"האדס": פרק מספר

האדס הוא טיפוס אלים ומלחיץ שמנהל מזבלה אליה מגיעים טיפוסים מפוקפקים על מנת להיפטר מחבילות. אבל יש לו עקרון אחד חשוב: הוא לא מוכן להעלים אצלו בשטח קורבנות חפים מפשע. לילה אחד מגיע אדם זר עם שתי חבילות קטנות מהרגיל, אלה שני ילדים קטנים שנפלו קורבן לחטיפה שהסתבכה, ומתברר שהם עדיין בחיים. באותו הרגע האדס לוקח החלטה שתשנה את חייו.

עשרים שנה לאחר מכן הבלשים פרנק בנט ועדן ארצ'ר ממונים לחקור את רציחתם של עשרות אנשים שגופותיהן הושלכו לים בתיבות מתכת. החוט המקשר בין כל הגופות הוא שלכולן חסרים איברים. בעודם רודפים אחרי רוצח מחושב וקר רוח, פרנק מתחיל לחשוד שעדן מסוכנת לא פחות מהרוצח שהם מנסים ללכוד.

"האדס" - אפל ושובר את הלב

פרק ראשון

ברגע שהזר הניח את הצרור על הרצפה, ידע האדֶס שזוהי גופת ילד. הדבר היה מקופל על צדו ועטוף בסדין כחול מרופט ומהודק בנייר דבק סביב הצוואר, המותניים והברכיים. כף רגל זעירה אחת בגון הפנינה השתרבבה מתוך האִמרה, ונחה רפויה על רצפת הלינוליאום הדביקה שלו.

האדס רכן על הדלפק של מטבחו הצפוף והמבולגן ובהה בכף הרגל הקטנה הזאת. הזר זע באי-נוחות בפתח הדלת, הוציא סיגריה מכיס ואחר כך גפרורים. האיש שקראו לו האדס נשא את עיניו לרגע קצר אל פניו הזוויתיות של הזר. "אל תעשן בבית שלי."

הזר קיבל הסבר איך להגיע לבית של האדס, אך לא נאמר לו דבר על אופיו המפחיד והמתמיה של האיש. מעבר לשער הברזל של פסגת אוּטוּלָה, בקצה המשונן של הפרברים המערביים, נמתח כביש חצץ שהוליך בין הרי אשפה אל גבעה שחסמה את פני השמים, שחורים ושלטניים, ותחת משמר מגונן של כוכבים. עטרה של עצים ושיחים בראש הגבעה הסתירה כל מראה של בקתת העץ הקטנה.

הזר נהג בזהירות מכאיבה על פני ערמות פסולת גבוהות כבתי דירות ושורצות יצורי לילה מכל צורה ומין - ינשופים, חתולים ומכרסמים שנברו וחיטטו בין קרטוני חלב ישנים ושקיות של בשר נרקב. עיניים קורנות הציצו מתוך קבינות של שלדי מכוניות שרופות ומתחת ליריעות מקומטות של ברזל גלי.

הלאה יותר בשביל החצץ החל הזר לפגוש גזע חדש של חיה צופייה. יצורים עשויים פיסות מתכת עטופות וחלקים של מיני מכונות שיצאו מכלל שימוש תחמו את הדרך - מכונת כביסה מקולקלת חבוטה ומעוקמת לצורה של אריה נוהם, שורה של זוגות אופניים שזורים אלה באלה ומעוקלים ומתוחים לצורה של פלמינגו לוחך עזב. לאור הירח נראו החיות על נוצותכלי מטבח ועיני בקבוקי הקולה שלהן מתוחות ודרוכות. כשנכנס לבית הרגיש הזר הקלת מה לאחר שהתרחק מהן ומתשומת הלב שלהן. תחושת הקלה זו התאיידה כשעיניו נחו על האיש שנקרא אדון העולם התחתון.

האדס עמד בפינת המטבח כשהזר נכנס, כאילו ידע שיבוא. הוא לא זז משם, ידיו השעירות היו שלובות על כרסו החביתית. עיניים קרות ועבות עפעפיים היו מקובעות בצרור שבזרועותיו של הזר. אקדח ולתר משטרתי עם משתיק קול נח ליד כוס ויסקי מלאה למחצה על הספסל בין אוסף מבולגן של חפצים. שערו המלבין של האדס נראה מסודר על גולגולתו העבה. הוא היה גוץ ועב גוף כמו שור, כוח וזעם עצורים בקושי בקִרבה המכאיבה שבמטבח.

