"גיליתי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי"
"הפציעה אולי שינתה את חיי, אבל לא מנעה ממני להישאר נמרץ ולהגשים חלומות" - מיכאל קצנלסון ועדי דויטש נפצעו במהלך מבצע צבאי, איבדו רגל אך מעולם לא הפסיקו להאמין בעצמם. בעזרת הספורט האתגרי הם גילו חיים חדשים וכוחות עצומים, נפשים ופיזיים, שלא ידעו שקיימים בתוכם
עיסוק בספורט אקסטרים הפך מזמן לנחלת הכלל. רבים וטובים כבר מטפסים בקירות טיפוס, רצים במלוא המרץ במרתונים, שוחים בכל בוקר בבריכות שחייה ומדוושים באופני שטח. חיידק האקסטרים לא פסח גם על שני ספורטאים נחושים שחוו פציעה משמעותית במהלך שירותם הצבאי וחצו זה מכבר את העשור השישי לחייהם. את התשובות לספקנים ולפחדנים הם מספקים שוב ושוב כשהם חוצים בהצלחה את קו הסיום.
"אני חי סגנון חיים שמאתגר אותי", מספר מיכאל (קצא) קצנלסון, בן 54 מכפר יונה, נשוי, אב לשני ילדים וסב לשלושה נכדים. "אני גולש בסקי, רץ מרתון, שוחה בשלושים השנים האחרונות בנבחרת ישראל ומשתתף בתחרויות עולמיות ללא הפסק ומטפס מדי שבוע על קיר הטיפוס בקרית אונו בקבוצה של בית הלוחם תל אביב. זה כיף לא נורמלי".
את שלל האתגרים מבצע קצא, למרות שאיבד את רגלו במהלך שירותו בצבאי עת ששירת בחיל השריון במלחמת לבנון הראשונה. "כשנכנסנו ללבנון הכול היה פסטורלי. זרקו עלינו אורז וסוכריות ולא היה שום רמז לבאות", הוא משחזר. "נכנסנו בפעילות שגרתית לטהר את קיני המחבלים באזור ובמהלך המתנת לילה נורו לעברנו טילי .RPG נפגעתי מהמון רסיסים. אחד מהם פגע בשוק רגלי השמאלית בצורה קשה מאוד עד שלא יכולתי לעמוד".
למרות הכאב הגדול הצליח קצא בקור רוח להיחלץ מהזירה הבוערת. "חילצתי את עצמי למחסה בזחילה וקלטתי שרגלי השמאלית נפגעה קשות. חשתי מין תחושה של פרידה ממנה", הוא נזכר. "רק כשהגיע המסוק שחילץ אותנו הרגשתי שאני יכול לשחרר ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי ואחד הרופאים בישר לי שרגלי נקטעה, לא הופתעתי".
לאחר שמצבו הרפואי התייצב הועבר קצנלסון למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. במחלקה ליוו אותו הפיזיותרפיסט בני סיידא וקבוצה גדולה של חיילים פצועים כמותו שהפכו לחבורה מגובשת.
בתקופת השיקום עמל קצא הצעיר יום יום על חיזוק הגוף ושימור טווח תנועה של האיברים בעזרת
בשיקומו שילב ספורט ביתר שאת - "התחלתי לשחות בבריכת השחייה בבית הלוחם בתל אביב ומאז אני לא מפסיק. זכיתי בתחרות שחייה באנגליה ב-7 מדליות זהב, וכולם קראו לי 'מרק ספיץ הישראלי'".
בשנתיים האחרונות התחיל לרוץ בטריאתלון לאחר 30 שנים בהן לא יכול היה לרוץ כלל בשל פציעתו. הודות לידידי צה"ל בארה"ב זכה לקבל תותבת מיוחדת לריצה ותותבת לרכיבת אופנים. "מאז הפכתי למעין פרפר שסוף סוף צימח כנפיים", הוא מעיד.
עסקת בספורט או בספורט אתגרי לפני הפציעה או שהעניין התפתח רק לאחר השיקום?
"למעשה רק מאז שנפצעתי נכנסתי במלוא המרץ לתחום הספורט. היא גילתה לי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. לאחרונה אפילו התחלתי לטפס על קירות טיפוס. חשבתי שניצלתי את כל האפשרויות כי שחיתי ורצתי בלי סוף, ופתאום גיליתי שלא השתמשתי בגדם מבחינה פיזית. אני מאוד ממליץ לקטועי רגל להתחיל לטפס, ולנכים בכלל לנצל את הספורט כדרך משלימה וחיונית לאורח חיים בריא".
