הנבחרת שמעניינת פחות מחצי מדינה
כשבוסניה תפגוש ביום ראשון את ישראל במוקדמות היורו, את המיעוט הסרבי והקרואטי במדינה בת 3.8 מיליון התושבים זה לא ממש יעניין. לכן אל תתפלאו מכך שכמעט כל שחקניו של סושיץ' מוסלמים. "מר עולם", הבלוג של נדב יעקבי על נבחרת שמושפעת מהפוליטיקה הפנימית
בוסניה הרצגובינה היא מדינה קטנה. 3.8 מיליון תושבים בלבד. אין לה הרבה סיבות לחגוג, ואין לה הרבה הישגים ספורטיביים עולמיים. ולמרות זאת, כאשר הנבחרת הלאומית העפילה בפעם הראשונה בתולדותיה למונדיאל, לא כולם חגגו את המאורע.
משחק גורלי ב"סמי עופר":
זה נשמע מוזר, שכן הישגים ספורטיביים ברמה בינלאומית בדרך כלל גורמים לתחושת אחדות. אבל לא בבוסניה. הניצחון 0:1 על ליטא לפני שנה, שקבע סופית שה"זלטני ליליאני" (הלילכים המוזהבים) ישחקו במונדיאל בברזיל, הוציא מאות אלפים לרחובות סראייבו הבירה. אולם עבור כמחצית מתושבי המדינה, ההישג ההיסטורי כלל לא הזיז.
בדיוק באותה מידה, משחקה של נבחרת בוסניה ביום ראשון בערב מול ישראל, יעורר עניין רק בקרב כמחצית מתושבי המדינה. עבור החצי השני, המשחק הזה מעניין כקליפת השום. לא בטוח שהם מודעים לקיומו, וגם אם כן, ממש לא אכפת להם אם הנבחרת שמייצגת את המדינה שלהם תנצח או תפסיד.
כדי להבין את המצב המוזר הזה, חייבים להכיר מעט את המדינה ואת ההיסטוריה שלה.
בוסניה היא מדינה תלת-לאומית. החלוקה הדמוגרפית בה ברורה: 48 אחוזים מהאוכלוסיה הם בוסניאקים, 37 אחוזים הם ממוצא סרבי ועוד 14 אחוזים ממוצא קרואטי.
החלוקה היא לא רק אתנית אלא גם דתית. הבוסניאקים הינם מוסלמים, הסרבים נוצרים אורתודוקסים והקרואטים הם קתולים. כל זה הופך את שיתוף הפעולה בין שלוש הקהילות לכמעט בלתי אפשרי.
טניה טופיץ', פרשנית פוליטית מקומית, מסבירה: "כמו כל דבר בבוסניה, גם הכדורגל מושפע מהפוליטיקה הפנימית, המוכתבת על ידי לאומיות אתנית. אין שום תחום, אפילו לא אחד, אשר שלוש הקהילות מסכימות עליו, וזה מתחיל עם הדבר הבסיסי ביותר, הזדהות עם המדינה שלהם".
כשנבחרת בוסניה הבטיחה את העלייה למונדיאל, החגיגות ברחובות התקיימו לא רק בסראייבו הבירה, אלא גם בערים המוסלמיות האחרות, כמו טוצלה, זניצה, ביהאץ' ומוסטאר.
אבל בעיר הצפונית פרנייאבור, שרוב תושביה הם בוסנים-סרבים, ההישג לא עורר עניין וכמובן שאף אחד גם לא יצא לרחובות עם דגלים וצעיפים. אחד המקומיים, ליובומיר פטרוביץ', אמר בראיון בטלוויזיה: "אני אוהד את נבחרת סרביה. זה מה שהלב שלי אומר. אין לו שום רגשות כלפי נבחרת בוסניה או בכלל כלפי המדינה".
פרו צ'צ'ורה, שגר בעיר הדרומית ליבנו, בה רוב התושבים הינם בוסנים-קרואטים, אמר לפני גביע העולם: "אני אחגוג רק אם נבחרת קרואטיה תעפיל למונדיאל. נבחרת בוסניה? ממש לא אכפת לי אם היא תהיה בברזיל או לא". התופעה הזו באה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת. ב"אבאז", העיתון הגדול ביותר שיוצא בסראייבו, נכתב: "הנבחרת הזו הגשימה את החלום של הבוסניאקים: אנחנו נוסעים לברזיל".
