עצבים מברזל
כשמלאו לו 70, שלוש שנים אחרי גיל הפרישה לפנסיה, יחיאל מילר הפך לישראלי היחיד בגילו שהשלים את תחרות "איש הברזל", 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים וריצת מרתון. אבינעם פורת על אדם שקורא תיגר על מגבלות הזיקנה
לפני שלוש שנים יחיאל מילר נפל מאופני הרים, סבל משבר בכתף ונדרש לניתוח, לא דבר פשוט עבור גבר בן 67 שכיכב עד אז בשתי תחרויות איש הברזל. שנה לאחר מכן, בחדר הניתוח בבית החולים "אסותא", דקות לפני ההרדמה, הוא שאל את ד"ר גבריאל מוזס, מומחה בעל שם עולמי לניתוחי כתף: "תגיד לי דוקטור, האם אוכל לעשות לפחות עוד תחרות איירון-מן (איש הברזל) אחת"?
עוד ב-ynet ספורט:
למשמע דבריו, פנה ד"ר מוזס לאשתו של יחיאל, רחל, וביקש ממנה לבדוק בתעודת הזהות שלו מהו גילו האמיתי. מילר לא רק שהחלים, אלא שהצליח באוגוסט 2014 לרוץ מצוין בתחרות איש הברזל בקלמאר, שבדיה, חמישה חודשים אחרי גיל 70(!). כשחזר משבדיה, הד"ר ביקש ממנו תמונות מהתחרות. המטרה: להציגן בהרצאות שלו ברחבי העולם, כהוכחה מה יכול אדם לעשות אחרי ניתוח כתף מוצלח.
השיא הפרטי של יחיאל מילר: הוא היה לישראלי הראשון מעל גיל 70 המסיים את תחרות איש הברזל המפחידה בדרישותיה. 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים, ולקינוח מעבר מיידי למרתון. חתיכת מבצע.
האמת, מילר ממש לא נראה בן 70 ומסביר ש"גיל 70 היום הוא ה-50 החדש", אבל מה שחשוב הם הביצועים. יחיאל, שתחרות איש הברזל הראשונה שלו הייתה הייתה בגיל 55, לא נראה ומתנהג כמזוכיסט, ולמשל לא ירוץ מרחקי אולטרה כמו ל-200 ק"מ כדי להימנע מסיכון הבריאות, אבל לעבור עוד מסלול של "איש הברזל", הוא עוד יכול. "מי יודע, אולי התחרות הבאה שלי תהיה בגיל 75", הוא צוחק.
יחיאל, האבא של מגישת החדשות בערוץ הראשון, מירב מילר, ובהמשך הכתבה נספר על המשפחה הספורטיבית, תמיד אהב לעסוק בספורט. זה התחיל בכדורסל ובשחייה (יש לו תעודת מאמן ממכון וינגייט), נמשך בטריאתלון ובאיש הברזל. מילר גדל בבית דתי, למד בישיבת "נחלים", שירת בגולני ועסק למחייתו בצעירותו בעבודה ביטחונית. בגיל 36 החליט על שינוי ופתח עסק של יהלומים בבורסה בר"ג הפועל עד היום.
בשנות ה-80', החלו בארץ תחרויות טריאתלון. יחיאל זיהה את הפוטנציאל בתחרות שמשלבת שלושה מקצועות ספורט שונים: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה ונקלט בה. הטריאתלון האולימפי כולל 1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ אופניים ו-10 ק"מ ריצה. יחד עם התקדמות הגיל, עלתה אצלו רמת השאפתנות.
מילר כבר לא הסתפק בטריאתלון. כשיוסי מלמן, העיתונאי לענייני ביון לפרנסתו, ותחרויות מאתגרות להנאה, אירגן באילת את תחרות איש הברזל הראשונה ב-1999, יחיאל היה גם שם. "היינו 26 אנשים בתחרות הזו, והיה לה טעם מיוחד. אני זוכר את השחייה בים סוף, את הרכיבה עד למסעדה של כושי רימון, והנוף היפה של הרי אילת. עברנו בהצלחה את המבחן הראשון". תחושה של הנאה מהישגיות הייתה, פיקניק, התברר, זה לא היה.
כל תחרות איש הברזל היוותה סנסציה. כדי להיות מוכנים לתחרות הזו, נדרשה הכנה של חצי שנה, עם שישה ימי אימונים בשבוע. עבודה סיזיפית עבור העמידה באתגר.
כותב שורות אלה, נכח ב-2002 בתחרות "איש הברזל" בקלגנפורט, אוסטריה. נסעתי לשם לצורך הכנת כתבה עם הטריאתלט שי פיפמן, ויבואן ציוד הספורט יובל בראון בחר בפיפמן כנציגו לתחרות. בחצי השנה שקדמה עשה פיפמן מחנה אימונים באחד מיישובי הערבה. גם אחרי תקופת האימונים הממושכת, פיפמן התקשה מאוד בשלבים המאוחרים של התחרות, שאותה סיים בקצת למעלה מתשע שעות.