מה הכי סייע לך בתהליך השיקום?
"לפני כמה שנים חבר סיפר לי על עמותת "תקוות" ועל סימון פרבשטיין שעומדת בראשה. "תקוות" מושיטה יד לנכי צה"ל שרוצים להגשים את עצמם דרך ספורט. הם מעודדים את הפצועים לקבוע יעדים ספורטיביים ולהשיג אותם בלי פחד או חשש. אני נמנה על הוותיקים שבעמותה. התחלנו עם ארבעה חברים והיום קשה לספור את כולם. כשאני רואה נכים שלא חשבו שיעשו צעד מאתגר והוא יוצא לפועל, אני נדהם בכל פעם מחדש".
"הפציעה שינתה את חיי אבל לא מנעה ממני לחלום"
גם עדי דויטש, בן 55 מרחובות, נשוי ואב לשלוש בנות ("אבו אל בנת", הוא מזדהה בחיוך) מגדיר מחדש את גבולות היכולת האנושית ומהווה דוגמא חיה לכוחו של הרצון. דויטש, שמסרב להסתובב על תווית המעידה על כך שהוא נכה צה"ל, חי את הספורט האתגרי בכל יום ביומו. הוא משכים בכל בוקר בשעה 5:30 לאימון שחייה, אופנים או ריצה בשעה ומשם ממשיך לעבודתו כמנכ"ל רשת המתנ"סים "חוויות" ברחובות.
דויטש הצעיר יכול היה להתגייס לשירות צבאי כספורטאי מצטיין הודות לעובדה ששיחק כדוריד בהפועל רחובות, הקבוצה הטובה ביותר בזמנו בענף, אך העדיף להתגייס לסיירת גולני.
הגולנצ'יק הצעיר לקח חלק מרכזי בפעילות ביחידה, והמשמעותית ביותר אף נצרבה בזיכרון הלאומי. בשנת 1979 צוותו ניהל את האירוע בנהריה שבו ניהלה חוליית מחבלים מסע הרג שגדע את חייה של הילדה עינת הרן ז"ל. הוא היה זה שנשא על ידיו את הילדה הקטנה לאחר שהמחבל סמיר קונטאר רוצץ את גולגולתה.
מאוחר יותר באותה שנה נפצע דויטש במהלך פעילות מבצעית. הוא וחבריו לסיירת נשלחו לפעולה מודיעינית בעומק הלבנון. בסמוך לנהר הליטאני עלה על הלוחם הצעיר על מוקש. כתוצאה מהאירוע איבד את רגלו שנקטעה מתחת לברך. "הפציעה אולי שינתה את חיי, אבל לא מנעה ממני להישאר נמרץ ולהגשים חלומות".
איך המשפחה שלך התמודד עם הפציעה?
"אני סבור שהתמודדות של הפצוע עם המצב החדש מקרינה באופן ישיר על הדרך שבה ההורים והחברים יקבלו אותו. לא סבלתי מטראומה, לא חשבתי 'למה זה קרה לי?'. היה לי ברור שמהר מאוד אחזור לחיים כמה שיותר קרובים לאלה שהיו לי קודם.
"אני זוכר שלאבא שלי היה קשה על המצב החדש בתחילה אבל התגובה האופטימית שלי והתפיסה הפולנית של אמא שלי ש'יכל להיות יותר גרוע', עשו את שלהן. הם ראו שהילד מתרוצץ ושמח כמו כולם. הרי חצי שנה אחרי השיקום כבר נסעתי לטיולים ארוכים בנורבגיה ובדרום אמריקה".
דויטש מספר שתמיד עסק בספורט. עוד בימי בית הספר היסודי ועד גיוסו לצבא שיחק כדוריד ואפילו הרחיק עד לליגת העל בענף. לכן, אך טבעי היה שישלב בשיקומו אורח חיים ספורטיבי ומאתגר.
