לקרוע את דרום קוריאה

"לנסוע לדרום קוריאה?" שאלתי את עצמי רגע אחרי ההודעה על הנסיעה. "זה לא רחוק מדי? אומרים שמסוכן שם, לא? ואיך אסתדר שם עם האוכל?". העובדה שמדובר בשבוע ימים שבהם הטלפון לא יצלצל ואצליח איכשהו לחמוק מהטירוף של המדינה הקטנה יצרנית החדשות שלנו - עשתה את שלה. אבל אז חזרו שוב השאלות "מה אני יודע על קוריאה חוץ מזה שעל מכונית היונדאי שלי היתה מוצמדת פעם מדבקה "Made in Korea", והטלפון שלי הוא סמסונג?

קו הרקיע בבוסאן(צילום: אלי סניור)

דרום קוריאה היא כבר מזמן לא המדינה המסכנה שהייתה שסועה במלחמות ובשליטה של היפנים. היום מדינה כיום שפסי הייצור שלה נוגעים כבר בכל בית ברחבי העולם. וזה עוד מבלי לדבר על הלהיט ההיסטרי "גאנגנאם-סטייל" שאין בית בו הוא לא הפך להמנון הילדים.

אחרי שבוע בדרום קוריאה, שבו בקושי הספקתי ללמוד איך אומרים שלום (אניוו אסהיאאאוווווו) למדתי שהיא גם מדינה של תרבות, מעצמה כלכלית שפוזלת כל הזמן למערב אבל גם ממשיכה לחבק את המסורת. מדינה עם מוסר עבודה מדהים, אבל כזאת שלא מוותרת על שמחת החיים. אה, והיה גם את הקימצ'י. הרבה קימצ'י. בעצם המון. אותם חמוצים קוריאנים, שאין ארוחה מסורתית שתתחיל או תסתיים בלעדיהם.

סן פרנסיסקו בדרום קוריאה

את הטיול בקוריאה התחלנו אחרי עשר שעות טיסה ישירה מנתב"ג לשדה התעופה אינצ'ואן בסיאול. משם הגענו בטיסה פנימית לעיר הנמל בוסאן בדרום, אם תרצו סן פרנסיסקו של דרום קוריאה שזכתה לכינוי בשל הגשר הענק (גוואגן) שחותך את נוף העיר.

עוד מחלונות המטוס ניתן להבחין בנמל הענק לחופיה של העיר. זהו הנמל הגדול בסיאול והרביעי בגודלו בעולם. רק ההתבוננות בו בנסיעה בכניסה לעיר גורמת לך להעריך את העוצמה הכלכלית של המדינה הזאת. "הם נחשבים לאחד הגופים החזקים במדינה, ולפעמים כדי לשפר את תנאיהם הם עושים לנו שביתות" הסבירה המדריכה. ניסיתי לדמות במוחי איך נראה אלון חסן הקוריאני.

בימים אלה ממש מוציאים לפועל שם תוכנית ענק, להעתיק את רציפי הנמל ובעיקר את מחסניו אל מחוץ לעיר "כדי לפנות את הקרקע היקרה לבנייה". ואכן מבט לכיוון השמיים יכול להסביר טוב יותר את דבריה של המדריכה. מאות מגדלי מגורים, לצד מגדלי משרדים, עומדים בשורה קוריאנית מסודרת ובעצמם מלמדים על מצוקת המקום בקו החוף.

טעימה מן העבר, טעימה מן הים

אבל בוסאן היא לא רק נמל. יש בה גם נקודות תרבות רבות, כמו ה-Yonggungsa Temple, מקדש ארמון הדרקון שהוקם על צלע הר שנשפך לתוך מימי הים הסוער - וגם גאווה היסטורית לא קטנה. אחת האטרקציות בבוסאן ללא ספק נמצאת בכפר הציורי Gancheon (גנצ'ון). האירופאים כך אומרים, מכנים אותה סנטוריני הקטנה בשל מראה הבתים על צלעות ההרים. יש שיגידו שהכפרים מזכירים את הפאבלות בברזיל, אבל שיטוט בהם מזכיר בכל זאת שמדובר במקום בטוח הרבה יותר, מדהים בפרקטיות ובניצול כל סנטימטר לטובת מגורים.

