"למה אתה עושה לי את זה?!"

כשהילדים קטנים הם שואלים במתיקות יתרה, כמו התינוק המאויר "חמודי", את השאלות הסקרניות שלהם: "אמא, למה העלים נושרים בחורף?", "למה הציפורים עפות ואנחנו לא?", ו"למה מוקי הכלב לא יחזור?"; שאלות פשוטות שכל תכליתן היא ללמוד על העולם החדש שאליו הגיעו, וכעת הם למדו את כלי החקר העיקרי - השפה. הם מבינים שאנחנו כאן הגדולים והמבינים, ורוצים לדעת מה שאנחנו יודעים. אז הם שואלים, ומשתמשים במילה למה במובנה המקורי והנכון, כמילת שאלה.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

עוד כתבות של רוני בערוץ הורים :

השיטה שתעזור לכם להיפטר מייסורי המצפון

כיצד משפיע סדר הלידה על אופי הילדים

איך אפשר באמת לקבל את הילדים ללא תנאי

אבל אין זמן! להתארגן בבוקר - בלי עצבים

"אבל אבא מרשה לי!"; כשהורים לא מסכימים

לא עובר זמן רב והם מתוודעים, שלא ברצונם, למשמעות אחרת למילה למה. כזאת שלא בטוח שלמדנו עליה בשיעורי הלשון בבית הספר, אבל ללא ספק שמענו את ההורים שלנו והמורים שלנו אומרים לנו, וגם, בואו נודה על האמת, את עצמנו כהורים אומרים לפחות פעם אחת (ביום):

למה שפכת את השוקו?!

למה לזרוק גרביים מלוכלכים על הרצפה ולא בסל הכביסה?!

למה הפלת לאחיך את מגדל הקוביות?!

למה הרבצת לתינוקת?!

למה עוד לא למדת למבחן?!

למה אכלת עוגייה לפני ארוחת צהריים?!

למה אני צריך להגיד עשר פעמים כל דבר בבית הזה?!

למה אף אחד לא מקשיב לי?!

למה אתה עושה לי את זה, למה?!

למה?! למה?! למה?!

לא צריך לשמוע את המשפטים האלה באוזניים. כל מי שקורא יכול להבין את הטונציה שהם נאמרים גם ללא ה-?! בסוף המשפט. אף אחד מאיתנו לא שואל את ילדו בטון רגוע ושליו למה הוא שפך את השוקו, שמא לדעתו הרצפה היתה צמאה בדיוק כמוהו, או שהוא הסתקרן לגלות איזה צבע היא תקבל כשיישפך עליה השוקו.

מזמן הפקענו מ"למה" את משמעותה כמילת שאלה, והפכנו אותה למילה שמבטאת כעס והאשמה. נוצר למעשה קצר בתקשורת: במקום ללמד את הילדים שלנו להביע רגשות במילים, אנחנו מסתתרים מאחורי מילת שאלה תמימה.

אבל אי אפשר לברוח מהטון המאשים. לכן, אם אנחנו כועסים - פשוט נאמר שאנחנו כועסים! כעס הוא רגש לגיטימי בקשת הרגשות (לצד שמחה, התרגשות, עצב, פחד). בכך שאנחנו מאפשרים לעצמנו לבטא אותו, וגם להסביר אותו, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לבטא את הרגשות שלהם.

הילד שומע "למה" ותוהה אם אנחנו מצפים לתשובה, ואנחנו גם כביכול עושים פרצוף של מצפים למוצא פיו. אבל אין לו תשובה לשאלה מדוע הוא שפך את השוקו או פירק את מגדל הקוביות. והסיבה היחידה שהוא אכל עוגייה הייתה, מן הסתם - שבא לו לאכול אותה! וגם אם כוונתו היתה להשיג את תשומת הלב שלנו בכך (והוא הצליח!) זו הייתה כוונה סמויה והוא אינו מודע לה, בטח לא ברמה של להסביר לנו. אנחנו מצדנו הרי גם ללא ממש פנויים להקשיב. שעת כעס אינה זמן לדיבורים.

אין הכוונה, אגב, שנאמר בטון רגוע "אצלנו בבית לא זורקים גרביים מלוכלכים על הרצפה", ונשליך אותם בעצמנו לסל הכביסה, הרי יש כאן התנהלות שחשוב לנו ללמד את הילדים. מה שכן, אנחנו רוצים להפסיק לריב על זה. אם אנחנו רוצים תוצאות שונות, עלינו להפסיק לעשות את אותם הדברים שעשינו קודם... כי הן לא יקרו. גם אם נגיד "למה?!" בפעם המיליון.

אם משהו מכעיס אותנו, בהחלט מותר לכעוס ולומר בטון כעוס: "ממש מכעיס שהגרביים המלוכלכים לא בכביסה כמו שביקשתי, וכשאני כועסת - לא כדאי לכם להיות לידי כי אני פחות נחמדה", או כל ניסוח אחר שמתאים לכם, שכולל את המילה כעס ואת הסיבה לכעס.

וכדי שהתוצאה תשתנה ובפעם הבאה הסבירות שהגרביים יהיו בכביסה תעלה - רצוי לשתף את הילדים, לאחר שנרגעו הרוחות: "כעסתי מאוד כשששוב לא שמתם את הגרביים בכביסה. מה לדעתכם אפשר לעשות כדי שהגרביים יהיו בכביסה בפעם הבאה ולא אתעצבן כשאני מגיעה הביתה?". את ה"למה" נשאיר לשאלות האמיתיות.

הכותבת היא מאמנת אישית להורים בהסמכת מכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של רוני