עיתון עם לב

התפתחותו של עיתון, על אף היותו "מוצר" יומיומי, אינה נמדדת אך ורק במושגים הגשמיים המקובלים כמו כמויות נייר, צבע להדפסה, התקנת ציוד משוכלל והתעצמות צוות העובדים. עיתון, במהותו, הוא התגלמות פיזית של פונקציה רוחנית מעיקרה. ערכו, משקלו ויוקרתו נאמדים על פי העושר שבתוכנו; המגוון של הכותבים בו; היעילות שלו ככלי תקשורת חי, חדש ומתחדש מדי יום; ותרומתו לשיפור איכות החיים במגוון רחב של תחומים.

לא היה בצמיחה של "ידיעות אחרונות" משום "נס" דווקא. מקץ 40 שנה הגיע העיתון למעמד שאליו הגיע בזכות חזון, התמדה, מסירות, כישרון ואחריות ציבורית, אשר איפיינו את משפחת העובדים למן הבכירים ועד לזוטרים בהם, מי במערכת ומי במנהלה, מי בהדפסה ומי בהפצה, מאז קום המדינה.

מהבניין החדש שבו התמקם העיתון לפני שנתיים, מול הקריה בתל־אביב, ניתן להשקיף אחורה בסיפוק על ראשיתו במרתף צר ברחוב שינקין: דפוס אלכסנדר מוזס היה בית היוצר של היצור הרך, שחולל מהפכה בהרגלי הקריאה ובשיטות הדיווח בעיתונות המקומית. משם יצאו בתל־אביב הקטנה, בשעות בין הערביים, הגיליונות הראשונים של "עיתון הערב של ארץ ישראל" – בתבנית קטנה, על פני שני עמודים, שנמכרו בתחילה ב־600 עותקים.

העיתון הראשון, היום לפני 75 שנה. לחצו להגדלה

מראשית שנות ה־40 החלה עליית העיתון בניהולו של אבינו המנוח. יהודה מוזס ז"ל היה קברניט הספינה עד ליום פטירתו, ערב מבצע "קדש‭,"‬ ואלמלא אמונתו העיקשת כאיש הרוח וניווטו הנכון כאיש המעשה, מי יודע אם היינו מגיעים לחוף מבטחים בימים סוערים של מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור והעשור הראשון לקיום המדינה.

המאמץ המשותף נתן את פירותיו בימים גורליים, שבהם נתגלו ב"ידיעות אחרונות" תכונות יסוד, שעתי ־ דות היו לקבוע את אופיו של העיתון לימים יבואו: כשם ש"ידיעות אחרונות" היה העיתון היחיד שיצא לאור בתש"ח ללא הפסק בירושלים הנצורה – ובכך נוצרה זיקה רגשית אמיצה והדדית בין תושבי הבירה לבינינו – כך גם בימי מלחמות סיני וששת הימים.

"ידיעות אחרונות" הצטיין ביעילותו כמכשיר אמין ודינמי למסירת מידע עדכני לציבור הצמא לחדשות וידע לבטא את רחשי ליבו של הציבור הרחב.

הקורא הישראלי היה ער ואסיר תודה למאמץ הבלתי פוסק להגיש לו יום־יום עיתון שלא שקט על שמריו, אלא עשה ככל יכולתו לפתח את רשת כותביו וכתביו ולשטוח לפני הציבור את מרב הידיעות ואת מיטב הדעות.

אבל עיתון הוא, בסופו של דבר, לא רק גיליון נייר אשר אדם מעיין בו ומניחו מידו לאחר שסיפק את סקרנותו. עיתון ראוי לשמו הוא שליח ציבור; חלוץ הרץ לפני המחנה לטובת הכלל.