כמו סנטוריני?(צילום: אלי סניור)

לכפר הזה יש גם ערך רב במסגרת ההיסטוריה של העם הדרום קוראני. מספרים שבמלחמת הקוריאות הצפון הצליח לחדור לתוך דרום קוריאה, כאשר חלק גדול מהתושבים שנלחמו הצטופפו בבוסאן בדיוק באזור בו נמצא הכפר הציורי היום. הקוריאנים שיודעים דבר או שניים על שיווק, השאירו את הבתים בדיוק כפי שהיו אז. אמנם הם סללו שבילים יפים, ושימרו את הבתים, אבל בכל זאת מצליחים לספק טעימה על החיים כפי שהיו בעבר.

אבל אם ביקרתם בבוסאן ולא קפצתם לשוק הדגים, כאילו לא הייתם בבוסאן. לצד שוק בינלאומי גדול, שמערבב בין חנויות קוריאניות, לדוכני ביגוד בינלאומיים, מחזיקה בוסאן בשוק דגים שיש אומרים שהוא מהמפוארים בעולם, "ג'אגלצ'י". אלפי סוגים של דגים, אלמוגים, חיות ים מוזרות, רכיכות וצדפות בכל הצורות, חיים ומתים, זזים ודוממים. הריח יש לציין כה חזק, שלסובלים מריחות דגים עדיף להצטייד באטמי אף.

היזהרו מהריח(צילום: אלי סניור)

מבוקר ועד לילה מגיעים למקום אלפי מבקרים, חלקם תיירים וחלקם מקומיים שמגיעים לבחור את ארוחת הערב. מי שלא רוצה להתעסק עם הבישול בביתו, יכול למצוא לעצמו מסעדה כמעט בכל פינה, שבה יראה את סעודתו משכשכת במים, רגע לפני שהיא מגיעה לצלחת.

בכלל נדמה שהרחוב הקוריאני סובב סביב אוכל. כל רחוב מורכב ממסעדה ועוד מסעדה, מסעדות בתוך בתי מגורים, במגדלי משרדים, אלפי רוכלים מוכרים את מרכולתם על עגלות באמצע הרחוב. חוויה קולינרית מדהימה, מלווה בריחות חזקים, לצד צבעים שונים: נודלס על כל צורתיו, דגים מבושלים/מטוגנים, שיפודים שאוכלים על רגל אחת או ארוחות של כופתאות שנאכלות על שרפרף, וקימצ'י (זוכרים?) הרבה קימצ'י.

הקוראנים ידועים במוסר העבודה שלהם, אבל משעות אחר הצהריים הם גם אוהבים ליהנות. מבחינתם בילוי יכול להתחיל בהזמנה לארוחת "רחוב" ולאחר מכן רביצה באיזה בר עם מוזיקה רועשת לאורך כל שעות הערב. סמכו על הקוריאני, שהוא כבר יידע מתי לפרוש, ולהתייצב בבוקר שוב לעבודה כמו חדש.

300 קמ"ש לסיאול

כבר מהשעות הראשונות בעיר, שנחשבת למנוע של המדינה כולה, אפשר להרגיש בתחושת ביטחון מוזרה. בניגוד לערים גדולות אחרות בעולם, בסיאול כמעט ולא תראה משטרה. השיטוט ברחובות גם בשעות הלילה המאוחרות, נעים בדיוק כמו הליכה בצהרי היום. אחוזי הפשיעה נושקים לאפס, וכמעט שלא ניתן לראות ביצורים מפוקפקים עומדים בקרנות הרחוב. המקסימום שתיתקלו בו זה קבוצת צעירים שיכורה, שיצאה מאיזה בר, אבל גם השיכורים בסיאול מתבררים כאדיבים להפליא.

אמרת סיאול אמרת טכנולוגיה. מכונית שאינה מקומית נחשבת לרכב אספנות. לרגע נדמה שלקוריאנים גאווה לאומית שלא נותנת להם לפרגן לתעשיות האחרות מלבד קאיה ויונדאי. הרבה יונדאי.

קו הרקיע עוצר הנשימה של סיאול(צילום: אלי סניור)

בסיאול התמקמנו במלון Tmark, ואת ההיכרות הראשונה עם העיר עשינו בעצם ממרום 500 המטרים של מגדל סיאול. עלייה אליו, ביחוד בשעות הערב, מצליחה אולי להמחיש את גודלה ועוצמתה של העיר. נורות הניאון של אזורי הבילוי בעיר, לצד הנורות הדולקות במגדלי המשרדים מעניקים לשמיים השחורים מראה מרהיב של עיר שליבה פועם 24 שעות ביממה. נוף פנורמי כמו שרק הקוראינים יודעים לייצר.

איך אפשר בלי שופינג?

