זאק בראף: "הומור יהודי - יש חיה כזו"
הוא אולי יהודי חם ואוהב ישראל, אבל בניגוד למסורת זאק בראף הסיר מעליו את חלוק הרופא של ד"ר דלוריאן מהסדרה "סקראבס" ויצא למסע לחיפוש עצמי בסרט "הלוואי והייתי כאן". המימון הגיע מהקיקסטארטר, ובראיון הוא מבקש להודות לתורמים הרבים מישראל ומבטיח: "הכסף לא נכנס לכיסי"
ב-2010 פשט זאק בראף את החלוק הצחור ונפרד לשלום מ"סקראבס", סדרת בית החולים הקומית בהנהגתו. אחרי תשע עונות, הגיע הזמן להוריד את הסדרה המצליחה מהמרקע, ולנסות לגלם דמויות אחרות חוץ מד"ר ג'ון מייקל דוריאן (הידוע בכינויו ג'יי.די).
בארבע השנים שחלפו מאז אותה פרידה משמעותית, בראף כמעט לא נכח על המסכים. פה ושם הבליח-התארח בסדרות טלוויזיה והשתתף בלהיט הקולנועי "ארץ אוז". ההעלמות הזאת הייתה מתוך בחירה מודעת. בראף הסלקטיבי דחה הרבה הצעות, וניסה לבדוק איך הוא בונה לעצמו מחדש את הקריירה, אחרי שגילם הרבה שנים דמות כל כך אהובה בסדרה מצליחה.
כמו כן, בראף, ניסה להרים סרט בבימויו ובכיכובו, אותו כתב יחד עם אחיו אדם. אבל, למרות מעמדו, ולמרות שביים כבר סרט מוערך ב-2004, בשם "גארדן סטייט" עם נטלי פורטמן, הוליווד לא מיהרה לפתוח לו דלתות, והמממנים לא מיהרו לפתוח את הארנק ולהזרים מזומנים. "במהלך הפגישות עם בעלי ההון הממנים, מהר מאוד השיחה התמקדה ב'איזה פשרות אתה מוכן לעשות? מה אתה מוכן לחתוך? על מה אתה מוכן לוותר?', כדי לאפשר לסרט להיות מופק", סיפר בראף בראיון שנערך במסגרת פסטיבל ציריך ה-10.
בראף סירב להיכנע לתכתיבים ולרעיונות של הממנים, ובצר לו, פנה קמפיין קיקסטארטר באמצעותו קיווה לגייס כספים מהגולשים ברשת. "אחרי שיוצרי הסרט 'ורוניקה מארס' התחילו לאסוף מימון באמצעות האתר, החלטנו לנסות גם", אומר בראף. "יש לי באינטרנט קהל מעריצים מדהים, נאמנים ומלאי מרץ במיוחד. אז המפיקים שלי אמרו שזה יהיה משוגע לא לנסות ללכת במסלול הזה. ידענו שאם, בתיאוריה, זה יעבוד, לא יהיו שום פשרות, לא יהיו שינויים שאאלץ לעשות, לא תהיה שום דאגה למשקיעים. זו תהיה רק אמנות. אמנות בשביל המעריצים על יד המעריצים".
קראתי שנתקלת גם בביקורת על שנקטת בצעד הזה.
"בכנות הביקורת סביב השימוש בקיקסטארטר הייתה הפתעה מוחלטת מבחינתי. לא ציפיתי לזה. ציפיתי שיתקיים סביב הצעד הזה שיח, כי זה מרתק וחדש. הרגשתי שחלק נכבד מהביקורת כלפי היתה לא הוגנת ונבעה מאי ידיעה. הבנתי מהר מאוד, שמתפקידי להבהיר את הפרטים. זה מתסכל להתדיין עם מישהו שאינו מכיר את העובדות. וכך נאלצתי להסביר לאנשים שאין לי כוונה לקחת אחוזים מהרווחים. אנשים גם היו בהלם שמישהו שהיתה לו הצלחה בעבר לא מצליח לממן עוד סרט. אז הייתי צריך להסביר להם גם אתה המורכבות של מימון סרטים ב-2014.
"זה באמת היה ניסוי ב'טוהר אמנותי', ולא ניסוי ב'בוא נרוויח המון כסף'. אם רואים את הסרט ניתן להבחין שהוא לא נוצר למטרות רווח. אין בכוונתי לעשות זאת שוב, שוב כיוון שהמטרה לא היתה לממן מעכשיו כך את כל סרטי. המטרה היתה לעשות ניסוי אמנותי. ולשמחתי, הניסוי עבד".