האוויר שבתוך הבית הקטן היה דחוס כאילו בגלל העצים שבחוץ, כיפה כהה שליחכה וליטפה את האוויר החם מבעד לחלונות. המטבח של האדס היה מקושט בחפצים שהוא חילץ מהמזבלה. בקבוקים מעוטרים וצנצנות מכל צבע שאפשר להעלות על הדעת היו תלויים על חוט דיג שחובר לתקרה, כלי חיתוך ופריסה משונים היו תלויים כמו כלי נשק על מסמרים קבועים בקירות.

היו שם דגים מחרסינה ומיני פירות פלסטיק וחָמוֹס ממולא צהובישן צנוף ומכווץ בסל ליד הדלת, צנצנות של דברים שנראו מיותרים לגמרי - גולות צבעוניות ומשקפיים ללא עדשות ופקקים של בקבוקים לאלפים - ושורות של ראשי בובות על אדן החלון, חלקם עם עיניים וחלקם לא, פיות פעורים מחייכים, מייללים, זועקים. מבעד לפתח הדלת שנפתחה אל סלון זעיר, נראה קיר עמוס ספרים בלויים בכריכה רכה, ספרים שוכבים ועומדים בכל תנוחה, מלוחות הרצפה הלא-ממורקים ועד לתקרה המוכתמת בעובש.

הזר התפתל בדממה. רצה להסתכל על הכול אך פחד ממה שאולי יראה. עופות לילה גנחו בעצים שמחוץ לשמשות הצבעוניות הלא-תואמות של החלונות.

"אתה... ." הזר עיסה את עורפו בציפורניו. "אתה רוצה שאלך ואביא את הדבר האחר?"

האדס החריש שעה ארוכה. עיניו היו מקובעות בגופת הילד שבסדין הכחול המרופט.

"ספר לי איך זה קרה."

הזר חש זיעה טרייה מדגדגת את רקותיו.

"תראה," הוא אמר באנחה, "אמרו לי שלא יהיו שום שאלות. אמרו לי שאני פשוט יכול לבוא ולהשאיר אותם ו..."

"אמרו לך דברים לא נכונים."

אחת האצבעות העבות של האדס תופפה על זרועו השמאלית, כאילו ספרה זמן לאחור. הזר אחז בסיגריה שהוא לא הצית, קירב אותה אל שפתיו ונזכר באזהרה. הוא החליק אותה אל כיסו והביט בצרור שעל הרצפה, בצורת ראשה הקטן של הילדה הכפוף אל חָזָהּ.

"זה היה אמור להיות הדבר הכי הכי מושלם," אמר הזר ונענע את ראשו לעבר הגופה. "הכול היה הרעיון של בֶּני. הוא ראה בעיתון כתבה על בחור אחד, נדמה לי שקוראים לו טֶנוֹר, והוא מדען מטורף כזה. הוא עשה עכשיו ערמה יפה של כסף בשביל משהו שהוא עבד עליו, וקשור לסרטן עור או לכוויות שמש או לאיזה זיבול מוח כזה.

בני נדבק לקטע של הבחור הזה, והביא כל הזמן כתבות עליו שהוא גזר מעיתונים. הוא הראה לנו תמונה של הבנאדם הזה ואשתו הקטנה ושני היָנוקות שלו, ואמר שהמשפחה כבר עכשיו מליינית, וכעת הוא עוד הוסיף את הבוכטה החדשה לערמה מסריחה גדולה."

הזר נשם נשימה ארוכה שניפחה את חזהו הצר. האדס התבונן בו בלי לזוז.

"שמענו שהמשפחה תהיה לבד בבית הנופש שלהם בלונג גֶ'טי. אז נסענו לשם, שֵׁשתנו, לטלטל קצת את הכלוב שלהם ולקחת את התינוקות - רק לאיזה זמן, אתה יודע, לא לתקופה ארוכה. זאת היתה אמורה להיות העבודה הכי קלה, אחי. נכנסים, יוצאים, מחזיקים אותם כמה ימים ואחר כך מארגנים עסקת חליפין. לא התכוונו לעשות להם כלום. אני אפילו לקחתי בהשאלה כמה משחקים שהם יוכלו לשחק בהם בזמן שיהיו אתנו."

האדס פתח את אחת המגרות שלידו והוציא מתוכה בלוק רשימות ועט. מהמקום שעמד בו הוא הטיל אותם על שולחן קטן שעמד ליד הקיר שמצדו.

"האחרים האלה," הוא אמר, "תרשום את השמות שלהם. ואת שלך."

הזר החל למחות, אבל האדס שתק. הזר התיישב על כיסא הפלסטיק שליד השולחן, והתחיל לכתוב באצבעות רועדות שמות על הנייר. כתב ידו היה ילדותי ועקום, נמרח.

"הכול פשוט השתבש כל כך מהר," הוא מלמל אגב כתיבה, והחזיק את הנייר במקומו באצבעותיו הארוכות הלבנות. "בֶּני הכניס לו לראש שהבנאדם מסתכל עליו כאילו הוא הולך לעשות משהו מטומטם. אני לא שמתי לב. האישה צרחה ובכתה ולא סתמה ומישהו הכניס לה מכה בראש והילדים נאבקו. בני חיסל את ההורים. הוא פשוט... ריסס אותם וריסס אותם עד שהוא נשאר עם אקדח ריק. הוא תמיד היה כזה חולה הדק מזוין. הוא תמיד שמח למלחמה.

הזר נראה נסער מהתרגשות, ואוויר נפלט לו מהחזה באיטיות מבין שיניו. הוא הביט בשמות שהוא כתב על הנייר. האדס התבונן.

"רגע אחד הכול היה בסדר. ופתאום בלי שאני ארגיש בכלל היינו בדרך עם הילדים בתא המטען ובלי מישהו שנוכל למכור לו אותם. התחלנו לדבר על זה שאנחנו צריכים להיפטר מהם, ומישהו אמר שהם מכירים אותך ו... " הזר משך בכתפיו וניגב את אפו בידו.

בפעם הראשונה מאז הזר הגיע, האדס עזב את הפינה במטבח. הוא נראה גדול ומאיים יותר איכשהו, וידיו הגדולות במיוחד והמיובלות אלוהיות שעה שהן עטפו את הפנקס הקטן ותלשו את הדף עם השמות. הזר ישב מובס, על כיסא הפלסטיק. הוא לא נשא את עיניו בעת שהאדס קיפל את ריבוע הנייר הקטןוהחליקו לכיסו. הוא לא שם לב שהאיש המבוגר יותר הרים את האקדח, הפעיל אותו ושחרר את הנצרה.

"זאת היתה תאונה," מלמל הזר, עיניו האדומות נמלאו דמעות ושפתיו נפשקו כשהביט בצרור. "הכול הלך כל כך יפה."

האיש ששמו האדס הכניס בזר שני כדורים. עיניו המבולבלות של הזר התקבעו בהאדס, ידיו לפתו את החורים שבגופו. האדס הניח שוב את האקדח על הדלפק וקירב את כוס הוויסקי אל פיו. עופות הלילה חדלו להיאנח ורק קולו של הזר הגוסס מילא את האוויר.

האדס הניח את הכוס באנחה והחל לסקור בעיני רוחו את חצרות הגרוטאות שבשטח הגבעה, כדי למצוא את המקום הטוב ביותר לגופתו של הזר, וגם, היכן שהוא בנפרד, מקום הולם כלשהו לקבורת גופותיהם של הקטנים. היה מקום שהוא הכיר מאחורי מרכז האחסון, היכן שעץ צמח לו בין ערמות האשפה - הדבר המעוות והמסוקס הזה הניב לפעמים פרחים ורודים קטנים.

הוא החליט ששם הוא יקבור את הילדים ביחד, ואת הזר אי-שם, בכל מקום שהוא, עם עשרות אנסים, רוצחים וגנבים, שמילאו את שטחי המזבלה. האדס עצם את עיניו. זרים רבים מדי באו אל המזבלה שלו בלילות אלה עם צרורות חיים שאבדו שהם נשאו עמם. הוא יצטרך להפיץ את השמועה שלקוחות חדשים אינם רצויים. אלה שהוא הכיר, לקוחותיו הקבועים, הביאו לו את גופות הרעים. אבל הזרים האלה. הוא נענע את ראשו, הזרים האלה שבו והביאו חפים מפשע.

האדס הניח את כוסו הריקה על הדלפק ליד האקדח. עיניו נדדו אל מעבר לרצפה הסדוקה ונחו על כף הרגל שבגון הפנינה של הילדה המתה.

אז, באותו רגע, הוא הבחין שאצבעות כף הרגל היו קפוצות.

מתוך "האדס", מאת קנדיס פוקס. מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת "כתר", 261 עמ'.