אם חשקה נפשכם לחפש את אזור השופינג המרכזי כדאי לכם לבקר ב-Myeong Dong, אזור הקניות המרכזי והפופולרי של סיאול. "אנחנו קונים כאן הכל, ומתעדכנים פה בצו האופנה" מסביר לי לופי המדריך מלשכת התיירות הדרום קוריאנית. קצת קשה אולי להתרגל לכמויות האנשים שמסתובבים ברחובות הצרים באזור, שלא לדבר על הרעש הנלווה ושלטי הניאון שבולטים כמעט מכל חנות. אבל לופי מרגיע אותי: "עוד כמה שעות גם לך זה לא יפריע".

אזור אחר שמשך את תשומת ליבנו היה Insa Dong - רחוב העתיקות של סיאול. שם, במדרחוב ענק, אפשר למצוא בעיקר חנויות שמוכרות מוצרים קוריאנים אותנטיים. לא רחוק ממנו נמצאת שכונת סמצ'דונג (samchoendong) שזכתה לכינוי "שכונת האמנים של סיאול" ובה חנויות שמוכרות ציורים ופסלים של אמנים, לצד חנויות של מעצבים מקומיים וחנויות תכשיטים שנעשים בעבודת יד. שכונה זו היא מעין בועה שקטה בתוך סיאול הסואנת, ושווה להקדיש לה חצי יום לפני שחזורים ללב לבו של הבלגאן.

"תקפוץ לסמסונג ותראה אם יש שם משהו חדש" אמרה לי אמא לפני שנתתי לה את נשיקת הפרידה. האמת שלא חשבתי לרגע שהקוריאנים יפספסו את ההזדמנות להראות לנו את תאגיד הענק שהוא פאר היצירה ומקור הגאווה של המדינה.

ביקור בחנות הדגל של סמסונג כנראה תמיד ישאיר אותך עם פה פעור. מסכי ענק לצד גאדג'טים מטורפים. מצלמות חכמות שמכניסות אותך לסצינות מהסרטים ומשחקי מחשב שהופכים אותך לכוכב ספורט מהשורה הראשונה הם רק חלק מהאטרקציות שמשוות למקום הרגשה של מגרש משחקים ענק למבוגרים.

בכלל, אפשר להגיד שסמסונג הוא מונח קדוש בקוריאה, ומלבד זה שהחברה אחראית לרבע מהתוצר הלאומי הגולמי, היא מעורבת כמעט בכל פינה בחייהם של הקוריאנים. כמה לא מפתיע שסמסונג קנתה אזור הררי שלם בפאתי סיאול עליו הקימה את פארק השעשועים אולי הגדול ביותר באסיה, ה"אברלנד" (Everland) שמאכלס בתוכו אינסוף אטרקציות לילדים ומבוגרים, מופעים, מסעדות וכמובן חנויות לממכר צעצועים ומותגים.

גולת הכותרת בפארק היא ללא ספק רכבת ההרים על מסילת עץ שכוללת את הנפילה התלולה בעולם. מלמטה אפשר רק לשמוע את צעקות הנוסעים ברכבת, אבל קשה מאוד להבין את עוצמת הפחד. רק הרגע בו אתה עולה עם הרכבת באיטיות ומבחין בזווית העין בירידה התלולה - זה הרגע בו אתה מצטער שהחלטת להפגין אומץ בפני חבריך לקבוצה ונשאר לך רק להתפלל לאלוהים שהרכבת הישנה לא תתפרק בדרך למטה.

הביקור במקום מיועד ליום שלם, אבל בסמסונג חשבו בשבילכם קצת יותר והקימו בית מלון למשפחות על מנת לחלק את ההנאה ליומיים או שלושה.

ג'ינסאנג. כמו גידול ילדים(צילום: אלי סניור)

מבט ראשוני עליו מזכיר אולי את אחד הרחובות המרכזיים בניו-יורק: גורדי שחקים ענקיים, שמתרוממים מתוך רחוב רחב, חנויות מותגים מדוגמות עם מסכי פלאזמה ענקיים, אלפי צעירים קוריאניים שהולכים במקצב אחיד מחנות לחנות, ומסעדות יוקרה, לצד מסעדות פאסט-פוד. הוא אמנם לא מיוחד בעיצובו, אבל משהו בו ממחיש את העושר וההצלחה הקוריאנית. אם לא הרגשת עד עכשיו את העוצמה של המקום, רחוב הגאנגנאם מסביר את זה בצורה המוחשית ביותר. לא פלא שממש פה נולד השיר שהטריף גם העולם כולו, הלא הוא ה"גאנגנאם-סטייל".

הכותב היה אורח רשות התיירות של קוריאה ושגרירות קוריאה בישראל