כמה הצלחת לגייס?
"שני מיליון דולר היתה המטרה, והאמת שגייסנו 3.1 מיליון דולר, למרות שכולם אמרו לנו שזה לא יעבוד מכל מיני סיבות. היה לנו חודש לגייס את הסכום שהצבנו לעצמנו, ובסופו של דבר, הגענו ליעד תוך 48 שעות. אחרי שאספנו את הלסתות שלנו מהרצפה, התחלנו לומר: 'וואו זה משוגע'. וזה רק המשיך והמשיך עד שבסוף החודש גייסנו 47 אלף תומכים מכל העולם, כולל מישראל".
התוצאה: "הלוואי והייתי כאן", דרמה קומית, שמגיעה עכשיו למסכים בישראל. בראף מגלם בסרט את איידן, שחקן יהודי מובטל, אב לשניים, שהקריירה שלו מקרטעת, והוא מתרוצץ בין מבחני בד כושלים. בגיל 35, הוא מסרב לוותר על חלומו וממאן לעשות הסבה מקצועית. רעייתו (קייט הדסון) עובדת ומפרנסת את המשפחה, ודווקא מאיצה בו לא לזנוח את החלום.
חייו של איידן מגיעים לנקודת מפנה, כשאביו (מנדי פטינקין), חושף שהוא חולה בסרטן, זקוק לכסף לטיפולים ולא יכול לממן יותר את שכר הלימוד של שני הנכדים בישיבה יוקרתית ופרטית. איידן צריך להתמודד עם המציאות החדשה, הוא מנסה להעניק לצאצאיו חינוך אלטרנטיבי, ולעזור לאביו להתמודד עם המחלה.
"ב'הלוואי והייתי כאן', רציתי לכתוב משהו מאוד אישי אבל לא ספר זיכרונות, אלא גרסה של חיי", מעיד בראף. "הפעם רציתי לכתוב עם אחי בגלל הנושא של הסרט - לאחי יש שני ילדים והוא מטפל בהם. למעשה הוא הגורם העיקרי שמטפל בילדיו במשפחה. אז שילבנו את החיים של שנינו כדי לייצור את איידן, גיבור הסרט, בנוסף להרבה אלמנטים פרי הדמיון שלנו ששולבו פנימה. ישנו ביטוי שאומר: 'תכתוב את מה שאתה מכיר', וזו הדרך שלי לעשות את זה, אני כותב הכי טוב שזה משהו קרוב עליי".
אחד הנושאים, שעניינו את בראף, רווק נצחי שעומד לחגוג יום הולדת 40 באפריל הקרוב, זה המקום בו ניצב איידן בחייו. "בסרט אני דן בתחושה שאתה תקוע בפרק הקודם של החיים שלך, ועבר כבר הזמן שבו היית אמור לעבור לפרק הבא. אנשים רבים יכולים להזדהות עם כאבי הגדילה והתחושה הזאת, שהם כבר אמורים להיות בחלק מסוים בחייהם שעוד לא הגיע והם חושבים לעצמם מתי הוא כבר יגיע?".
אחת הסצנות בסרט מתרחשת ב"קומיקון", איך עברו הצילומים בכנס החנונים העולמי?
"אני לא ממש אדם של קומיקס, אבל ממש נהנתי בקומיקון. זה היה נהדר, מגניב, משוגע ומרגש. הנהגת קומיקון לא נותנת לאנשים שאינם תקשורת להיכנס לשם, אבל לי התאפשר לצלם. הם מאוד תמכו בסרט שלי, ואהבו את מה שהיה לו לומר על מי שמתחפש, ואיך שזה ביטוי של עצמך, ואיך שחלק מהם ביישנים ומשתמשים בהתחפשות, כדי לצאת מהקונכייה. הייתי צריך לביים עם מסכת באטמן על הראש כי לא רציתי שמישהו יזהה אותי ויהרוס לנו את השוטים. אז ביליתי את כל היום בבימוי עם מסכת באטמן על הראש".
הפסקול של הסרט מאוד מוקפד ומוצלח.
