הקומבינה של קובה

נהג המונית עמה נסענו מהעיר הוואנה (Habana) לעבר העיר טרינידאד (Trinidad), השוכנת על חופי הים הקאריבי, עצר לפתע בכפר נידח על אם הדרך ולקראתו יצא איכר כשהוא אוחז בידו מיכל פלסטיק גדול ממדים ממנו הזרים דלק למיכל המכונית. "פה" הסביר הנהג, "עולה לי רק מטבע מקומי אחד לליטר, בעוד שבתחנות הדלק אותו הליטר עולה 1.4".

האיכר משיג דלק זול לצרכי חקלאות ומוכר אותו לנהגים מזדמנים. כך למדו הקובנים להתמודד עם הכלכלה הקומוניסטית, כביכול. בעזרת 'קומבינות' שונות ומשונות הם מוצאים דרכים לעגל פינות; בפינות רחוב יציעו לכם סיגרים מסוג "קוהיבה" - תוצר של פועלות שסחבו עלי טבק מהמפעל - במחיר מצחיק. מורים יתנו שיעורים פרטיים מבלי לדווח עליהם, וחנווני ימכור מוצרים מתחת לדלפק. המבנים המפוארים בעיר הבירה, הוואנה, הפכו לתילי חרבות ורק מתי מעט מהם זכו לשיפוץ. נדמה כי קישוטי הטיח שעל הקירות מהווה זיכרון בודד לעבר המפואר של העיר. אבל כל זה לא מפריע, כמובן, לשלטי ההערכה לפידל קאסטרו להתנוסס ברחובות העיר בגאון ולשלטונות הקובאנים לאמץ לעצמם שני גיבורי תרבות נוספים: הוגו שאבס מוונצואלה שהלך לעולמו ונלסון מנדלה ז״ל, שהפך לגיבור תרבות קובאני בעל כורחו.

מכירת דלק בשוק השחור אצל איכר בכפר(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

מראות שכיחים אלו מצביעים יותר מכול על המצב הכלכלי הרעוע של תושבי קובה, אלא שהתושבים מעיזים לקטר רק בינם לבין עצמם ומקפידים שאוזן זרה לא תשמע זאת. הרי אף אחד לא רוצה להיקרא לחקירה משטרתית בעוון חתרנות. ולמרות זאת, באוויר נושבת רוח של שינוי וציפייה לבאות. קרוב לוודאי שהמצב הפוליטי ישתנה בעתיד הנראה לעין, וההשקעות המערביות יתחילו לזרום לקובה בשיטפון. כבר עכשיו ניתן להבחין בכניסתם של המשקיעים הזרים לשוק רכישת הבתים ולהקמתם של פרוייקטים תיירותיים, וכמובן שלא ניתן להתעלם מהכרזתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לפני מספר ימים על כך שהוחלט לחדש את היחסים הדיפלומטיים, הכלכליים והתחבורתיים בין ארה"ב לבין קובה. כעת, נדמה כי כולם ממתינים לכך שהבירוקרטיה המטורפת תפנה את מקומה לניהול מסוג אחר.

מנסים להתפרנס בכל דרך. גבירות קובניות מוכרות את מרכולתן ופסל רחוב חי בחוצות הוואנה(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

גם בקרב השכבות המלומדות חוששים להביע ביקורת על הממשל. כך למשל, במהלך הנסיעה מהעיר הוואנה אל טרינדאד התיידדנו עם זוג מרצים לגיאוגרפיה באוניברסיטה המקומית. היא בעלת תואר שני והוא פרופסור. הם חששו לבקר את המצב בקובה, ואף ניסו להתעלם מכך שערוצי הטלוויזיה המקומיים נראים ונשמעים כמו הרצאה אחת משעממת של וותיקי עסקני מפאי בשנות החמישים שלנו. מדובר ברדיו מצולם ברמה הפרימיטיבית ביותר, למעט ערוץ אחד שמוקדש למוסיקה קובנית והוא אכן נסבל. העיתונות המודפסת לא טובה יותר, ומזכירה עלון קיבוץ בגרסתו הישנה, כשהכותרות והכתבות מוקדשות להישגי הסוציאליזם הקובני בלבד.

טרינידאד: מוזיאון חי לתחבורה מוטורית ומוזיקת נשמה אפרו-קובנית

בעיר טרינידאד, אחת מהערים העתיקות בקובה שגם חגגה לא מזמן 500 שנים להיווסדה, רחובות המגורים נראים כמו בית סוהר אחד גדול;

בכל חלון או דלת מוצבים סורגים והחיים מתנהלים דרכם. החנויות הקובניות נראות כמו צרכניות עלובות מפעם, ובכל מקום משתרכים תורי ענק שהפכו כבר לחלק מהוויית החיים הקובנית. התחושה במקום היא של מסע במכונת זמן אל שנות החמישים של המאה שעברה בארץ, כשעגלונים עדין מכרו נפט לבתים והשכנים נהגו להיפגש ברחובות עד השעות הקטנות של הלילה. ובניגוד למה שכנראה היה מצופה במקרה מסוג זה - רמת הפשיעה נמוכה מאוד, התושבים מאירי פנים על אף שאינם מתמצאים בשפה האגלית, ומרבית השוטרים אינם נושאים עמם נשק.

