אדי רדמיין: "יצאתי אידיוט מול סטיבן הוקינג"
השחקן הבריטי הצעיר אדי רדמיין נחשב למועמד מוביל לאוסקר על תפקידו התובעני כסטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל", אבל במפגש עם המדען המשותק הוא התרגש קצת יותר מדי. "הבנתי שאם אעמיד פנים שאני בטוח באינטלקט שלי, זה יעבוד. אבסורד, אבל נכון", הוא מסביר את גישתו בראיון
אדי רדמיין נכנס לתודעה הקולקטיבית כשגילם את העוזר מוכה האהבה שהשגיח מקרוב על מרילין מונרו בסרט "השבוע שלי עם מרלין" שיצא ב-2011. ושנה לאחר מכן, שר רדמיין את דרכו ללבבות כולם כמריוס בגרסה הקולנועית האחרונה של "עלובי החיים". אבל שום דבר לא הכין את השחקן בן ה-32, שכבר שנים מסומן כהבטחה, לכך שב-2014 יהיה מועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר וככל הנראה גם לאוסקר. וכל זאת בגלל התפקיד השאפתני שלקח על עצמו בסרט "התיאורה של הכל", כאסטרופיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג.
לא רק שרדמיין צריך היה לשחק באמינות יתרה מדען גאון ששמו שני רק לזה של אלברט איינשטיין, אלא גם אחד שבסופו של דבר מתנייד בכסא גלגלים ומתבטא באמצעות מכונה שמדמה בקול רובוטי קול אדם. כידוע, בגיל 21 תקפה את הוקינג מחלת עצבים מוטורית נדירה (הדומה ל-ALS) שהותירה לו להערכת רופאיו שנתיים לחיות. "אם מישהו היה ממציא דמות פיקטיבית בתסריט שדומה לזו של סטיבן, אף אחד לא היה מאמין לה. היו טוענים שהיא פשוט בלתי אמינה מרוב שהיא יוצאת דופן בכל כך הרבה אספקטים", אומר רדמיין בראיון ל-ynet.
"התיאוריה של הכל" מבוסס על סיפרה של מי שהיתה אשתו הראשונה של הוקינג, ג'יין ("המסע לאינסוף: חיי עם סטיבן"). מעבר להיותו ביוגרפיה קולנועית רגילה על אדם גדול, יש פה גם סיפור אהבה שמתחיל כמו רומן מהאגדות שבא יחד עם זיקוקי הדינור. ג'יין (בגילומה של פליסיטי ג'ונס הנהדרת) - שכמו הוקינג היתה סטודנטית באוניברסיטת קיימברידג' - החליטה להקדיש את עצמה לבעלה על צרכיו המיוחדים במשך כ-25 שנים - בשם האהבה.
רדמיין מודה שסיפור האהבה, וגם העובדה שהבמאי הוא ג'יימס מארש, שיצר את "איש על חוט" הדוקומנטרי זוכה האוסקר, הם הסיבות שהביאו אותו ממש לרדוף אחר התפקיד. "השילוב בין כל האלמנטים האלה היה כזה מדהים שפשוט עשיתי הכל כדי לקבל את התפקיד. אבל זה דבר שאנחנו השחקנים עושים די הרבה כשחקנים, ואף פעם לא חושבים שנצליח. אז דיברתי עם מארש בטלפון ונשמעתי מאוד בטוח בעצמי, כאילו שידעתי איך אני הולך לעשות את התפקיד. לגלם את סטיבן הוקינג - מה חשבתי לעצמי? פשוט עשיתי מה שכולם עושים בראיונות עבודה - שיקרתי. והתמזל מזלי וקיבלתי את התפקיד".
את הבשורה על התפקיד קיבל רדמיין בהתרגשות רבה שהתחלפה מיד בפחד משתק של אחריות שמלווה אותו עד היום. "בלילה שלפני היום הראשון לצילומים הייתי משותק מאימה", הוא מספר, "זה היה הלילה היחיד בחיי שלא ישנתי אפילו שניה. אני זוכר שבארבע בבוקר הסתכלתי על השעון, ידעתי שאוספים אותי בחמש והייתי פשוט אובד עצות. בסוף נכנסתי לאמבטיה כדי להירגע. היום הראשון לצילומים היה קשה וטראומתי, אבל הוא גם היה אתגר שהצלחתי לעבור".
"זה לא נהייה פחות מוזר או פחות מביך בצילומי סרט: אתה מתכונן לתפקיד בוואקום, אתה עושה הכל די לבד, ואז פתאום אתה מתחיל את הצילומים וצריך להביא את הדמות, ולהוכיח לבמאי ולצוות שהם לא עשו טעות שליהקו אותך. זה לא פשוט, וזה מאוד מפחיד - במיוחד בדמות כמו סטיבן, שמכילה כל כך הרבה בתוכה".
אבל לפי מארש, רדמיין היה מוכן לאתגר מהרגע הראשון בו השניים נפגשו על מנת לדסקס את התפקיד. "אדי הוא שחקן מאוד אינטליגנטי. נדהמתי ממש מעד כמה הוא הבין את המהות הפסיכולוגית של הדמות, ואת מה שהוא צריך לעשות על מנת להתכונן מבחינה פיזית לתפקיד, ואת השילוב בין השניים. הוא שחקן אדיר ואדם חכם בצורה בלתי רגילה".
אחד הקשיים הגדולים של רדמיין היתה העובדה שהסרט לא צולם באופן כרונולוגי. כך, ביום אחד היה אליו לשחק במספר סצנות, בהן גילם את הוקינג בשלבים שונים של המחלה. "זה מאוד נדיר שיוצא לך לעבוד כיום על פרויקט שמצטלם בסדר כרונולוגי, ואין ספק שזה היה הדבר הכי מסובך בצילומים. אבל, ג'יימס נתן לנו זמן להתכונן לפני הצילומים. מבחינתי, מהתחלה, ידעתי שהאתגר יהיה לא להפוך את התפקיד לכזה שסובב את העניין הפיזי. ברגע שפוגשים את סטיבן מבינים שהמחלה היא משנית עבורו. המשימה שלי היתה להצליח להביא את הדמות לחיים מבחינה אמוציונלית".
כדי ללמוד את כל השלבים של המחלה ולאחר שאסף את כל האינפורמציה שהצליח למצוא בנושא ונפגש עם עשרות חולים, יצר רדמיין מעין טבלה שפירטה את הסצינות בסרט: באיזה שלב של מחלה הדמות שלו היתה בכל סצינה, אילו שרירים הושפעו בשלב הזה, ההשפעה על הדיבור, אם הוא היה על קב אחד או שניים או באיזה כיסא גלגלים הוא היה.
לאחר מכן הוא היה צריך להתאמן על ההשפעה של כל שלב כזה על הגוף וכיצד הגוף שלו יכול להתמודד עם זה. "העניין היה לא רק להעתיק את הפוזיציות המסוימות אלא גם ללמוד להחזיק אותן די הרבה זמן. בסופו של דבר זה היה כמו ללמוד איך למחוץ את הגוף שלי באופן פנימי, וללמוד להזיז את הידיים שלי באופן בו הן מעולם לא זזו קודם".
למחויבות יוצאת הדופן של רדמיין היו השלכות על גופו, ולא אחת הוא נאלץ להיעזר בשירותיהם של פיזיותרפיסטים ומשככי כאבים בזמן הצילומים. "אני לא סדיסט", אומר ג'יימס מארש, "היה לי קשה לראות מה זה עושה לאדי, מה זה עושה לגוף שלו ואת הכאב הפיסי בו הוא היה נתון. בין הסצנות, כשהוא היה יוצא מן הדמות, היתה נפלטת לו אנחה חדה כזו כמעט צעקה. הוא היה נותן לה לצאת, ואז מיד מתארגן לטייק הבא. הוא מעולם לא התלונן".
אתגר נוסף איתו התמודד רדמיין היה כיצד להעביר את הגאונות של הוקינג למסך. "פתאום היתה לי הארה. הרי בעצמי למדתי בקיימברידג' לפני כעשר שנים (תואר בהיסטוריה של האמנות – ש.ג.), ומה שזכרתי מהימים שלי שם היה שהאנשים הסופר גאונים, הכי חכמים, היו אלה שהרגישו את הצורך הכי קטן להראות את זה. בעצם הבנתי שאם אעמיד פנים שאני מאוד בטוח באינטלקט שלי, זה יעבוד. אבסורד אבל נכון".
"התיאוריה של הכל" זכה לאישור הרשמי של ג'יין וסטיבן הוקינג, ועל כן זכו השחקנים לפגוש את האנשים אותם הם מגלמים. ג'יין הוקינג אף הגיעה לסט הצילומים מספר פעמים. "יום אחד היא ניגשה אלי, סידרה לי את השיער ואמרה שעכשיו זה הרבה יותר דומה לתסרוקת של סטיבן כשהיה צעיר. סוריאליסטי לגמרי", מספר רדמיין.
הוקינג עצמו לא הגיע לסט אבל הוא שיתף פעולה עם הסרט מהתחלה ואף נתן למפיקים ולבמאי גישה לאוטוביוגרפיה שלו שטרם פורסמה, וכן את האופציה להשתמש בקול המחשב הרובוטי שלו עבור הצילומים. רדמיין עצמו פגש את הוקינג כחמישה ימים לפני תחילת הצילומים.