לעומת זאת בערוץ הטלוויזיה הרשמי של הקהילה הבוסנית-סרבית כלל לא טרחו לשדר את המשחק מול ליטא, מה שידרו במקום זאת? כמובן, את המשחק של נבחרת סרביה מול מקדוניה. במהדורות החדשות ציינו בלאקוניות את ההעפלה של נבחרת בוסניה למונדיאל, כאילו היה מדובר בנבחרת מיבשת אחרת. כמובן שלא היה כל איזכור לחגיגות ההמוניות שהיו בכל רחבי המדינה.
בשווקים ובחנויות בסראייבו מוצגות לראווה אין ספור חולצות של הנבחרת הלאומית, עם שמותיהם של הכוכבים הגדולים, אדין דז'קו, מיראלם פיאניץ', ודאד איבישביץ' ואחרים. אבל אם תגיעו לעיר בניה-לוקה, בירת המחוז הסרבי בבוסניה, אין סיכוי שתמצאו אפילו חולצה אחת של הנבחרת.
שלוש הקהילות מעולם לא סימפטו אלו את אלו, אבל אחרי מלחמת האזרחים האיומה שהשתוללה במדינה במהלך שנות ה-90, נוצרה איבה עמוקה, שלא לומר שנאה תהומית.
בוסניה הרצגובינה הייתה בעבר חלק מיוגוסלביה הגדולה. ב-1991 פרצה מלחמת האזרחים שהשתוללה באיזור במשך שמונה שנים, וגרמה לפיצולה של יוגוסלביה לשבע מדינות שונות. המלחמה החלה בצפון, עם הכרזת העצמאות של סלובניה וקרואטיה, ואז זלגה דרומה, לבוסניה וקוסובו.
הזוועות הגדולות ביותר במהלך המלחמה התרחשו בבוסניה. 110 אלף בוסנים, מרביתם אזרחים, נהרגו במתקפות של הצבא הסרבי ושל משתפי הפעולה המקומיים. רבים מהם פשוט נרצחו. למעלה מ-2 מיליון איש, כמחצית מהאוכלוסיה, איבדו את בתיהם והפכו לפליטים. מרביתם עזבו בדרך לא דרך את מולדתם והיגרו, לכל מקום בו אפשר היה למצוא שקט. כיום אפשר למצוא קהילות ענקיות של מהגרים בוסנים בכל רחבי אירופה, וכן בארה"ב, קנדה ואוסטרליה.
עיר הבירה סראייבו, שמרבית תושביה הם בוסניאקים, כמעט ונחרבה כליל במהלך המלחמה. היא עמדה תחת מצור של הצבא הסרבי במשך כמעט ארבע שנים – המצור הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית - והפכה לעיר רפאים. במהלך המלחמה היו מקרים מזעזעים של טיהור אתני, כאשר גברים, נשים וילדים פשוט נטבחו, רק בשל היותם בוסניאקים. בין 20 אלף ל-50 אלף נשים בוסניאקיות נאנסו.
ראש ממשלת סרביה, רדובאן קרדזיץ', ומפקד הצבא הסרבי, רטקו מלאדיץ', הועמדו בסיום המלחמה למשפט על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג והורשעו ב"רצח עם". בין היתר הם הואשמו בטבח שאירע ב-1995 בעיירה סרברניצה, שם נרצחו בדם קר למעלה מ-8,000 גברים וילדים בוסניאקים ע"י חיילי הצבא הסרבי.
המלחמה בבוסניה הסתיימה לפני כ-20 שנה ומאז המדינה מנסה לבנות את עצמה מחדש. זה כולל גם את פעילות הספורט והכדורגל. אבל לא היה מדובר בעניין פשוט, במדינה שהייתה - ועודנה - מחולקת לשלושה חלקים.
בבוסניה לא התקיימה במשך שנים ליגה מאוחדת, וכל קהילה הפעילה ליגה משלה. וכך פעלו זו לצד זו שלוש ליגות: הבוסניאקית, הסרבית והקרואטית. בשנים הראשונות ניסו לארגן משחקי פלייאוף בין אלופות שלוש הליגות, כדי שאפשר יהיה לשלוח קבוצות לגביעי אירופה. אבל ההתנגדות הייתה עזה, ומשחקי האליפות הללו לא נערכו.
באפריל 2011 פיפ"א השעתה את בוסניה מכל פעילות בינלאומית, לאחר שלא הצליחה לשכנע את ההתאחדות המקומית למנות נשיא אחד. במהלך השנים עמדו בראש ההתאחדות הבוסנית שלושה נשיאים - בוסניאקי, סרבי וקרואטי. רק שהשיטה הזו עמדה בניגוד לתקנות של פיפ"א ואופ"א.