פינת רחוב בטרינידאד (צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

בכבישים נעות מכוניות אמריקניות מזנים נכחדים כמו אולדסמוביל, פליימוט ומודלים עתיקים של פורד. הכל נעצר ונותר כפי שהיה לאחר שבשנת 1959 הגנרל פולחנסיו בטיסטה אי סאלדיבר וחבריו מהמאפייה האמריקנית נמלטו בעקבות המהפכה של צ׳ה גבארה ופידל קסטרו, והותירו אלפי מכוניות נטושות שנראות כמו גרוטאות על גלגלים שחלקיהם המוטורים עברו השתלות שונות ומשונות, החל ממנועי טרקטורים מעשנים וכלה בצמיגי עגלות רתומות לסוסים.

תמונת רחוב טיפוסית בקובה(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

אבל עם כל הכבוד לכבישים, המקום בו הקובנים משתחררים באמת ופורקים כל עול הם במועדונים כמו ״קאזה דה מוזיקה״ בטרינדד. שם, במעלה מדרגות רחבות, מנגנות להקות מקומיות מוזיקת נשמה אפרו-קובנית כשלצידן מפזזים רקדנים מקצועיים. הן הקובנים והן התיירים מתמכרים לריקודי הסלסה ולתחושת החופש הנלווית לשתיית קובה ליברה, מוחיטו ושאר קוקטיילים. כאן התיירות מתמסרות בחדווה לריקודי סלסה עם רקדנים קובניים זקופי גו, וכאן גם נסגרות עיסקאות בין נערות קובניות חושניות לבין תיירים מזדקנים שקונים בכסף את עלומיהם של הנערות. מחזה זה אינו נדיר: בפתחו של כל מועדון קובני יוקרתי עומדות נערות יפהפיות, שהכניסה למקום אסורה עליהם ללא בן זוג, וממתינות לתייר המזדמן. הליווי הצמוד הזה פתוח למשא ומתן - לעיתים הדבר יגמר בבילוי לילי ולעיתים בכניסה משותפת למועדון. השכר הלילי של נערה קובנית נאה משתווה למשכורת חודשית של פרופסור באוניברסיטה.

סיינפואגוס: עיר קובנית עם ארומה צרפתית

העיר סיינפואגוס (cienfuegos), השוכנת כ-80 ק״מ מטרינדד, נוסדה ב-1819 על ידי מתיישבים צרפתים שהתאהבו בלגונה השוכנת במקום (jagua bay) שמכונה גם "פנינת הדרום". במרכז העיר ממוקמת כיכר רחבה (jose marti square) מוקפת מבני ציבור מרשימים, שהוכרזה ב-2005 על ידי אונסקו כראויה לשימור. שדרות רחבות בסגנון פריזאי חוצות את העיר, ואכסדראות מוצלות מאפשרות לטייל בה ללא חשש מקרני השמש היוקדות. הבתים באזור זה משופצים ויפים, ומרמזים כיצד הייתה יכולה קובה להיראות עם משטר ליברלי יותר, כזה שאינו נצמד לסיסמאות עבשות של קומוניזם שלא הצליח להגשים את מטרותיו בשום אומה בעולם.

שיחת חולין עם צעירים קובנים הדגישה בפנינו עוד יותר את המצב העגום: משפחה קובנית זקוקה להכנסה חודשית של לא פחות מ-50 דולר כדי להתקיים. כך למשל, משכורת חודשית של מורה אינה עולה על 25 דולר בחודש בערכים של כסף מקומי, ומכיוון שבחודשי הקיץ הוא מובטל - הרי שהוא ושכמותו נאלצים לעסוק בעבודות מזדמנות. כולם, כך הצהירו הצעירים, מצפים לשינוי המשטר אך מעוניינים שהדבר יעשה בהדרגה כדי להימנע מהשתלטות המערב הקפיטליסטי על קובה.

מחכות לשינוי, למרות השלווה שמסביב(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

הקובנים, כך נראה, השלימו בדיעבד עם השחיתות של הפונקציונרים הקומוניסטים והם רואים בה הכרח לשימון המערכות השלטוניות. גם במחיר העובדה שעליהם לקבל אישור לפני כמעט כל פעולה אותה הם מבצעים - החל מאישור יציאה מהארץ, וכלה ברשיון לתוספת בנייה בבתים המטים ליפול בהם רובם מתגוררים. כמו גם, הם גאים מאוד ברמת החינוך והרפואה הגבוהים במדינה הניתנים לציבור הרחב ללא עלות, אך מתעלמים באופן מוחלט מכך שפקידי הממשל הבכירים והמנהיגים הגדולים זוכים לשירותי רפואה יוקרתיים, בעוד שעליהם לשלם סכומי עתק עבור התרופות להן הם זקוקים.

