"סיפור הווה על פני הארץ": מאת סמי ברדוגו

בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו - המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים - יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים.

רוצים לקרוא את ספרו של סמי ברדוגו במהדורה דיגיטלית? היכנסו לכאן!

ה"מסע" אל המקומות והמאורעות הנבחרים, הפותח בחוד הגיאוגרפי הצפוני של המדינה והולך ויורד דרומה, הוא רובו ככולו אל מקומות שולִיִים, שעינה של הספרות העברית נוטה להתעלם מהם. אתרים "קנוניים" יותר וסמליים, כמו הכינרת, תופס מרסל כזדוניים. קטעי הזמן־מקום נולדים מחדש כדי לגלות מה השתנה בהם ואם אפשר ללקט מהם משהו, אם ניתן להמיר אותם לְהווה, להתחלה חדשה.

"סיפור הווה על פני הארץ". ספרו של סמי ברדוגו

מרסל, שחי את חייו כאיש מיעוט, כהתגלמות האַחֵר וכישראלי "חלש למדי", הוא בו־בזמן קונפורמיסט ישר, צנוע ומצפוני, שהיה רוצה להיות האזרח הסביר של המדינה. הוא מאמין שאדם מקבל את אופי הזמן־מקום של הנקודה שבה החליט להשתקע, אבל הוא עדיין אינו מסוגל להחליט היכן לשים את עצמו. בואו לקרוא פרק מתוך "סיפור הווה על פני הארץ", מאת סמי ברדוגו:

מתוך הספר

הזמן חולף ממני בטרם עת. האֶרֶץ חולפת ממני לפני שאני מספיק אותה כהלכה. אני רוצה להספיק אותה כמו שצריך, לכן הפעם אני מגיע אליה ואל הימים שלה. בינתיים יש עוד קצת עיכובים. בְּדקות וברגעים מסוימים נראה שהמחשבה הזאת עצומה מדי, שאינה מחשבה משלי והיא בכלל לא בשבילי. עד לפני ככה וככה ימים הכרתי היטב שלא אני הוא זה שיקום ויֵלך בתלמים האלה של השנים ושל המקומות שנקבעו ברגע שהופעתי בהם. ובנוסף ישנה השארית ההיא של המשפחה. היא דופקת לי בראש. אחותי מבקשת ממני לבוא אל הבית שלהם. "תנסה, לפחות תשתדל, עדיף שתהיה כאן איתנו כמה שיותר מוקדם".

כך רמזה, בערך כך אמרה, כמעט התחננה, לפני כחודשיים, ועשתה לי את זה שוב בשיחת טלפון, כמדומני בשבוע שעבר. אבל אני זיהיתי בקולה שנזהרה גם לא להדאיג אותי יותר מדי. לכן אני ממשיך לדבוק בהחלטתי ובינתיים אני נמנע מלהגיע אליהם בשפלה. אחותי מחזיקה אצלה את זָמִיר, הבן שלי, מטפלת בו כפי שהבטיחה. אבא נמצא לא רחוק ממנה, גר שני רחובות יותר למטה, וגם אותו היא לא מזניחה. אם היא לא היתה מנדנדת, היה יכול להיות קל יותר בדרכים. במאמץ רב אני מנסה להתעלם משניהם, בעצם משלושתם. כרגע אין טעם להסביר למישהו מהם את עניין הזמן והמקום שאיני רוצה שימשיכו לחמוק ולהיפרד ממני.

דאגתי לקנות בחנות ספרים מפה מעודכנת של כרטא. הדבקתי אותה בסֶלוֹטייפּ חזק אל הקיר בדירתי השכורה וסימנתי עליה את הנקודות החשובות במִפגשים של האותיות והמספרים. כל אחת מהנקודות הקפתי בעיגול כחול. את המפה השארתי נדבקת־תלויה על הקיר, אבל את שמות המקומות העתקתי זה אחר זה בטור יורד ועשיתי אותם לרשימה במחברת שנמצאת אתי.

*

הפונדקאית. חגית הפונדקאית. לא למדתי עליה הרבה, כי לא רציתי להתעמק בה וגם לא היה צורך בכך. היא נעלמה כשם שהופיעה. בפגישות שלנו, על כיסאות המתכת הדקים של המאפִייה ביישוב שבשפלה, בדרך־כלל שתקתי. אחותי היא שעשתה את העבודה אחרי שאיתרה את חגית במאגר נשים כלשהו. היא מי שהיתה בטוחה, מיד בהתחלה, שזאת הכי מתאימה לנו.