כמו כל מפעל מתפתח, זכאי גם עיתון לפרש את הצלחתו בכך שהוא מספק לקוראיו "תמורה הוגנת‭,"‬ שהרי העיתון עומד יום־יום למבחן. אפשר לספר עד חצי הלילה על "סקופים" עיתונאיים שהיו נחלת "ידיעות אחרונות‭;"‬ על מאבקים ציבוריים מרתקים שניהל העיתון; על שיפוצים גרפיים מרהיבי עיניים; על גילויים וראיונות חשובים, שפורסמו פרסום בכורה מעל עמודיו, ועוד כהנה וכהנה. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון חופשי: חופשי כלפי פנים וכלפי חוץ. יש כועסים – וטיעון זה מושמע לפעמים במכתבים המגיעים למערכת – כי ב"ידיעות אחרונות" ניתנת לפובליציסטים יד חופשית מדי, והדבר מרגיז ומקומם, לעתים, קורא זה או אחר. אולם האלטרנטיבה הבלתי נסבלת תהיה מונוליטיות מערכתית, אשר תכתיב מבחינה פוליטית את הקו, באמצעות סלקציה של השקפות "קבילות" בלבד. שיטה כזאת מובילה, בסופו של דבר, למניפולציה של מאמרים ש"רצוי" או "לא רצוי" לפרסמם. אנו, לעומת זאת, חושבים את קוראינו למבוגרים דיים לגבש דעה על סמך המידע המועבר אליהם. איננו סבורים כי עליהם להיבהל מפני הבעת דעה חריגה, מקורית או חיצונית – אם משמאל ואם מימין.

וכשם שאין אנו כופים השקפה או נטייה מסוימת על הציבור, כך אין אנו מתיימרים לעשות את מלאכתם של השלטונות והרשויות. אין אנו רואים את העיתונות כ"מנהלת המדינה‭."‬ לעיתון, ולכל אחד ואחד מן העיתונאים שעיסוקם בכך, יש פונקציה, כבכל מדינה דמוקרטית: למתוח ביקורת קונסטרוקטיבית על מעשיהם ועל מחדליהם של האוחזים בהגה.

יש לנו, עם כל הענווה בנפשנו, תחושה שאנו מוציאים לאור עיתון שמצפים לו יום־יום כמו לשובו הביתה של בן משפחה בשעה קבועה, עיתון שאוהבים אותו. הציבור יודע שזהו עיתונו שלו, עיתון הלוחם למענו, עיתון המגן על זכותו ועל טובתו של הפרט מפני הממסד הביורוקרטי באותה מידה של אחריות ומסירות שהוא מפגין במלחמתו למען העם והמדינה.

לעיתונאי, כמו למדינאי, צפויה תמיד סכנה של ניתוק מרחשי לבו של העם. כשם שהמדינאי בנוסעו במכונית נוחה עלול לשכוח את סבלותיו של הנוסע באוטובוס,

 כך העיתונאי המוזמן על פי רוב אל "בימת המוזמנים" עלול לאבד את התחושה החיה של מצוקות הציבור. אחד מהיסודות החשובים ביותר של "ידיעות אחרונות" הוא שקידתה של המערכת לשמור מכל משמר על הקשר וההזדהות עם צרכיו של הקורא, עם בעיותיו ועם נקודת מבטו. מעולם לא רצינו לדבר אליו מלמעלה למטה – תמיד מבפנים, ללא התנשאות.

מכאן גם רגישותו המיוחדת של העיתון למצוקה ולסבל של "אנשים קטנים‭."‬ אין בעינינו אנשים קטנים: אומה גדולה היא ציבור של אנשים "קטנים‭,"‬ וענייניהם הם העניינים החשובים והקובעים ביותר בעינינו. ואם תשאלוני, בסיכום, במה רואה אני את הערובה

הבטוחה ביותר להתקדמותו של "ידיעות אחרונות" גם לעתיד לבוא, אומר זאת במשפט קצר, שהיה נר לרגלינו במשך 40 שנה, משפט שהוא תורתנו על רגל אחת: שנוסיף להיות עיתון עם לב, עם לב פתוח.