לא חלק מהעדר: כך תשתחררו מציפיות של אחרים

להיות ילד טוב. ותלמיד טוב. ללכת לישון בזמן. לאכול בנימוס ליד השולחן. להתנהג יפה לדודה. להקשיב בשיעור. להביא ציונים טובים. לעשות בגרות. להצטיין באיזה ספורט. ולהיות גבר. להתגייס לצה"ל. עדיף לקרבי. רצוי קורס קצינים. או מחשבים. לטייל אחרי הצבא. ללכת לאוניברסיטה. לעשות תואר. למצוא עבודה טובה. להכיר אישה יפה. להתחתן לפני גיל 30. להקים משפחה. להתקדם בקריירה. לקנות דירה. ושיהיה אוטו יפה. להחליף אותו פעם בשלוש שנים. לחסוך בשביל הילדים. לאכול בריא. לנסוע לחו"ל מדי קיץ.

ולמלא וי בכל סעיף. לעמוד בציפיות. של אמא. ואבא. והמורה. והחבר'ה. ואשתך. והבוס. כל מי שמקיף אותך. כולם. עד האחרון שבהם. רגע, ומה איתך?

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

כך תפסיקו לכעוס ולפגוע באחרים - ובעצמכם 

זה תלוי רק בכם: 3 צעדים בדרך אל האושר 

כשהחברה הכי טובה מחבלת לנו בחיים - מה עושים? 

ישראל היא מדינה קטנה. או ליתר דיוק, קיבוץ גדול. כולם מכירים את כולם, כולם מתנהגים כמו כולם, כולם בוחרים באותו מסלול חיים שמרני, ידוע ומובן מאליו, ללא הבדל דת, גזע, מין, קבוצת כדורגל או מפלגה פוליטית. קשה מאוד להיות אינדיבידואל, לא ללכת בתלם, לא להיות אחד מהעדר, לעמוד על שלך.

להיות שונה זה לא פשוט, ולחשוב אחרת זו ממש קטסטרופה. ההורים יתאכזבו, החברים יתרחקו, אתה עלול לאבד את מקום העבודה ויכול להיות שגם אשתך תהיה מאוד לא מרוצה בגלל ה"ג'וקים" שנכנסו לך לראש.

זוכרים את "המופע של טרומן", הסרט הנפלא עם ג'ים קארי שגילה שחייו אינם אלא סדרה מבוימת, רבת פרקים, כשהוא, הכוכב הראשי, נע במסלול קבוע כפי שמצופה ממנו? ובכן, נחשו מה, כולנו טרומן.

כולנו חיים עבור אחרים, נענים לאותן ציפיות, מקיימים את מה שהטיפו לנו וחינכו אותנו. חיים בסרט שתחילתו, המשכו וסופו כאילו נכתבו מראש.

יש לי רק שאלה קטנה אחת אליכם: האם נראה לכם הגיוני שמיליוני אנשים יחיו אותם חיים ממש? האם לא הגיע הזמן לעזוב את הסט שבו מצולם הסרט המשמים הזה ולשנות את חיינו? לברר עם עצמנו מה אנחנו רוצים לעשות, היכן אנחנו רוצים לגור, עם מי אנחנו רוצים לחיות, גם אם זה לא תואם את החלום הישראלי האולטימטיבי ואת הציפיות של כל חברינו ובני משפחתנו?

פריצת הדרך בחיינו תתרחש רק אחרי שנוציא מהבוידעם את המילה "מותר". זוכרים את המילה הזאת? היא מוכרת לכם מהיכן שהוא? פעם, מזמן, כשהיינו ילדים, ההורים שלנו הרבו להשתמש במילה "אסור": אסור לשתות מים אחרי אבטיח, אסור לצאת החוצה בלי גופייה, אסור להפריע בשיעור, אסור להיכשל במבחנים, אסור להתנהג לא יפה. וצריך להקשיב למה שאבא אומר, כי הוא יודע ומבין, ואחרת יהיה רע ומר.

עם השנים, הפנמנו שאסור לעשות שטויות. אסור להשתובב. אסור להתנסות. אסור לחיות. וכך, התרחקנו מעצמנו. הפכנו לישראלים הרגילים, הממוצעים, שעושים את מה שמוטל עליהם או שמצופה מהם, בלי לעצור ולחשוב אם זה מה שרצינו ואם לזה נועדנו.

היום, היום הזה ממש, אפשר לעצור ולחשב מסלול מחדש. אנחנו כבר גדולים, עצמאים ויכולים לעשות כל מה שבא לנו וכל מה שמתחשק לנו. ואם אנחנו רוצים לחיות בחו"ל, להתגרש, לא להקים משפחה, לא להיות אמא, לחיות עם גבר, לאהוב אישה, לבחור בגבר צעיר ממני, להחזיק כמה מאהבים, לשתות, לעשן, לקנות מכונית עם גג נפתח או לבזבז את כל הכסף שיש לנו על הנאות החיים - אז מותר לנו. זה בסדר. האחריות היא עלינו, כי אלה החיים שלנו. כן, שלנו. רק שלנו.

אבא כבר לא מחכה לנו בפתח הדלת, אמא לא תנזוף בנו. ועם כל הכבוד לחבר'ה, לא חייבים להסכים לכל מה שהם אומרים. יש לנו אישיות משלנו, גם אם גילינו אותה רק עכשיו. והעיקר שבאמת נהנה מהחיים, נקשיב לעצמנו ונהיה מדויקים, ברורים ומחויבים למי שאנחנו. כלומר, נהיה קרובים לעצמנו.

ומי שקרוב לעצמו, יודע מה הוא רוצה. מי שיודע מה הוא רוצה, עושה מה שהוא רוצה. ומי שעושה מה שהוא רוצה, הוא בדרך כלל אדם מאושר. כי "מותר", בסופו של דבר, מתחרז עם "מאושר". רשמתם?

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת