אסון אוסלו והילד הגיבור ששרד
27 ילדים ניצולי שואה נספו בהתרסקות מטוס בדרך לנופש בנורבגיה, לקראת עלייה לארץ. והיה את יצחק אלאל, בן 11 שהדהים את העולם בסיפורו המופלא. עוד השבוע לפני 65 שנה: כשחיילים הוציאו להורג קצין צה"ל
לכל כתבות השבוע לפני
באותו יום יצאו שני מטוסים של חברת תעופה הולנדית עם ילדים מתוניסיה לנורבגיה. המטוס הראשון נחת בשלום. הטיסה של המטוס השני מעל לים התיכון לעבר מארסיי שבצרפת הייתה נפלאה. המטפלות במטוס חילקו לילדים מיץ תפוזים, צעצועים וחוברות מצוירות. מעל צרפת הטיסה הפכה פחות נעימה. המטוס נתקל מפעם לפעם ב"כיס אוויר", אולם בשעה 17:00 התקרב המטוס לשדה התעופה באוסלו.
ב"ידיעות אחרונות" פורסם אז כי המטוס נעלם זמן קצר לפני שהיה אמור לנחות בשדה התעופה של אוסלו. לפני ההתרסקות אמר הטייס למגדל הפיקוח כי הוא חג מעל לפיורד ולאחר מכן נדם מכשיר הרדיו של המטוס. בתחילה סברו הפקחים כי הטייס החליט לנחות בהולנד או בדנמרק בשל הערפל הכבד ששרר באוסלו באותו יום, אך כשהמטוס לא נחת שם – הבינו כולם כי הוא ככל הנראה התרסק.
בחקירה התברר שהמטוס טס בגובה נמוך וגילח את צמרות העצים, והילדים - שלא היו חגורים בחגורות בטיחות - הועפו מצד לצד בתוך המטוס.
אלפי שוטרים ומתנדבים יצאו לחפש את המטוס באזור אוסלו, אולם ביומיים הראשונים של החיפושים לא נמצא דבר. רק ביום השלישי נמצאו שברי המטוס על מדרון הר סמוך לאוסלו. בין גופות הנוסעים נמצא השריד היחידי שנותר בחיים – יצחק אלאל. שני אחיו ואחותו שהיו על המטוס נהרגו.
המחלצים, שסברו כי מצבו של יצחק אנוש בשל העובדה שמשך 40 שעות היה כלוא בין שברי המטוס ללא מזון ומים ובקור עז בלילה, החלו לשאת אותו אבל להפתעתם הילד עמד על כך שיורידו אותו לארץ. למרות הדם הרב שאיבד הוא היה מלא חיוניות.
יום שלישי, 22 בנובמבר 1949, שבו התגלו שברי המטוס וגופות הנוסעים, הוכרז ליום אבל בנורבגיה וכל בתי השעשועים נסגרו.
חשבתי שמוטב לשכב בשקט
אלאל הפך תוך זמן קצר לגיבורם של מיליונים ברחבי העולם, לאחר שסיפור הצלתו הפלאי התפרסם בכותרות הראשיות בעיתונים באירופה ובארצות הברית. מאות מכתבים ומברקים הגיעו לחדרו בבית החולים מכל קצווי תבל. הוא בילה את ימיו בבית החולים מבלי שידע אפילו על הפרסום הרב שניתן לו. הוא שוחח בערבית עם סטודנט יהודי מתוניסיה המשמש לו כמתורגמן.
"לא פחדתי כי לא הספקתי לפחד", הוא סיפר אז. לדבריו הוא מצא את שקית התפוחים שנתנה לו אמו לפני שנפרדו. הוא אכל ולאחר מכן המתין. "לא רציתי לזוז", הוא סיפר לכתב ה"דיילי אקספרס". "חשבתי שמוטב יהיה אם אשכב בשקט".
כעבור כמה ימים הוא שוחח בטלפון עם אמו. "שלום אמא, היום קיבלתי אופניים מהמלך", הוא קרא. יצחק סיפר כי הוא בריא ומקווה להיות בישראל. הוא קיבל מלוא שלושה חדרים צעצועים מילדי נורבגיה, והודיע שהוא מתכוון לחלקם בין חבריו במחנה ההחלמה במדינה.
עוד נכתב בעיתון: "גוויות הילדים ביער אוסלו יועלו כקורבן עולה על מזבחו של רעיון דגול ואילו יצחק אלאל, אשר יגיע לישראל בבוא השעה, יישא בקרבו תמיד את התחושה הנוצרת מצער, פליאה וזעזוע – כשמשא מיגע אך גם כאור תמיד. מי ייתן ויאריכו ימיו במולדתו החדשה".
שנה לאחר שהגיע לארץ הוא כתב למלך נורבגיה: "אדוני היקר המלך. אני מוכרח להגיד לך שהגעתי לארץ שלי, לישראל. נורבגיה הייתה נחמדה מאוד. אני רוצה להיות טייס וכשאהיה גדול אבוא לנורבגיה באווירון שלי".
