כוכבים יש בשמיים: הזינוק של דטרויט

העובדה שישנה קבוצה ב-NBA שעברה במהלך העונה רצף של 13 הפסדים, ועדיין נמצאת בעמדה מצוינת להעפלה לפלייאוף, מלמדת שני דברים: קודם כל, עד כמה שאתם חושבים שהמזרח חלש, תכפילו את זה, כי זה באמת אזור פרוץ וחסר חוקים בו לא צריך לעשות יותר מדי כדי להצליח ("לא נכון!", הזדעק הרגע כל אוהד ממורמר של קליבלנד).

הדבר השני שהוכח הוא שלפעמים, הדבר הבריא ביותר שקבוצה יכולה לעשות בשביל עצמה הוא להיפטר מהשחקן המוביל. לפעמים זה שחקן מוביל אמיתי, שפשוט מסב נזק לשחקנים שסביבו (קובי בראיינט וכרמלו אנתוני הם שמות שמתאימים להגדרה הזו לעתים קרובות), ולפעמים זה מישהו שרבים קשרו לו כתרים שפשוט לא התאימו לראש שלו.

קובי בראיינט. לא השחקן הכי קבוצתי בעולם(צילום: AFP)

היכולת הגבוהה של ג'וש סמית' באטלנטה הפכה אותו לנכס מבוקש בשוק השחקנים החופשיים בקיץ 2013, ודטרויט הייתה זו שבלעה את הפיתיון והסכימה לשלם לו 56 מיליון דולר לארבע שנים כדי שיצטרף אליה. אבל המהלך כשל בענק. משחקן שבשיאו תרם להוקס 18.8 ו-9.6 ריבאונדים, הוא הפך לעול על כתפי דטרויט.

אפשר לדבר על האישיות שלו, על ההגנה החלשה, אבל דרו שארפ מ"דטרויט פרי פרס" סיכם זאת בצורה הטובה ביותר: "היכולת הטובה ביותר שלו היא כשחקן שמכוון את הקבוצה, אבל לשם כך צריך להקיף אותו בקלעים טובים. במקום זאת, הוא חשב שהוא כוכב ולקח זריקות מזעזעות באופן קבוע". באטלנטה הוא היה חלק מאחת מהקבוצות הקבוצתיות ביותר בליגה. בדטרויט לא היה מי שיוציא לו את הכדור מהיד ויתעמת איתו.

ג'וש סמית' מחפש את הכדור. "זריקות מזעזעות"(צילום: AP)

זו הייתה החלטה בלתי צפויה, אבל במצב של 23:5 המאמן שהגיע הקיץ, סטן ואן גאנדי (משמש גם כנשיא המועדון), החליט לחתוך את סמית'. המשמעות מבחינת הקבוצה: גם אחרי שתשתמש באפשרות פרישת התשלומים, היא תיאלץ לשלם לסמית' את 26 מיליון הדולר שהיא חייבת לו, ותחלק אותם עד 2020. כלומר, כ-5 מיליון דולר בשנה לשחקן שלא בקבוצה..

אבל כאמור, זה הצליח לכולם. דטרויט הפכה פתאום לקבוצת כדורסל, וסמית', שאמר שהוא מאושר בזכות ההצלחה של הפיסטונס, יוכל לנסות להתמודד על האליפות עם יוסטון - למרות שעדיין לא השתלב שם באופן אידיאלי. לכל הפחות הרוקטס יתאימו לו יותר מאחר שיתפקד כשחקן משלים, אותו "מכוון" שהזכרנו קודם לכן, ולא ינסה למצב את עצמו כסופרסטאר של הקבוצה.

