כשיהודים נספו בהברחת המוסד ממרוקו
אוניית "אגוז", שנועדה לשפר את תהליך עליית היהודים החשאית ממרוקו, טבעה השבוע לפני 54 שנים. 22 מהנספים נמשו מהמים וכעבור שלושה עשורים הובאו לקבורה בארץ. האסון, הניכור במרוקו ומחוות המלך חסן השני
לכל כתבות השבוע לפני
עד היום לא ברור בדיוק מה קרה בים הסוער ולמה נטשו רב החובל ואיש הצוות את הספינה מבלי לנסות להציל את הנוסעים. השידורים של צרפתי לא נקלטו וספק אם הספיק לשדר. הספינה טבעה ורב החובל ואיש הצוות הגיעו לחוף מבטחים בעזרת סירת גומי. בהתערבות ממשלת ישראל נשלחו מטוסים מגיברלטר, מספרד ומצרפת כדי לחפש ניצולים, אך לשווא. 22 גופות נפלטו לחופי מרוקו ו-22 גופות לא נמצאו מעולם.
בשנת 1960 שכרו אנשי "המוסד לעלייה ב'" ספינה בגודל בינוני, המסוגלת לשאת כ-40 נוסעים. עד לאותה עת, הוברחו יהודי מרוקו בקבוצות קטנות באמצעות סירות מבריחים. שכירת אוניית "אגוז" נועדה לשפר וליעל את תהליך הברחתם ממרוקו. בספטמבר 1960 הפליגה "אגוז" בפעם הראשונה. בחודשים שלאחר מכן נערכו כמה הפלגות דומות בהצלחה.
ב"ידיעות אחרונות" בינואר 1961 נכתב כי הספינה שהניפה את דגל הונדורס טבעה 160 ק"מ דרומית לגיברלטר. אוניות צרפתיות, בריטיות וספרדיות ניסו למצוא ניצולים, אך לשווא. החיפושים הופסקו לאחר שפרצה סופה נוספת באזור. 22 גופות נמשו מהמים ורובם היו עם חגורת הצלה. תחנת ההצלה הבריטית בגיברלטר מסרה כי רק 10 שעות לאחר האסון מסרו להם הספרדים על המקרה ולכן לא יכלו להושיט עזרה מהירה.
העיתון הצרפתי "ל'אודור" דיווח אז כי נוסעי הספינה היו יהודים שלא הצליחו להשיג אשרות יציאה ממרוקו, כדי שיוכלו לעלות לישראל. על-פי הדיווח אז באותו עיתון, בעבר תפסו השלטונות המרוקנים יהודים שהפליגו בדרך זו והענישו אותם באופן קשה. עוד דווח כי ככל הנראה הספינה פגעה בסלעים ואז טבעה.
רב החובל, סיסקו מוריליה (38) נעצר בספרד על עקיפת חוקי ההגירה ולא על גרימת מותם של 43 נוסעים. על-פי הדיווחים אז, רב החובל עזב את הספינה ראשון עם איש הצוות בסירת ההצלה והשאירו מאחוריהם את הנוסעים האחרים לנפשם. עוד דווח כי השניים מנעו בכוח מהנוסעים להיכנס גם הם לסירת ההצלה והיכו אותם במשוטים על ידיהם של נשים וילדים – שנאחזו בדפנות סירת ההצלה. בינתיים נפוצו שמועות כי הספינה טבעה בשל מעשה חבלה.
סוכנות הידיעות המרוקנית "מאגרב פרס עראב" לא הביעה תנחומים כלשהם על מותם של היהודים, אלא נקטה נימה מאיימת: "כל האוכלוסייה המרוקנית מצפה לכך, שהממשלה תנקוט אמצעים רדיקליים לשם בלימת הפעילות הציונית במדינה". העיתון הפרו ממשלתי "אל עלאם" כתב כי "אין להטות אוזן לתלונות של המנהיגים היהודים, שהתלוננו בפני המושל קזבלנקה על התעללות, אלא יש להביאם לדין ולהאשימם בהסתה ובפשעים נגד המדינה".
בצרפת, שנתנה עצמאות למרוקו, נכתב בעיתונים בתגובה: "יש רק אמצעי רדיקלי אחד אם רוצה מרוקו להיות ראויה לעצמאות שניתנה לה - להתיר לכל תושביה - מוסלמים, יהודים או נוצרים - לחיות בכל מקום העולה על רוחם".
במקביל, גופים רשמיים בלונדון הביעו תקווה שמחאת דעת הקהל העולמית תניע את ממשלת מרוקו לבטל מעט מן ההגבלות המוטלות על הגירת יהודים מהמדינה.
שלטונות מרוקו ביקשו מנציגי הקהילה היהודית לדאוג לקבורת הגופות באל-חוסיימה, הקרובה למקום שבו נמשו הגופות מהים. היהודים לא יכול לזהות את הנספים וקברו אותם ב-22 קברים ממוספרים ללא שמות.