"אני מרגישה את זה בבטן, אינסטינקטים", אמרה לי בשמחה מופרזת ובלעה שני בורקסים בתאווה אחרי שחגית נפרדה מאיתנו בפעם הראשונה. לקראת סוף הפגישה שאלה חגית: "ומי זאת שאמורה להיות האמא שלו? האמא הביולוגית לא בתמונה?" בלעתי אוויר.

סימנתי בעיני לאחותי שתשתוק בנוגע לסילביה ומיהרתי להשיב באופן אטי וברור שהאמא האופציונלית מעדיפה לא לפגוש אותה, ואחותי הוסיפה מיד: "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך, היא פשוט סומכת עלינו ועדיף לה לא לדעת עלייך, נסי להבין אותה". מאז לא שאלה חגית על האמא האפשרית, ונראָה לנו שבאמת לא היה לה עניין להתערב ולדעת עליה.

איני מצליח לשחזר את תווי פניה ואת מבנה גופה של חגית. בנובמבר אלפיים־ושש נפגשנו בפעם הרביעית באַרְקָפֶה שבפאתי אזור העסקים של העיר רחובות. ישבנו בחוץ. רוח קר של חורף מוקדם לא הפסיק לנשוב עלינו. חגית לא דיברה הרבה, ואחותי שאלה עוד ועוד, סיכמה דברים, חייכה בנחמדות. שמרתי על רושם מאופק ותהיתי על השמלה הפרחונית בעלת הכתפיות הדקות שלבשה חגית.

כשעמדנו לעזוב פנתה אלי ואמרה: "כדאי שננצל לטובה את הזמן שלכם ושלי". כעבור שעתיים, כשטיפסתי במדרגות אל דירתי השכורה, לא הצלחתי לדמיין איך נראתה חגית בילדותה ואיך התנהגה אז. גם את מותה שיגיע מתישהו לא ראיתי.

רק לאחר שזמיר נולד נזכרתי בה באופן בוטה וחד־משמעי. זה קרה ביום־ההולדת השני שלו, כשחגגנו לו בצניעות לא־מינורית על הדשא של אחותי. השקפתי עליהם דרך החלון שבסלון החצי עגול, ובסלון הזה, על השידה, נתקלתי בתצלום שוכב יָשָׁן של אשה, שאחותי רצתה להאמין שזאת אמא שלנו. היא עומדת בו זקופה ברחוב לא־עירוני ולובשת שמלה בעלת כתפיות דקות, כמו אלו שהיו לשמלתה של חגית.

עזבתי את השידה וסקרתי את שולחן הכיבוד, שהיה עמוס מתוקים. צער עטף אותי כשהתבוננתי באחותי לופתת את זמיר בזרועותיה העבות ושופכת עליו נשיקות, על האוזניים והצוואר. אחר־כך היא מסרה אותו לאבא, שישב דרוך על כיסא פלסטיק גבוה וצחק ברצינות מלאה, ליטף את שערותיו הדקות של זמיר וטפח על ראשו.

*

על סף פארק שעשועים דלוח, אבל ירוק ביותר, הנה זה קורה: אשה צעירה, שהיא גם אמא צעירה, מתכופפת מעט אל ילד שחום־עור דק וארוך, שלובש מכנסי ספורט כחולים וגופייה ארוכה סגולה־דהויה. השניים האלה נמצאים בַּדַקָה המלאה הזאת של חיי. מעומק פארק הראשונים שמאחוריהם, בין העצים המרשימים, נשמעות קריאות ציפורים נאנקות. האמא רוכנת עוד אל הילד, כבר מוכנה כולה, ואז, בתנועת כנף נפרשת מפוארת היא מרימה את ידה לגובה, ובתנופת דאייה כלפי מטה היא חותכת בה את האוויר וסוטרת חזק מאוד בפניו של הילד. כמה שהסטירה הזאת הכרחית – אני מרגיש ככה בבירור.

