"גאווה": מאבק חברתי בריטי ממותק
"גאווה" מביא את סיפורם האמיתי של קבוצת הומואים ולסביות מלונדון, שתמכו בקהילת כורי פחם בעיירה קטנה בווילס, בזמן שביתת מחאה. המפגש בין אנשי המועדונים המתהוללים ובין הקהילה השמרנית במקום ירגש אתכם - על אף ההקצנות הדרמטיות וחוסר הנאמנות לסיפור האמיתי
בדיוק לפני 40 שנה החלה שביתת הכורים הגדולה בבריטניה. שביתה שדוכאה באופן נחוש, ורבים יאמרו - אכזרי, על ידי גברת הברזל מרגרט ת'אצר אשר הגדירה את הכורים כ"אויב שבפנים". היה זה אירוע מכונן בתקופת שלטונה, כמו גם בשינוי המערכת הכלכלית בבריטניה. לא קל להפוך אלימות משטרתית וייאוש של קהילות על סף פירוק והרעבה - לסרט מבדר. "גאווה" ("Pride") מנסה ומצליח להוכיח כי הדבר אכן אפשרי.
- "שבויה": המתח ידביק אתכם לכיסא
- "למה זה מגיע לי": גזענות תשמח לבב אנוש
- "לוויה בצהריים": אוסף של מניירות אמנותיות
ב-1987, הוקרנה בערוץ 4 הבריטי סאטירה בשם "שביתה!" שעסקה בצילומי עיבוד "הוליוודי" לשביתת הכורים. דיינו, אם נאמר כי בסוף הסרט הדמות אותה מגלם "אל פאצ'ינו" דוהרת על אופנוע כדי להספיק לנטרל בזמן פצצה שטמנו הכורים. ובכן, "גאווה" עושה זאת אחרת, ולא רק כיוון שהוא נמצא באופן מובהק לצדם של הכורים. היכולת להפוך את השביתה לבידור קולנועי מתבססת, באופן קצת אירוני, על הכנסת קבוצה נוספת הסובלת מרדיפה ומדיכוי חברתי.
זהו הסיפור האמיתי על קבוצת הומואים ולסביות מלונדון שהקימו את ה- LGSM (ראשי תיבות של "לסביות ועליזים תומכים בכורים"), ועל היחסים החמים שנרקמו בינם לבין קהילת כורים בעיירה קטנה בווילס בשם דולייז. סולידריות בין אנשי המועדונים המתהוללים ובין קהילה שמרנית של כורים אינה דבר מובן מאליו, זהו חיבור שהצלחתו תחווה כמרגשת עבור רוב הצופים.
"גאווה" נדמה לעתים כאוסף כמעט אינסופי של רגעי ניצחון ליברלים קטנים. רגעים שבהם ההומואים והלסביות מתקבלים שוב ושוב בלחיצות ידיים וחיבוקים (ניצחון!), או שאלו בקהילת הכורים הסולדים, בגסות נמוכת מצח, מקבוצת התמיכה - מקבלים את גמולם (עוד ניצחון!). כשההומואים והלסביות שרים או רוקדים ביחד הכורים או נשות הקהילה (ניצחון!). בתוך כל אלו יש גם התגברות קלה מדי על "המציאות" שבה כישלונה של השביתה גבה מחיר כבד מהקהילות הכורים.
הדמויות בסרט מבוססות על דמויות אמיתיות והאירועים על מה שהתרחש. ישנן הקצנות דרמטיות, למשל בהצגת המסתייגים בקהילת הכורים, או בהכנסת סצנות שבהן נוכחות קבוצת התמיכה הצבעונית מחייה את האווירה הקודרת בקהילת הכורים. שינויים אלו אינם חורגים מהסביר בהתחשב בכוונותיו של הסרט. למעשה, הסרט מתבסס לא רק על תחקיר של מה שהתרחש, אלא גם על דימויים ומשפטים שנאמרו בסרט תיעודי קצר בשם "All Out! Dancing in Dulais -1986 שהופק על ידי ה- LGSM.
בהשוואה בין הקדרות האפרורית של סרט כמו "המועדון של ג'ימי" של קן לואץ (ניסיון כושל להפיח רוח של חופש פוליטי ותרבותי בקהילה שמרנית), ו"בילי אליוט" (בן של כורה, החולם להיות רקדן בלט במקביל לימי שביתת הכורים) "גאווה" קרוב הרבה יותר לרוח של "בילי אליוט". למעשה, נראה שיש בסרט לא מעט רגעים שממש דורשים להיות חלק ממיוזיקל, בדומה לעיבוד שכבר נעשה במקרה של "בילי אליוט".
הכוח המניע מאחורי התגבשות ה- LGSM הוא מארק אשטון (בן שנצר), צעיר (23) כריזמטי ואידיאליסט. הוא סוחף אחריו חבורה של אידיאליסטים אחרים מהקהילה, ובהם שחקן בעל אישיות צבעונית בשם ג'ונתן (דומיניק ווסט הזכור כג'ימי מק'נולטי מ"הסמויה"), גת'ין (אנדרו סקוט) בעל המוצא הוולשי שהקשר שלו עם אימו נותק לפני שנים רבות, ג'ו (ג'ורג מק'קי) בדמות (פיקטיבית) של הומו צעיר ועדיין בארון שמצטרף לקבוצה - וכך הלאה.
גם מהצד של הכורים יש מקבץ של דמויות שלרבות מהן מוצמד "הסיפור הקטן", הקונפליקט הקטן, שיעובד במהלך הסרט.
דמות המפתח בקידום היוזמה היא של נציג הכורים הנבון דאי (פאדי קונסידין). עם זאת, יש לציין כי הכורים תופסים מקום משני מדי ביחס לאלו של נשותיהם, שעבורן קבלת ההומואים בזרועות פתוחות הינה פשוטה יותר. הבולטת באלו היא סיאן (ג'סיקה גאנינג) כצעירה אינטליגנטית שהשביתה תאפשר לה להתחיל ולממש את הפוטנציאל שלה, הפינה (אימלדה סנטון) כדמות הסמכותית בקרב נשות הכורים ומי שנשואה לקליף (ביל ניי) כורה עדין נפש, שיקבל בנפש חפצה וללא סייג את התומכים. נדמה כי יש לסרט יותר מדי דמויות עם עלילות משנה, וגם זה כחלק מטקטיקת ההשטחה המבדרת בה הוא נוקט.
"גאווה" הוא התסריט הראשון של השחקן סטפן ברספורד, ועבודת הבימוי הקולנועית השניה של במאי התיאטרון הבולט מת'יו וורצ'וס. שניהם מגלים העדפה בסיסית לרגעים שמטרתם לבדר ולרגש את הקהל, על חשבון עיסוק בממדים הפוליטיים של הסיטואציה. מצבם הקשה של הכורים מוצג, אבל לא בדרך שתעכיר את הטון הכללי. בנקודות שבהן לא ניתן לחמוק מדברים לא נעימים שהתרחשו במציאות, הסרט מעדיף לעבור עליהם במהירות או לדחוק אותם לכותרות הסיום של הסרט. יתכן שזו כפית הסוכר שנדרשת כדי שסרט על מאבק חברתי ופוליטי ראוי ירד במורד הגרון של קהל הצופים.