בעוד שבארץ פרצו רק מעטים את גבולות הטריאתלון בואכה לתחרויות איש הברזל, עולם הספורט עשה כבוד לאיירון מן בהוואי. רק הטובים-שבטובים התקבלו לתחרות בהוואי שנחשבה כ"מכה של איש הברזל". רמת הדרישות שם הייתה עצומה.
ב-2009 התחיל מילר להתכונן לאיירון מן השני, בלואיוויל, קנטאקי. כבר אז, עוד לפני הסיפור של קלמאר בשבדיה, הוא חווה נפילה מאופני הרים בתחרות. "הקרסול הסתובב לי 180 מעלות". למזלו, ד"ר גידי בורשטיין , רץ מרתונים בעצמו, מצא עבורו את תנאי הניתוח האידיאלים. גידי ופרופ' שזר מבית החולים "שיבא" בתל השומר, ניתחו אותו. "להיות בן 65, זה לא להיות בן 55".
מילר נסע לקנטאקי, תחרות בסדר-גודל בינוני אבל עם אהדה עצומה לעניין של האוכלוסיה המקומית. "הגעתי שם במהלך התחרות למפגשים עם אנשים מדהימים. עם האמריקנים האמיתיים, לא אלו של הערים הגדולות".
בינתיים, גם המשפחה המורחבת של יחיאל נדבקה בשיגעון הספורט האתגרי. שני חתניו, אייל (בעלה של מירב) ואלון בעלה של מתת האחות הצעירה יותר, רצו את מרתון רומא. מירב עשתה את מרתון פריז בקבוצת "החברים של שניאור חשין". האשה רחל ("שתומכת בי 45 שנה, ובלעדיה לא הייתי יכול לעשות את כל מה שעשיתי") רצה בתחרות "לילה לבן" בת"א ל-10 ק"מ.
חצי שנה אחרי הניתוח בכתף, התייצב יחיאל לתחרות בקלמאר. "בתחרויות האלה, יש 24 שעות אחרי תחרות השנה הזו, להירשם באינטרנט לתחרות בשנה לאחריה. קיבלתי מקום. חבר שלי, חיים סבתי, 60, אמר שאם אסע, גם הוא יבוא. אנשים יעצו לי לא לנסוע לשבדיה, כי לא אוהבים שם ישראלים. נסעתי וגיליתי משהו אחר לגמרי. הפתעה לא נורמאלית. כל הזמן הבליטו שהגענו מישראל, היינו עשרה מהארץ. כשהגעתי לקו הסיום, הכרוז אמר בעברית: 'מזל טוב'. קיבלנו אהדה גדולה".
בכל זאת, היית כבר אחרי גיל 70.
"כל תחרות איש הברזל קשה. ברכיבה על אופניים, אתה מודאג מהאפשרות שהאופניים יתפנצ'רו. זה סבל פסיכולוגי לאורך 180 ק"מ, ורק לחשוב שאתה עוד צריך להתחיל לרוץ מרתון. והכי קשה, היה המרתון".
מה היה במרתון?
"כל הזמן, המחשבות. אתה צריך לעמוד גם בלוחות זמנים. אם לא סיימת את האופניים אחרי 10 שעות, מוציאים אותך מהמסלול והמרוץ. אותו דבר גם אם אתה לא מסיים בזמן שנקבע את כל המסלול, 16 שעות. ישנם אנשים שמגיעים אחרי 16 שעות ודקה, כשהזיקוקים מתנפצים באוויר לאות סיום ואין סנטימנטים. הם כאילו לא עשו את המסלול. בקלמאר רצנו מרתון ב-3 סיבובים של 14 ק"מ לערך. אחרי הסיבוב השני, פגשתי את מירב ונכד שחיכו לי. כשאמרתי שיש לי עוד 14 ק"מ מירב אמרה לי, 'קטן עליך'. לא היה קטן, אבל סיימתי".
מאחר ודורג שני בקבוצת הגיל 70 פלוס ("היינו שלושה, אחד בן 75 לא גמר את התחרות"), קיבל כרטיס השתתפות לגוב האריות של הוואי. רק מה, התחרות כבר בעוד חודש וחצי, כך שאין מרווח זמן להתכונן. הוא החליט לוותר.
באחרונה השתתף טריאתלון אילת, זה בהחלט קטן עליו, ומתי יגיע "איש הברזל" הבא? "אחי שמחה, שהוא פיזיקאי בגמלאות, אומר לי שאתחרה רק אחרי ש...אפצע. בצחוק כמובן, כי שתי התחרויות האחרונות היו אחרי פציעות. ברצינות, יש בי עוד את הכוח להשתתף, אבל צריך לדעת לבחור את התחרות המתאימה".
לפנייה לכתב/ת 
