למה זה מגיע לי: גזענות תשמח לבב אנוש
"למה זה מגיע לי" היא קומדיה צרפתית שחורה שעושה את העבודה: גורמת לקהל לצחוק בקול אל מול סיפורה של משפחה שבנותיה מתחתנות עם זרים מתרבויות שונות. רק חבל שהסממנים והרפליקות הגזעניות הם אלו שמעלות חיוך גרוטסקי על פנינו, ולא גורמות ליותר מזה. ביקורת
נתחיל בשורה התחתונה: הסרט "למה זה מגיע לי" הוא קומדיה שעושה את העבודה. עובדה, כשהוא מוקרן הקהל נקרע מצחוק, אינספור פעמים. אז איפה הבעיה? הוא מכוון למכנה המשותף הגזעני הנמוך ביותר - ומצליח.
יש משהו נורא משחרר בכך שסרט שלם מנציח סטריאוטיפים ואומר אותם בקולי קולות בלי להתנצל ולו לרגע. מהבחינה הזו הקומדיה הצרפתית שביים פיליפ דה שוברון, שגם כתב את התסריט יחד עם גי לורן - מאפשרת שעה וחצי נטולת פוליטיקלי קורקט, שעוד מתיימרת להיות נאורה, ומקבלת בסך הכל, על ידי טריק אחד שמאפשר לה, לכאורה, להשתמש בכל בדיחה גזענית שחוקה אפשרית ולצאת מזה בסדר: כולם, או לפחות כל הגברים בסרט, חולקים דעה קדומה ומחשבות גזעניות על האחר.
התסריט שכמו לקוח מקומדיה מלפני כמה עשורים מספר על זוג הורים צרפתים לבנים קתולים, קלוד (קריסטיאן קלאבייר) ומארי (שנטל לובי) ולהם ארבע בנות טובות מראה. הבנות, אחת אחת, הלכו והתחתנו בזו אחר זו עם, אבוי לבושה, "אחרים", זרים, בני מהגרים: האחת נשואה לרשיד (מדי סדון) המוסלמי, השנייה לדוד (ארי אביטן) היהודי, והשלישית לשאו (פרדריק שאו) הסיני.
ההורים, שגרים באחוזה ירוקה מפוארת, מקוננים על כך שהרשו לבנות לחיות בפריז ההוללת ורב-גונית שהכניסה להן רעיונות לראש, תוהים איפה שגו ולמה אף אחת מהן לא התחתנה עם בחור צרפתי נורמלי וטוב, כמוהם. המצב הזה, שבו הנשים אגב, כולן יפהפיות ובקושי מביעות דעה או פועלות לאורך כל הסרט ומשמשות בעיקר כתפאורה לבדיחות הבין-גזעיות, משמש מצע נוח להמון פיצוצים קטנים וגדולים.
כל ארוחה משפחתית מלווה בחיוכים מאולצים, והערות על כך שברובע מסוים צריך דרכון כדי לוודא שאתה אכן עדיין בצרפת, כי כולם שם מוסלמים, על איך היהודים אמורים להיות טובים בכסף ודוד בכל זאת לא מצליח פיננסית, על סלידה ממנהג הברית מילה שלא מועלה לגביו דיון של ממש, כי מדובר בקומדיה קלילה - אלא רק מוגדר כמעשה ברברי ומושווה למילת נשים.
מכאן עולה גם השאלה מה עדיף, לחתוך לתינוק או לילד בן שש כמו אצל המוסלמים, והאם אברם של הסינים באמת קטן, וזה רק קמצוץ מההתבטאויות ששזורות בתוך העלילה.
ומה מספרת העלילה, בעצם? היא נסבה סביב החלום ושברו של ההורים, שבתם הרביעית, לור (אלודי פונטן) תעשה קצת נחת ותתחתן עם "אחד משלהם". ואכן לור מביאה גם היא חתן מיועד, קתולי והכל, אבל הפעם זה עניין צבע העור שלו שמעורר תסכול ובלאגן. שארל (נום דיאוורה) הוא, הו לא, שחור.
המתח שתכנון החתונה עם הבחור שהוריו חיים בחוף השנהב הולך וגואה, כשגם החתנים האחרים ונשותיהם מתוסכלים מהמצב, והאמא שעוד קודם לכן מאובחנת בדיכאון, מתחילה ללכת לטיפול שבו היא מנסה להבין למה היא מפחדת מהלא מוכר לה.
החתנים כועסים כי עד שהם למדו לחיות, בצביעות, עם מה שחושבים עליהם הורי הכלות, ובזמן שהם מקניטים זה את זה, ומקפידים לציין כל אחד שוב ושוב את הסטריאוטיפים של האחר - הנה מגיע עוד אחר אחד, מגדיש את הסאה, ומפר את השלווה.
מה שהופך את כל הדיאלוגים האלו ללגיטימיים, לכאורה, היא כאמור הגישה שאף אחד כאן לא מושלם. גם אביו של שארל מחוף השנהב מתהדר בסלידה מהצרפתים ולא שש לשידוך, ומציג מעין גזענות הפוכה שאמורה לרכך את זו של האב הצרפתי. בכלל, האווירה הכוללת בסרט היא שבסלידה זה מזה - ננוחם.
האם יש כאן באמת חגיגה של אחרות וביקורת על דעות קדומות ושנאת האחר? לפעמים נראה שכן,
הרי הנשים כולן מקבלות את הגברים שלהן כמו שהם, ובגדול נראה שהמין הנשי הוא זה שמבין את האחר יותר מכולם בסרט, רק שהוא רוב הזמן מושתק, על ידי הגברים שבחבורה שתופסים את מרכז העניינים וקובעים בסופו של דבר מה יקרה.
עוד עניין שצורם הוא שכולם, למעט אביו של שארל, משתדלים מאוד להתערות בחברה הצרפתית ולהעלים את רוב הסממנים האחרים שלהם. דוד לא אוכל כשר, כך הוא מצהיר בקול, הוא רק לא אוכל חזיר וכן עשה ברית מילה, אך זו מסורת, ולמעט העובדה שיש לו אף גדול, כפי שטורחים לציין, הוא לא שונה מכל צרפתי "אמיתי".
ראשיד מבהיר שלא חשוב לו לאכול בשר חלאל, ומספר עד כמה הוא קשור בעמקי נשמתו להמנון הצרפתי, אותו שלושת החתנים יודעים לשיר בעל פה. זו אמנם סצנה סרקסטית למדי, בין הבודדות בסרט, אבל מיד אחריה הבנים הולכים כולם למיסה של חצות בחג המולד. הם מתיישרים, כל הזמן, לפי הציפיות והתפיסות של ההורים, ומנסים להבהיר לנו שזה בסדר להיות גזעני, אם גם החבר שלך גזעני כלפיך.
זה פחות מציק בעין ועובר יותר חלק באוזן כשזה בצרפת ולא אצלנו, אבל נסו לדמיין קומדיה, היום, שבה מישהי תאמר למישהו שהוא "ערס ומרוקאי סכין" והוא יצחק ויאמר בתגובה שהיא "פולניה פריג'ידית". שניהם יצחקו על הפליט האפריקני, ויגידו שהוא לקח להם את העבודה. קצת אחר כך כולם יתחבקו ויחשבו איך הם יסבלו בחתונה של רוסיה שנהייתה ממש פרחה מאז שהיא החליטה להינשא לפרסי הקמצן שבטח יכריח את האבא השיכור שלה לשלם את הכל. נו, עדיין מצחיק.