הבוסניאקים זעמו. מאמן הנבחרת, סאפט סושיץ', אמר: "מענישים את הנבחרת הלאומית ואת השחקנים שרוצים לשחק בה ונותנים פרס לאלו שתומכים באופן גלוי בנבחרת סרביה. זה כאילו שהשליכו אדם חף מפשע לכלא".
בסופו של דבר ההשעייה בוטלה, לאחר שמאמן העבר, איביצה אוסים, מונה למנהל זמני יחיד של ההתאחדות, עד לבחירתו של נשיא קבוע. הפרשה הזו רק הוכיחה עד כמה העניינים הפוליטיים שולטים בכדורגל הבוסני גם שנים רבות כל כך אחרי סיום מלחמת האזרחים.
בנובמבר 1995 הסתיימה המלחמה בבוסניה כאשר הצדדים חתמו על "הסכם דייטון" ובוסניה הרצגובינה קיבלה את עצמאותה.
כמה ימים לאחר מכן ערכה נבחרת הכדורגל של בוסניה את משחקה הרשמי הראשון, מול אלבניה, בטיראנה. באותו משחק היסטורי, שנערך ב-30 בנובמבר 1995, הופיעו שני שחקנים ששיחקו כמה שנים לאחר מכן בישראל. אנש דמירוביץ', ששיחק בהפועל פתח תקוה, הפועל כפר סבא והפועל קרית שמונה, ואיברהים דורו, שהופיע במדי מכבי חיפה, הפועל כפר סבא ומכבי אחי נצרת.
ב-1996 החל לשחק בנבחרת בוסניה גם סיאד חלילוביץ', הקשר שכיכב בזכייה של הפועל באר שבע בגביע שנה לאחר מכן, וששיחק בהמשך גם בעירוני ראשון לציון. בנו של סיאד, אלן חלילוביץ, מככב היום בברצלונה ב' ונמנה על סגל נבחרת קרואטיה. הוא יכול היה לבחור לשחק בנבחרת בוסניה, בשל מוצאו של אביו, אבל בחר בנבחרת קרואטיה, משם הגיעה אימו.
כיום נבחרת בוסניה מורכבת כמעט אך ורק משחקנים בוסניאקים מוסלמים. בסגל של הנבחרת ששיחקה במונדיאל בברזיל היה רק שחקן בוסני-קרואטי אחד, הבלם טוני שוניץ'. שוניץ' הוא מקרה יוצא דופן. נדיר מאוד. למעשה מעולם לא היה ספורטאי בכיר שיכול היה לבחור לייצג גם את בוסניה וגם את קרואטיה, שלא בחר בסופו של דבר בקרואטיה.
קחו למשל את איבן ראקיטיץ', קשר ברצלונה, שנולד בשווייץ למשפחת מהגרים. אביו הוא במקור מקרואטיה, בעוד משפחתה של אימו היא בוסנית-קרואטית. הוא אמנם שיחק בנבחרות הצעירות של שווייץ, אבל כאשר מאמן נבחרת קרואטיה, סלאבן ביליץ', זימן אותו, הוא לא חשב פעמיים.
הדבר נכון גם לגבי ספורטאים ממוצא בוסני-סרבי. למשל נבן סובוטיץ', בלם בורוסיה דורטמונד, שנולד למשפחה בוסנית-סרבית. המשפחה ברחה לגרמניה ב-1994 ולאחר מכן היגרה לארה"ב. כשמאמן נבחרת בוסניה, מירוסלב בלזביץ', פנה אליו וניסה לשכנע אותו, הוא קיבל סירוב מוחלט. סובוטיץ' בחר לשחק בנבחרת סרביה.
צריך להבין שמדובר בעניין עמוק ביותר. כל שחקן הוא חלק ממשפחה, מקהילה, והוא מרגיש מחוייבות לייצג אותם. ולכן בוסנים-סרבים יהיו תמיד אוהדי נבחרת סרביה, למרות שהם אזרחי בוסניה, ובוסנים-קרואטים יחזיקו אצבעות לנבחרת קרואטיה.
סובוטיץ' הסביר זאת: "בסופו של דבר מה שקובע זה שההורים שלי הם סרבים וכך כל המשפחה שלי – בני הדודים, הדודים והדודות, הסבתא שלי – כולם סרבים. הם חיים בבוסניה, אבל מריעים לנבחרת סרביה. לא יכולתי להפנות עורף לשורשים שלי. זו הייתה האפשרות היחידה".
ולכן כדורגלנים ממוצא בוסני-סרבי שיכולים לבחור, כמעט תמיד יבחרו בנבחרת סרביה ושחקנים ממוצא בוסני-קרואטי יעדיפו תמיד לייצג את נבחרת קרואטיה. וכך הנבחרת הלאומית של בוסניה מייצגת למעשה רק את הקהילה הבוסניאקית-מוסלמית. כלומר מאחוריה עומדים רק 48 אחוזים מהאוכלוסיה.