"כשעבדנו על הפסקול, האתגר היה איך ליצור משהו שאנשים יתפסו כמעניין, למרות שהם לא קונים אלבומים יותר. אז הלכתי למוזיקאים האהובים עליי, הראיתי להם את הסרט, ואמרתי שחלומי יהיה שהם יצרו משהו לאחר צפייה בסרט, ובהשפעתו, ואז נשים את השירים החדשים שלהם בתוך הסרט. ולשמחתי כולם הסכימו: קולדפליי אמרו כן, בון איבר אמרו כן, והם כתבו שירים יפיפיים".
הפגישה עם בראף מתקיימת בעיצומה של חופשת ראש השנה, וזאק שנולד וגדל בניו ג'רזי תחת השם זאקרי ישראל בראף, וקיבל בילדותו חינוך דתי אדוק, ממהר לברך ב"שנה טובה" ולהשתמש במילים בעברית. גם בסרטו הוא משבץ בדיחות על רבנים, כשרות, תרומת עצים לישראל וערבים. "שורשי היהודים מאוד קשורים לסרט - זהו סרט על אדם שגדל בתוך הדת, אדם חילוני שמחפש משמעות רוחנית לא בדת שניתנה לו בירושה מהוריו", אומר בראף.
"אלמנט הדת, במיוחד יהדות, הוא ללא ספק אלמנט שהיה נעלם מהתסריט אם הסרט היה ממומן, שלא באמצעות הקהל הרחב. מממן מסורתי אינו מעוניין בדמות שעוסקת בדת וברוחניות שלה, בייחוד שזו דת שבמדינתי היא שני אחוזים מהאוכלוסייה והאחוז הזה ממשיך לקטון. אבל חשבתי לעצמי: 'איך אני יכול שלא לכתוב על החוויה הזאת שלי?'. והקהל הוא חכם. גם אם הצופה אינו יהודי הוא יודע לעשות את החילוף לדת שלו.
"הדוגמא שעמדה לנגד עיניי הייתה 'החתונה היוונית שלי' - גם צופים לא יוונים הזדהו עם הסרט הזה כי הם ראו בדמויות את המשפחה שלהם. אין לי בדיוק את הדמות הזאת של איידן במשפחתי, אבל יש לי טיפוס דומה, שהיה הרפרנס. אז נכון שלא כולם יהודים ששואפים להיות שחקנים, אבל לכולם יש חלום שהם רודפים אחריו, ורוב האנשים גדלו לתוך דת כלשהיא".
היית מגדיר את ההומור שלך כהומור יהודי? יש חיה כזאת?
"אני בהחלט חושב שיש חיה כזאת. גדלתי על הומור יהודי - וודי אלן היה הקולנוען האהוב על אבי ואמי, וסרטו 'הרומן שלי עם אנני', היה הסרט האהוב עליהם. אבא היה מקרין סרטים של וודי אלן על הקיר של סלון ביתנו במסיבות ובארוחת ערב. כל זה הרבה לפני שהבנתי באמת את מה שראיתי. אז באמת גידלו אותי על אלן, וגם על על מל ברוקס וניל סיימון.
"כשהייתי בן 18 קיבלתי את התפקיד הקולנועי הראשון שלי ב'תעלומת רצח במנהטן'. שיחקתי את הבן של וודי אלן ודיאן קיטון, וזה היה סוריאליסטי במיוחד - גדלתי עליהם ועכשיו הם היו הוריי. אגב, לאחרונה סיימתי 189 הופעות ברציפות ב'קליעים מעל ברודוויי', המחזמר הראשון של וודי אלן. הוא אפילו נכח בכל ההצגות המקדימות, בהן עוד עושים שינויים קטנים ומשפצרים בדיחות שלא עובדות. אז זה היה ממש מגניב, לשבת עם הגיבור שלי ולראות אותו משנה בדיחות, משפצר אותם, מקריא שורות מהמחזה. זו חוויה שלא אשכח".
בניגוד לאלן שלא טורח לפקוד את ישראל, בראף דווקא אוהב לבלות אצלנו, מאז שבנעוריו הוא הגיע אלינו לראשונה, כדי לעבוד כמדריך נוער במחנה קיץ. מאז הוא ביקר מספר פעמים, כולל ביקור אחד ב-2009, לכבוד חתונת חבריו הטובים יעל גולדמן ואורי פפר - טיול במהלכו התענג על חיי הלילה של תל אביב, בעודו מתנייד על קטנוע. "אני ממש אוהב לבוא לישראל, ומאוד נהנה מהביקורים שלי", הוא מתמצת את הרפתקאותיו בארץ הקודש.
