לפגוש גיבורת ילדות: אני ונוריקו-סאן מיפן

כמה הייתם מוכנים להשקיע כדי לפגוש את הנסיך הקטן, את אהרון והעיפרון הסגול שלו, את שמוליק קיפוד? מה הייתם מוכנים לעשות כדי להכיר אישית את נפתלי מ"סיר הסירים", את המפוזר מכפר אז"ר, את יעל, שמצאה בית בארגז, את את הילד הזה הוא אני?

העיתונאית דבורית שרגל, הבינה יום אחד שיש לה סיכוי, גם אם קלוש, לפגוש שתי גיבורות ילדות שלה בעולם האמיתי - הילדות שהופיעו בסדרת "ילדי העמים": אלה קרי מלפלנד, ונוריקו-סאן הילדה מיפן. את מסע החיפושים שלה אחריהן ואחרי שאר ילדי העמים, והצלילה לנוסטלגיית הילדות שלה עצמה, תוכלו לראות בסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן", שעולה השבוע להקרנות בסינמטקים.

הספרים שתמיד נשארים - דבורית שרגל עם הספרים של אלה קרי ונוריקו-סאן

זה התחיל לפני ארבע שנים בערך. שרגל, שמוכרת גם כבלוגרית התקשורת "ולווט אנדרגראונד", חיפשה מתנה לבת של חברים שלה - נטע, ילדת אייפון ומחשב בת שלוש. כשעברה על מדפי הספרים בביתה, נתקלה בשני הספרים - שקיבלה בילדותה ושמרה מאז - מתוך הסדרה שמתארת ילדים בעולם ומלווה בצילומים בשחור לבן, שכתבה וצילמה אנה ריבקין-בריק.

"נטע היא ילדה שבגיל שלוש כבר טיילה בעולם יותר ממה שאני טיילתי כל החיים", מספרת שרגל, "ותהיתי איך היא תגיב לספרים האלה, אם הם יעניינו אותה כמו שהם עניינו אותי. היא התלהבה בטירוף ובסוף הספר שאלה אותי איפה הילדות האלה, ועניתי שאני לא יודעת. ואז הבנתי שאני דווקא רוצה לדעת".

שרגל החליטה לתעד את החיפושים אחרי גיבורי הספרים בסרט דוקומנטרי. זה התחיל ממימון עצמי שכלל את כל החסכונות שצברה עד אז, המשיך במימון של חברת ההפקות "קסטינה", בתמיכה מצד צביה דושניצקי, והסתיים בגיוס בהאדסטארט, עתיר תלאות בפני עצמו, שהסתכם בסכום של מאה אלף שקלים, לא לפני שעבר דרך מבצע "צוק איתן" ותרומה של 25 אלף שקלים מאדם בודד.

לא רעדה לך היד כשהוצאת את החסכונות שלך על הסרט?

"יש אנשים שיחשבו שזה לא מעיד על איזון נפשי גדול מדי, אבל זה היה החלום שלי. יש מי שמשקיעים בתיקים של לואי ויטון, ויש מי ששמים משכנתא לדירה שאין לי סיכוי להגיע אליה בחיים, ולא היה לי סיכוי גם קודם, ויש מי שמגשימים את החלום שלהם. טוב, אולי קצת רעדה לי היד", היא מתרצה, "כי עובדה שלא סיפרתי על זה לאף אחד, וגם אמנון רבי, המפיק, לא ידע שהשתוללתי בצורה כזאת. אבל זה הכסף שלי - שהיה לי - ואני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה. אז אמרתי קיבינימט, זה מה שאני רוצה לעשות וזה מה שאני אעשה. ודאגתי שאנשים לא ידעו כדי שלא יזעיקו את הפסיכיאטר המחוזי".

להגשים חלום - גם אם זה עולה המון(צילום: יומי מצושיטה)

מי תרם לך 25 אלף שקלים?

