ילד רגיל.

כמה שזה רשמי לרצות אפילו קצת יותר.

מתוך "טיול שנתי", מאת ענב שור-דיעי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 240 עמ'.