כדרכם של מרבית הנכים בשיקום הוא התחיל בבריכת השחייה. מרגלית זוננפלד האגדית הייתה אחראית על האימונים בבריכה. במשך עשור שחה בבריכת השחייה בבית הלוחם בתל אביב ובמסגרת הנבחרת הלאומית. ב-1993 השתתף באליפות העולם בשחייה לווטרנים שהתקיימה בלונדון. "שם פגשתי את המלך חוסיין, עוד לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, והענקתי לו את דגל ישראל. הצילום המשותף שלנו עורר עניין רב בתקשורת", הוא נזכר.
אך הדרך לא נעצרה כאן. "נשאבתי בחזרה לאהבת נעוריי, הכדורעף המקצועני", הוא מוסיף. בשנת 2000 ייצג את ישראל באולימפיאדה בסידני בענף. ומסוף אותה שנה ועד היום נכנס לתחום רכיבת האופניים וגילה "עולם חדש ומלהיב".
מי היו אלה שתמכו בך בתהליך השיקום?
"הדרייב לעשות ספורט חייב לבוא מבפנים, אבל גם חברים לדרך יכולים לעזור לפצועים שאולי מתלבטים לגבי עתידם. לשמחתי הכרתי את רון בולוטין, אלוף אולימפי וחבר בנבחרת ישראל, בבריכה בבית הלוחם. והיה גם חנוך בודין, בן המחזור שלי, שהוא חבר יקר שחווה חוויות דומות לשלי".
בשנת 2011 חלה עוד תפנית בעלילה: ארגון ידידי צה"ל בארה"ב תרם גם לו פרוטזות לריצה ודיווש באופניים. וכך נכנס לעולם הטריאתלון. בדומה לקצנלסון, גם הוא חזר לרוץ מחדש.
"כשחזרתי מארה"ב לארץ נדרתי נדר לעצמי שאהפוך לאיש ברזל. כבר ב-2012 השתתפתי באליפויות ומרתונים ברחבי הארץ והעולם, ובינואר 2013 סיימתי לראשונה את תחרות "איש הברזל" באילת. הייתי קטוע הרגל הישראלי הראשון שסיים את התחרות".
סגירת מעגל מרגשת במיוחד נרשמה בקיץ האחרון כשהשתתף בתחרות "איש ברזל" בגרמניה. "כשהגעתי לקו הסיום עטוף בדגל ישראל לא יכולתי שלא לחשוב על החבר'ה מגולני שנפצעו בסג'עייה באותו השבוע. כשחזרתי הביתה נסעתי לסורוקה ולתל השומר כדי לעודד את הפצועים ולהראות שלמעשה הכול אפשרי".
מה היית ממליץ לפצועים שנמצאים בתהליך שיקומי ומעוניינים להתפתח בכיוונים ספורטיביים?
"אני מאמין בכל לבי שהספורט הוא כלי שיקומי מכל הבחינות. הוא מועיל מבחינה רפואית לפצועים
בעת השיקום, הוא מועיל לתחושת הביטחון העצמי כשמשיגים תוצאות והוא תורם למקומם של הפצועים בחברה. חברה חזקה תעודד את הנכים והפצועים להשתלב כמה שיותר מהר בתחומים רבים ככל שאפשר. כי חברה חזקה היא חברה שיודעת ורוצה להכיל את השונה".
איתי גרנק, מנכ"ל זהות, ממובילי יום ההוקרה, אמר: "יכולתם של מיכאל ועדי להמשיך את חייהם לאחר הפציעה תוך חוסר וויתור עצמי, מציאת אתגרים ומטרות חדשות כל יום, היא מקור להשראה לכל בני ישראל. אני מוריד את הכובע בפניהם ומקווה שאחרים ישאבו מהם את הכוח המופלא שמוביל אותם מידי יום".
ממשלת ישראל הכריזה על יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שיערך מידי שנה בתאריך י"ז בכסלו - הראשון יצוין ביום ג' הקרוב, ה- 9.12, במהלכו יערך טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה, יתקיימו טקסים בבתי הספר ובעיריות ברחבי הארץ. את יום ההוקרה מוביל סגן שר החינוך אבי וורצמן יחד עם ארגון "זהות", 'מפעלות הציונות הדתית' ובשיתוף ארגון נכי צה"ל וארגון נפגעי פעולות האיבה. במסגרת יום ההוקרה מדריכי ומדריכות 'זהות', בשיתוף משרד החינוך, יעבירו שיעורים ופעילויות בעלי תכנים ייעודיים בנושא המותאמים לכל הגילאים