הממשל משקיע בחינוך. כיתת לימוד בהוואנה(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

מצודה וכפר דייגים ציורי

מצודת de jagua fortress היפהפיה, שנבנתה לשם הגנה על הכניסה למפרץ מפני שודדי ים ומשאיפות ספרדיות לכבוש את המקום, היא בהחלט מרשימה, אך כפר הדייגים השלו והציורי השוכן לצידה - מהווה את האטרקציה המרכזית במקום. ולו רק בזכות חלק ממבניו הניצבים על כלונסאות בתוך הים וספינות הדייג העוגנות מתחת לבתים. עד לפני זמן לא רב, ניתן היה לשוט אל הכפר באמצעות מעבורת אחת שנהגה לצאת מסיינפואגוס אל המצודה, אך מזה חודשים שהמעבורת מקולקלת ואף אחד אינו טורח לתקנה. מי שנפגעים מכך הם, כמובן,  יושבי כפר הדייגים שנאלצים לנסוע כ-35 ק״מ בכביש יבשתי כדי להגיע אל כפרם.

סירת דייגים בדרכה לאי הצמוד לעיר סיינפואגוס(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

גם התיירים אינם נהנים מהמצב, ועל מנת להגיע לכפר עליהם לנסוע באוטובוס ישן שמאז שיוצר בשנות החמישים במאה שעברה - לא נצבע או שופץ. השהייה בכפר - בו נוהגים לערוך בסופי השבוע קרבות תרנגולים - היתה מרנינה, בעיקר הישיבה על מרפסת מסעדת הדגים הצופה למפרץ ואכילת שרימפסים ולובסטרים מטוגנים במחירים שהיו גורמים למסעדן במדינת מיין לבצע חריקירי. השעות עוברות בנינוחות, ביחוד כאשר קובני ממוצא ג׳מייקני, דובר אנגלית רהוטה, מתלווה אלינו כמדריך בהתנדבות ועורך היכרות ביננו לבין תושבי הכפר הידידותיים.

אוטובוס קובני חלוד המשמש כתחבורה ציבורית בגן העדן הסוציאליסטי של קובה(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

אטרקציה נוספת וקרובה לעיירה סאנפואגו היא שמורת הטבע והמפלים - el nico. הדרך אליה עוברת בין הרים מיוערים בצמחייה טרופית, וההליכה בתוך השמורה לעבר מפל המים מענגת למדי. מסלול ההליכה ממשיך אל מעבר למפלים לבריכות טבעיות בין הסלעים, שתענוג לצלול לתוך מימיהם הקרירים. פאולו, נהג המונית שהסיע אותנו לאתר, לא פסק כל העת מלהשמיץ את השלטונות הקומוניסטים שהביאו לטענתו את הפיגור והעוני לארצו האהובה. הוא עצמו מהנדס אלקטרוניקה בעל שני תארים, אך נאלץ לעבוד כנהג מונית כדי לפרנס את משפחתו. והוא, כאמור, אינו היחיד שנאלץ לעשות זאת.  

את זה אף אחד לא ייקח מהם. שקיעה יפהפיה בקובה(צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

מידע חשוב שכדאי לזכור לפני שנוסעים לקובה:

• העונה המומלצת. התקופה הנעימה ביותר לביקור במדינה הלטינית היא בחודשים מרץ ואפריל, לפני תחילתה של עונת הגשמים.
  

• סיכום מראש. יש לזכור לסכם מראש את המחירים עם נותני השירותים. וזכרו - הקובנים תמיד יעמדו במילתם.
  

• כסף. המטבע המקומי - קובאן פזוס (cincuenta pesos) - משמש בעיקר לקניות בשווקים ובצרכניות המקומיות. ערכו: 25 פזוס שווים לדולר אחד. המטבע השני - CUC - נועד לתיירים והוא שווה ערך לדולר. ניתן להחליפו בבנקים תמורת הצגת דרכון ישראלי, או, לחלופין, לשלם ישירות במטבע זר. על כרטיסי אשראי לא כמעט ולא שמעו שם, למעט במלונות היוקרתיים.
  

• גלישה בלי הגבלה? לא ממש. השימוש באינטרנט מוגבל למקומות בודדים, וניתן לבצע אותו רק תמורת רכישת כרטיס מקומי.
  

• אל תמהרו להיפטר מהמטבע. אל תפטרו מהמטבע המקומי לפני הגיעכם לשדה התעופה, לפחות לא אם אתם מעוניינים לצאת אי פעם מהמדינה. שכן, מתברר שיש לשלם 25 cic במטבע המקומי כדי שירשו לכם לצאת מקובה.