כמה ימים לאחר האסון הגיעה סילבי מאריון, שליחת העיתון "פרנס סואר" למרוקו. בין היתר היא הגיעה למקומות שבהם חיים יהודים. היא כתבה כי היהודים מפחדים ללכת לזהות את קורבנות האסון מחשש שיחשדו כי היו להם קרובים בספינה. הרב המקומי המתין שלושה ימים עד שהתיר בסופו של דבר לקבור את המתים. "כל יהודי מרוקו מתאבלים ללא דמעות בעיניהם ומבלי ללבוש שחורים", היא כתבה.. "פתקים שהודפסו במכונת כתיבה ואשר הופצו בבתי כנסת ובבתי הקפה היהודיים אומרים 'שמור את צעדך, לעצמך. ביטחוננו דורש זאת"'.
הכתבת תיארה עוד את חיי היהודים במרוקו: "היהודים בקזבלנקה לובשים עתה בגדים עליזי מראה. איש מהם אינו רוצה שיחשדו בו, שהיו לו קרובים בספינה שטבעה". העיתון דיווח כי בימים הראשונים של שנת 1961 עזבו את מרוקו 117 יהודים באופן בלתי חוקי, ודבר ביקורו של נשיא מצרים נאצר במרוקו עורר יותר את חששם של יהודי המדינה.
בארץ לא תפס האסון את הכותרות הראשיות, שעסקו בנושא הדחתו של פנחס לבון – על-ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות ומרשימת מפא"י לכנסת, על רקע "עסק הביש" ופרסום דו"ח "ועדת השבעה".
בישראל, כמה ימים אחרי האסון, הודיעה הרבנות הראשית על יום תפילה ותענית ציבור בת חצי יום כמחאה על רדיפת היהודים במרוקו. במקביל, שרת החוץ דאז גולדה מאיר קיבלה בלשכתה משלחת של עולי צפון אפריקה, שביקשו לדעת מה נעשה כדי להקל על מצבם של היהודים החיים באותו אזור. מאיר אמרה כי שלטונות מרוקו מקיימים משטר של רדיפה ואפליה לגבי אזרחיהם היהודים ושוללים מהם את זכויות היסוד האזרחיות. היא פנתה לאו"ם כדי להסב את תשומת לבו למצבה החמור של יהדות מרוקו.
תשע סיעות בכנסת, שכל אחת מהן הגישה הצעה לסדר היום בנושא זה, נענו לבקשת מאיר לוותר על הדיון במליאה. הם הסכימו להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
אסון טביעתה של אוניית "אגוז" איים על המשך מבצעי ההעפלה מארצות ערב, שניהל "המוסד". ועדה חשאית שהוקמה קבעה שיש להמשיך במבצעי ההעפלה. בין השנים 1961 - 1964 התנהל מבצע "יכין", במסגרתו עלו לישראל עשרות אלפי יהודים ממרוקו. כ"א בטבת, התאריך העברי לאסון טביעת הספינה, הוא יום זיכרון ממלכתי למחתרות ולעלייה מצפון אפריקה.
דרכם האחרונה
המגעים להעלאת גופות הנספים נעשו באמצעות תנועת "ביחד" בראשות סם בן-שטרית, שקיבלה ייפוי כוח מהמשפחות השכולות לטפל בעניין. באפריל 1982 יצאה משלחת גדולה של יוצאי מרוקו מישראל למרוקו – אז אותר מקום קבורתם של ה-22. באוקטובר 1986 הסכים חסן מלך מרוקו להתיר את העלאת גופות הנספים לישראל. אולם הוא חזר בו באופן מפתיע מהחלטתו.
בסופו של דבר במאי 1992 מסר בן שטרית ליצחק רבין, שנבחר אז לראשות הממשלה, כי המלך הבטיח לפעול להבאת הגופות לישראל. בדצמבר באותה שנה הוצאו הגופות מהקברים במרוקו. העצמות הובאו לישראל בטיסה ישירה ממרוקו.
ב-14 בדצמבר 1992 נקברו 22 הנספים שגופותיהם נמצאו בהר הרצל. במסע ההלוויה הבכי סחף גם גברים, נערים וילדים שנולדו שנים אחרי האסון, וראו מול עיניהם את סופו של מסע הייסורים
המשפחתי שעליו לא חדלו לדבר בבתיהם.
בטקס ההלוויה השתתפו גם נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, מבקרת המדינה, שרים, רבנים וחברי כנסת. גילה אזולאי-גוטמן, נציגת המשפחות, דיברה על יום חשבון נפש, על פצע עמוק שלא יגליד, פצע שליכד את המשפחות למשפחה אחת, משפחת השכול של חללי אגוז. "במותם", הוסיפה אזולאי-גוטמן, "נפתחו שערי העלייה ממרוקו".
אברהם אלוק, ש-18 מבני משפחתו המורחבת נספו באסון, סיפר שלא חולף יום מבלי שישובו וידברו ביקיריהם שחלקם אבדו במצולות. דודתו אמרה: "כשאני נוגעת בארון, כמו אש בעצמותי, הכל בוער בתוכי".
ראש הממשלה יצחק רבין אמר: "היום הגיע לקצו עוד סיפור מופלא בספר הגבורה וההעפלה. אנו מצדיעים למתים שכה רצו להיות חלק מהמעשה הציוני. אל ההר השותק הזה הגיעו היום מעפילי אגוז למנוחה אחרונה. שנות אחרי שחלמו על שיבת ציון ורצו לבנות כאן בית".
לפנייה לכתב/ת 