כל־כולה הרגע שלהם ושלי. שני עורבים מתעופפים באחת מתוך הצמרות וכמו מתאבדים מהר אל השמיים. האמא נסערת ודואגת כל־כך, וגם כועסת בגלל המכה ובגלל התוצאה המשמעותית, כי הילד מיד מגיב, לא יכול שלא להגיב. הוא קורע את פיו בזעקה, פורץ בדמעות מבריקות, נשאר זקוף ומתחנן בגופו הבריא והדק שתחדל; בבקשה, שייפָּסק הרגע אם רק אפשר, שיחדל גם מבטה המודאג והעצוב, כי הוא לא יכול עם זה.

ואני כמוהו לא יכול עם מבטו שנתקע מול העיניים המבוהלות של האם, ולבי כמעט נדקר ונדבק אל הילד, וגם אל האם, שהיא יפה ביותר, עיניה ירוקות ועורה חלק ושׂערה חוּם קלוע לאחור בסיכה עדינה, ושניהם צעירים להחריד, יפים ומסכנים, ואיך קורה שהזמן לא משתלט עליהם, לא מרגיע אותם, כי הנה האם לא עוצרת את כאבה, את עיניה הרושפות לא אל הילד אלא אל המצב, אל היד־סכין הזאת שלה, שהִכתה כהלכה ועכשיו האם מנערת אותה מבלי־משים. והילד ממשיך לשאול מבלי לדבר, רק מייבב: מה עכשיו, אמא? מה יהיה עכשיו? פניו רטובות־רטובות. פיו נסגר מעט, אך שפתיו רועדות. וגופו עדיין דרוך, כאילו מוכן למכה השנייה, אם תבוא.

איני יודע מה לבקש עכשיו. בבקשה, אמא, מה לבקש עכשיו. אבל אני לא שלה, והאם הצעירה שולחת את היד השנייה שלה, המנחמת, ותופסת בידו של הבן, מעירה אותו מן הקיפאון המחריד של הבהלה והכאב. מה היא אומרת לו? פיה משחרר קול גבוה ולא נשמע, והילד קולט אותו ומנסה להתעשת בעזרת האהבה המודאגת שיש לו אל אמא.

גם לי מתחילה לבוא האהבה אל השניים החיים האלה. אבל המקרה היפה הזה מסתיים לי בזריזות,

כי האמא חוטפת את הקטן שלה מפינת הפארק אל עומק רחוב הראשונים, מצמידה אותו לגופה, מחסלת את הזמן הצרוב ומתרחקת יותר ויותר עם האחד שלה, מתעלמת מעינַי שרוצות ללכוד עוד ועוד, וככה מצערת אותן. אני נשאר לעמוד עוד זמן קצרצר רק בשביל לבלוע את אומללותם. לפתע מתחוור לי אסונו של המקום, ואין אל מי לשווע לעזרה. גופי הבוגר נזכר בַּילד שהייתי לצד אחותי, ילד שאף־פעם לא היה חדל־אישים כמו הילד העדין והמוכה שנלקח לי מן הפארק.

אם יחזור לכאן אותו ילד, בכל יום ובכל שנה של חייו, ודאי יהיה אותו מקומי שאינו מרגיש נבדל, ולא יהיה נרעש מזיכרון המכה, כי בעיקר אהבה התרחשה פה, ממש פה לנגד עיני לפני דקות אחדות. אני זז עכשיו עם היום ועם האספלט, עדיין במגדל העמק, הפעם במורד שדרות הבנים. באזור הזה אני חש לא דומה לעצמי שהייתי כל היום, אולי כי הכבישים רחבים כאן יותר והשטח פתוח. עומס העצים נמוג, ואני פוסע לאט, מניח את צעדי בְּרַכּוּת. משטח הארץ הנחמד לא מתנגד לי כלל, הוא קליל למחשבתי שמשתוקקת להיטמע בתמונת נוף יחידה־במינה, אחת שהולמת את הגיאוגרפיה של העמק, הידוע לי רק פתאום, רק עכשיו.

הלוואי שתחכה לי התמונה, תבוא אלי. וככה, עם הקלסר הקל בידי, אני חש בוודאות גמורה שאין לי פה שנת אלפיים־ואחת, היא אפילו לא מתקרבת לפסגתו של המקום הזה. האמבולנס שנוסע מולי בעלייה מתקדם בלי סירֶנה ובלי מהירות וגורם ללבי להיחלש בהדרגה.

מתוך "סיפור הווה על פני האֶרץ", מאת סמי בֶּרדוגו. הוצאת הספריה החדשה/ הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה. 253 עמ'.