"הוא ביקש שאני לא אחשוף את השם שלו. יום אחד במהלך התחקיר הוא שאל אותי בפייסבוק אם זה נכון שלא אקבל גרוש אם הגיוס בהאדסטארט לא יגיע למאה אלף שקל. אמרתי לו שכן, והוא שאל מה יקרה אם הוא יתן לי סכום כסף גדול, אם זה יזרז את הגיוס. עניתי שאני לא יודעת, ותוך כדי שיחה בטלפון עם חו"ל גיליתי שהוא נתן 25 אלף שקלים. הוא לא הכיר אותי ואני לא הכרתי אותו, הסתבר שהוא פשוט קרא את הבלוג שלי, 'לחיות את חייה', בו אני מתארת את העשייה של הסרט, והתלהב. גם הוא הכיר את הספרים בתור ילד וזה ריגש אותו, כמו שקרה להרבה אנשים אחרים שתמכו בסרט". התמיכה, שהגיעה כמה ימים לפני נעילת הפרויקט בהאדסטארט, הצילה את הגיוס ואפשרה לשרגל לסיים את הסרט.

מה בעצם כל כך הלהיב אותך בספרים?

"זה שהם מספרים על ילדים אמיתיים. זה מה שהגניב אותי כשהייתי בת 4. לא ראיתי דברים כאלה בפתח תקווה. לא היתה טלוויזיה וזה היה הנשיונל ג'יאוגרפיק שלי באותן שנים. מבחינתי אלה חברים ותיקים שהקשר אתם ניתק ואני יוצאת לחפש אותם, וככה התייחסתי אליהם. ברובד הפסיכולוגי זה אולי ניסיון לעצור את הזמן. תסלחו לי, אני לא ממש רוצה לגדול. נכון שאף אחד גם לא שואל אותי, אבל זאת האמת המרה".

מחפשים אחר הילדות

מותר לגלות ששרגל מצאה את דירק, הילד ההולנדי וילדים ישראלים שהצטלמו לגרסה המקומית של הסדרה, וגם את אלה קרי ונוריקו-סאן, היום בשנות השישים לחייהן, ואפילו שחזרה את הפגישה ההיסטורית בין שתי הילדות-נשים, שתועדה בספרים.

מה נשאר לילדים ההם מחווית הספר בתור מבוגרים?

"פחות או יותר חוויה חיובית. לילדים מהספרים יש הערות שונות ומשונות על הצילומים, דיברו מאוד בכנות. אגב, הספרים אמנם מוכרים בכל העולם אבל ישראל היא המקום היחיד שבו ממשיכים להדפיס אותם. העטיפה אמנם שונה, אבל בפנים הכל אותו הדבר: אותן התמונות, אותו הפונט, אותן שגיאות הגהה. אני תמיד אומרת שאנחנו גרים במדינת כל גזעניה, אבל אולי זה ההיפך, אולי אנחנו כן פתוחים לעמים אחרים".

מפגש מרגש ומעורר דמעות

ומה קיבלת את מהמפגש?

"זה היה מאוד מרגש מבחינתי", היא משחזרת. "ביפן בכיתי כל הזמן, אפשר לראות את זה בסרט. זה היה סוג של סגירת מעגל שלי עם הילדות שלי. אחרי הקרנת הבכורה ראיתי הרבה אנשים עם עיניים אדומות. זה סרט מאוד אישי מצד אחד, אבל הוא מדבר לכל האנשים שהרגישו כמוני באותן שנים, וחזרו לילדות שלהם עם הסרט. הם חוו את הרגשות שאני חוויתי כשקראתי את הספרים בתור ילדה, את התחושה שיש עולם גדול בחוץ, ואפילו אנשים שהסתובבו בעולם עשרות פעמים בתור בוגרים, התרגשו. זה התחבר להם לחוויית ילדות מאוד ראשונית".

ההורים שלך לקחו חלק בחוויה הזאת?

"אמא שלי היתה בהקרנה והיתה מאושרת וגאה, וסיפרה לי שבגלל שאני דומה לה, אנשים ניגשו אליה אחרי ההקרנה וחיבקו ונישקו אותה. אבא שלי נפטר לפני שלוש וחצי שנים ולצערי לא זכה".

כמה ימים אחרי סיום עריכת הסרט שלחה אותו שרגל לפסטיבל סרטים במומביי, ולמרות שהיא לא מחובבי הודו, טסה ליממה אחת כדי לייצג את הסרט - שבסופו של דבר גם זכה בפרס השופטים. "זה היה פסטיבל קטן לאנשי תעשייה, אף אחד שם לא שמע על הספרים, אבל הם ישבו פעורי פה והסרט זכה בפרס. זאת ההוכחה שבפועל לא צריך לדעת כלום על הנושא כדי להתרגש מהסרט".