"בשל לוח הזמנים העמוס של סטיבן, יצא לי לפגוש אותו ממש בסמוך לתחילת הצילומים. זה היה קצת מסובך כי במשך ארבעה חודשים חקרתי את הדמות שלו ועבדתי עליה ביסודיות ונורא חששתי מזה שאולי אני טועה בתפיסה שלי אותו. אולי אני עושה משהו לא נכון, ואז זה אומר שיש לי רק מספר ימים בודדים לשנות את הכל. היתה לי את החרדה הזאת המשולבת בהתרגשות מעצם המפגש.
"כשנפגשנו, ראיתי שלסטיבן יותר קשה לתקשר עכשיו. יש לו רק איזה עצב אחד בלחי שעובד שבאמצעות משקפיים עם סנסור הוא מקיש את האותיות על המחשב שלו, אז לוקח לו משהו כמו שמונה דקות בערך לכתוב משפט. אז לפגישה היה מן קצב אחר עם המון הפסקות ואני הייתי מאוד חרד. גם כך אני שונא שתיקות, אז פשוט עשיתי מעצמי אידיוט מושלם וכדי לשבור את השתיקות התחלתי לירות אינפורציה במשך כ-45 דקות על סטיבן הוקינג לסטיבן הוקינג. כל הסיטואציה היתה די טרגית. בסופו של דבר הצלחתי להירגע קצת ואפילו לקחתי איתי את הכריזמה והשנינות שלו ואת הניצוץ השובב בעיניים".
הוקינג ראה את הסרט וגם אהב אותו, ויש שאומרים שאפילו הזיל דמעה בסיומו. על מנת להראות את תמיכתו בסרט, הוא הגיע לפרמיירה שהתקיימה בלונדון. מה משמעות הדבר עבור השחקן? "זה הכל בשביל. כובד הסיכונים הגבוהים האלה ישב על הכתפיים שלי תקופה מאוד ארוכה. הסיבה שאנחנו מספרים את הסיפור הזה היא שסטיבן, כמו גם ג'יין, הם אנשים יוצאים מן הכלל. הם נתנו לנו הצצה לחיים שלהם, וזו אחת הזכויות הגדולות שניתנו לי בחיי וכזו שלעולם לא אשכח. אני רק מקווה שגמלנו להם ולו במקצת עם התוצאה".
רדמיין ער לעובדה כי סביב להופעה שלו בסרט יש באזז רציני וכי הביקורות משוות את הופעתו לזו הבלתי נשכחת של דניאל דיי לואיס ב"כף רגלי השמאלית", אולם הוא מתעקש שלא ליחס לזה חשיבות יתרה. "תמיד יש דינמיקה ביחסים שלי עם קריירת המשחק. זה דבר מוזר כי אתה למעשה כמעט תמיד בלי שליטה, אתה בידיים של אנשים אחרים וגם מה שמעניין הוא שכיום כל אחד יכול לשפוט אותך, יכול לשפוט את רמת המשחק שלך. אנשים יכולים לעצור אותי ברחוב ולהגיד לי משהו כמו 'הצלחת להרוס את הספר האהוב עלי'. אני לא רואה שעושים כאלה דברים עם בעלי מקצוע אחרים.
"אז יש את הצד הזה, אבל מצד שני זה גם נפלא כי יש לך מן חיי קרקס ארעיים כאלה, שהם מאוד מרתקים. זה נכון שלפעמים אני רוצה להיות האדם שיודע לאן הוא הולך, החבר שלא תמיד מבריז מאירועים, האדם שהחברים שלו יכולים לסמוך עליו אבל, לרוב, אני אוהב את החיים האלה".
וביום יום, אתה עדיין יכול לנסוע ברכבת התחתית בלונדון?
"בטח. אני לוקח את הטיוב כמעט כל יום. אני עובד כבר כעשר שנים וממשיך להתקדם צעד אחר צעד ואני מבסוט מזה שאנשים נהנים ואוהבים את מה שאני עושה.
זה נכון שהפרטיות שלי משלמת איזשהו מחיר, אבל מול זה עומד העניין שאני מצליח לעשות את הדברים עליהם אני חולם וזה דבר נדיר. אז אני אסיר תודה. על הכל".
רדמיין הוא חברם הטוב של טום הידלסטון (לוקי מ"ת'ור" ו"הנוקמים"), בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק", "משחק החיקוי") ורבקה הול ("ויקי כריסטינה ברצלונה"), יחד הם מהווים את דור השחקנים האנגלים העכשויים שכובשים כותרות ותפקידים גם מחוץ לאי הבריטי. "מה שנחמד הוא, שהעולם בו אנו חיים כל כך משוגע, שכשאתה נמצא באיזה אירוע בלוס אנג'לס ופוגש את אחד החברים מהבית שם, אז יש מי שיחלוק איתך את הרגע. יש מישהו שיכול להבין מה עובר עליך ואת השגעון והמוזרות של הסיטואציה. זה עוזר לי לשמור על עצמי, על פרופורציות ועל שפיות".