החיים של יצחק אלאל בארץ לא היו קלים. בתחקיר של אילת נגב, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני 25 שנה, נכתב שהיה רועה כבשים ועבד בפרדס במקום מגוריו, מושב ינוב שבשרון. מאוחר יותר עבד במשך 18 שנים בשירות בתי הסוהר. ב-14 בפברואר 1987 הוא מת מסרטן והותיר אחריו אישה ושישה ילדים.
קצין צה"ל הוצא להורג ע"י יהודים
ב-22 בנובמבר 1949 הובא לבית המשפט סגן אלוף איסר בארי (לשבר ראש ש"י, שירות הידיעות שהיווה בסיס לכל ארגוני המודיעין של מדינת ישראל). הוא הואשם בכך שעמד מאחורי הוצאתו להורג של קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי ביוני 1948.
טוביאנסקי, איש ה"הגנה", קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם ומנהל בחברת החשמל, הוצא להורג אחרי משפט שדה, לאחר שנחשד כי בגד והעביר לבריטים מידע סודי על התעשייה הצבאית בירושלים. שמו טוהר כמה חודשים לאחר מכן.
ביום שלישי, 30 ביוני 1948, יצא טוביאנסקי מביתו בירושלים בדרכו לפגוש את אחיו, שהתגורר בתל אביב. כשהגיע לתל אביב עצר לידו ג'יפ, ונוסעיו (אנשי ש"י) ביקשו ממנו להתלוות אליהם. מתל אביב הוא נלקח לכפר בית ג'יז שבנפת רמלה. כעבור זמן קצר הועמד למשפט שדה בפני שלושה מבכירי ש"י: בנימין ג'יבלי, אברהם קדרון ודוד קרון, אשר הגיעו למקום. בתום הליך קצר הם גזרו עליו עונש מוות. לביצוע גזר הדין נבחרה כיתת יורים מתוך פלוגת פלמ"ח ששהתה במקום. גורלו של טוביאנסקי ודבר הוצאתו להורג לא פורסמו ולא נמסרו למשפחתו.
משלא חזר לביתו ניסתה רעייתו של טוביאנסקי לברר מה עלה בגורלו. רק לאחר מאמצים רבים וניסיונות שכנוע הצליחה להבין מה אירע. ב-19 ביולי 1948, כמעט שלושה שבועות לאחר ההוצאה להורג, פרסם משרד הביטחון הודעה רשמית שבה נאמר כי הוצא להורג המרגל אשר מסר מידע סודי לאויב.
האלמנה החלה במסע לטיהור שמו ואכן הוקמה ועדת חקירה שזיכתה אותו בדיעבד. משרד ראש הממשלה פרסם הצהרה רשמית שבה נאמר: "מאיר טוביאנסקי היה חף מפשע. פסק הדין וביצועו הם טעות טרגית". ב-7 ביולי 1949 הועברה גופתו של טוביאנסקי מבית ג'יז לירושלים והוא נקבר כחלל צה"ל בטקס צבאי מלא. על המצבה (שהועברה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, כאשר הוקם) נכתב "נהרג בשגגה".
יום מאסר אחד על ההוצאה להורג
נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב דאז, ד"ר נתן בר-זכאי, קבע כי סגן אלוף בארי - מפקדו הראשון של המודיעין הצבאי בצה"ל - גרם באופן חלקי למותו של טוביאנסקי, עבירה שעליה העונש הוא מאסר עולם. הסנגור ביקש להטיל על בארי עונש מינימלי ולא לשלוח אותו לכלא, והיועץ המשפטי אמר כי הוא אינו מתנגד לבקשה. "בארי עמד כבר במבחן הדמים הקשה ביותר, והצליח כראש ש"י וכסגן אלוף בצה"ל, אין זה מן הראוי לשלחו למאסר. אני מצטרף לבקשה לתת לו עונש סמלי בלבד", אמר התובע.
במשך שעה גולל השופט את הדרמה שהסתיימה בבית ג'יז לפי סדר כרונולוגי – מהיום שטוביאנסקי נחשד על-ידי שירות הידיעות ועד הוצאתו להורג. הוא הקריא את גזר הדין: "הנאשם איסר בארי הואשם בהריגת אדם, בזה שגרם באורח בלתי חוקי למותו של מאיר טוביאנסקי. העובדות המשמשות רקע למשפט זה נתרחשו בעיצומה של הקמת מדינת ישראל".
הוא קבע שהתנהגותו של בארי בהבאת טוביאנסקי לדין מתוך התעלמות מזכויותיו ובהסקת מסקנות פזיזות בשעת דין על חיי אדם, היו רשלנות שהגיעה לפשיעה לפי החוק הפלילי. "הרי ברי לנו מכל ספק, שאותו בית דין שחרץ את דינו של טוביאנסקי לא היה בית דין", אמר השופט. "אסור שתישאר בתולדותינו תמונת בית דין כזה, שיכול היה להוציא פסק דין על יהודים".
השופט אמר כי אי אפשר לשנות את סעיף האשמה לכזה שמאפשר חנינה – וגזר על בארי יום מאסר בודד בפועל. בסופו של דבר בארי לא ישב בכלא מצאת החמה ועד שקיעתה כפי שנקבע, לאחר שנשיא המדינה חיים ויצמן העניק לו חנינה.
לפנייה לכתב/ת 