העובדה שרק פחות ממחצית מתושבי המדינה מרגישים שייכות רגשית למדינה, הופכת את הייצוג בנבחרת לאלו שכן מרגישים מחוייבות, לעניין חשוב מאין כמותו.
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת התופעה של שחקנים מתאזרחים. דייגו קוסטה החליט, מסיבות מקצועיות, שיש לו סיכוי טוב יותר לשחק בנבחרת ספרד מאשר בנבחרת ברזיל, מולדתו, ו"חצה את הקווים" בלי שום בעיה. מירוסלב קלוזה ולוקאס פודולסקי, ילידי פולין, ייצגו בלי שום בעייה את נבחרת גרמניה וגם זכו איתה בגביע העולם. ואלו רק כמה דוגמאות לתופעה שקיימת בנבחרות רבות בכל העולם.
בנבחרת בוסניה ההיפך הוא הנכון: שחקנים שנולדו במדינות אחרות או שהיגרו כזאטוטים, מרגישים מחוייבות אדירה למסורת, לשורשים, למשפחה – וגם לאותם קרובים שמצאו את מותם במלחמה.
דוגמא אחת כזו היא חאריס מדוניאנין, הקשר ששיחק בעבר במכבי תל אביב. חאריס נולד בסראייבו. כשהחלה המלחמה והוא היה בן 7, הוא נמלט יחד עם אימו ואחותו להולנד. האב, שנשאר בסראייבו, נהרג במהלך הקרבות.
חאריס החל את הקריירה בהולנד, שיחק באלקמאר והגיע גם לנבחרת הצעירה של הולנד שזכתה ב-2006 וב-2007 באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21. אבל שנתיים לאחר מכן, כשהגיעה העת לבחור באיזו נבחרת לאומית לשחק – למדוניאנין לא היה ספק. הוא החליט לשחק בנבחרת בוסניה, בין היתר מתוך כבוד לאביו המנוח.
רבים משחקני הנבחרת הבוסנית שתשחק ביום ראשון באצטדיון סמי עופר מול ישראל, עזבו את בוסניה כשהיו ילדים קטנים או שנולדו במדינות אליהן היגרו הוריהם. ובכל זאת, הם בחרו לשחק במדי נבחרת בוסניה למרות שהייתה להם אפשרות לשחק בנבחרות הולנד, שווייץ, ארה"ב, קנדה, לוקסמבורג ואחרות.
אחד מהם הוא השוער אסמיר בגוביץ', שמשפחתו נמלטה לגרמניה כשהיה בן 4. כמה שנים לאחר מכן המשפחה המשיכה לנדוד והגיעה לאדמונטון, קנדה. בגוביץ' הרגיש קנדי לכל דבר ועמד בשערה של הנבחרת הצעירה של קנדה בגביע העולם עד גיל 20 ב-2007.
הוא כבר זומן לנבחרת הלאומית של קנדה, כאשר החליט לשנות את החלטתו ולייצג את בוסניה, המדינה בה נולד ואותה עזב 16 שנים קודם לכן. "הכל השתנה כאשר חזרתי בפעם הראשונה לבוסניה להשתתף בהלוויה של סבי. בפעם הראשונה פגשתי את בני המשפחה הרבים שנשארו בבוסניה ושעליהם רק שמעתי", הוא סיפר.
החווייה הרגשית שעבר הייתה עצומה. "הרגשתי את הצלקות, את הדברים הקשים שקרו, חשתי את השנים הרבות שעברו. זה היה מסע מאוד אמוציונלי ואז אמרתי לעצמי שכאשר תגיע ההזדמנות לשחק בנבחרת בוסניה, זה מה שאני אעשה".
באוגוסט 2009 זה קרה, כאשר בגוביץ', כיום שוערה של סטוק סיטי, שיחק בפעם הראשונה במדים הלאומיים. "בכל פעם שאני מגיע לסראייבו המראות מכים בי", הוא מספר. "אני יוצא מבית מלון של חמישה כוכבים וממול ניצב בניין שקירותיו מנוקבים מכדורי הצלפים. זה חלק מהמדינה. האנשים ממשיכים בחייהם, אבל הם לא שוכחים".
מסי וניימאר בקרב סוער בפיפ''א 15
צפו: יאו מינג (2.29 מטר) מנסה להיכנס ללא הצלחה לרכב
צפו: שיא גינס לקליעה מהמרחק הכי גדול עם הגב לסל
לפנייה לכתב/ת 