סמית' ביוסטון. מתאימה לו יותר(צילום: רויטרס)

אז מה בעצם קרה לדטרויט מאז שסמית' שוחרר? בראש ובראשונה, היא ניצחה 9 מ-11 משחקים. ולא סתם משחקים. היא הביסה בחוץ את קליבלנד, וגברה על שתי ענקיות מהמערב באולמות שלהן, דאלאס והאלופה סן אנטוניו. ההבדלים הסטטיסטיים פשוט מדהימים. ב-28 המשחקים הראשונים של העונה, עם סמית', דטרויט קלעה 94.4 נקודות למשחק וספגה 101.1. ב-11 בלעדיו, היא זינקה ל-105.8, למעלה מ-10 נקודות יותר בממוצע, וסופגת רק 96.8! מאזן 25:14 מציב אותה במקום ה-11 במזרח, מרחק שני משחקים בלבד מברוקלין השמינית. מטורף.

ברגע שסמית' עזב, קל יותר לכשרונות לפרוץ. לדטרויט יש קבוצה צעירה מאוד, והקו של 11 המשחקים הללו מבטיח מאוד מבחינת העתיד. אין שם סקורר אדיר אחד שרושם ממוצעים של מעל 20 נקודות ואפשר ללכת אליו כל ערב, אלא חבורה איכותית של שחקנים שמתחלקים בעומס. כמעט בכל ערב נתון אחד מחמישה או שישה יכול לסיים כקלע המוביל, ובערב הבא לתרום בקטגוריה אחרת.

ברנדון ג'נינגס. קו מבטיח(צילום: רויטרס)

פוטנציאל הכוכבות הגדול ביותר טמון בברנדון ג'נינגס, הרכז שהגיע ממילווקי באותו הקיץ של סמית' - רק שהשתלב הרבה יותר טוב. הוא אתלטי, יודע לתת שואו-טיים, מוסר מצוין. אבל הוא לא גונב את הפוקוס, מה שמבליט את אחד מצמדי הגבוהים המבטיחים בליגה. גרג מונרו (24) ואנדרה דראמונד (21), שני ילדים מרהיבים שעל בסיס השותפות ביניהם דטרויט יכולה להפוך לקבוצה לגיטימית בצמרת המזרח. בליגה בה סנטר מעולה הוא מצרך נדיר, דראמונד שיפר העונה בצורה ניכרת את ההגנה שלו (שחקן שוואן גאנדי לקח כפרויקט ומרבה גם לתת לו בראש), ומונרו מספק תפוקה קבועה באופן יציב.

מונטי וויליאמס מניו אורלינס, אחת משתי הקבוצות שדווקא ניצחו את דטרויט מאז השינוי, אמר השבוע כי "סגנון המשחק שהם אימצו תוך שלושה שבועות פשוט מדהים. ואן גאנדי הצליח לעשות שינוי בין שיטת משחק אחת לשיטה אחרת". וכאן טמון הסוד - לוואן גאנדי לא הייתה כוונה לעשות "טנקינג" בכך ששיחרר את סמית', כלומר, לוותר על העונה כדי להשיג בחירת דראפט גבוהה. הוא הגיע כדי להצליח מיידית בדטרויט, ומצא שחקן שהורס לו את התוכניות. מהרגע שהתבצע המהלך, דטרויט משחקת כדורסל מהיר והתקפי יותר - ופרשנים בארה"ב רואים את קווי הדמיון לאורלנדו אותה הוביל המאמן לגמר הפלייאוף ב-2009.

סטן ואן גאנדי בימי אורלנדו העליזים. סגנון התקפי ומהיר(צילום: רויטרס)

דראמונד הוא עדיין לא דווייט האוורד, כמובן. קנטביוס קולדוול-פופ משחק לא רע, אבל עוד לא הגיע לרמה בומבסטית כמו השם שלו. גם הספסל קצר מדי. ובכל זאת, במזרח כזה אין סיבה שדטרויט לא תצליח להשתחל לשמינייה הראשונה. המומנטום הנוכחי לא יקבע, אלא מידת ההתאמה של הסגל הקיים לשיטה של המאמן בעל החזון. וכפי שהוא כבר הוכיח, מי שלא יתאים, ימצא את עצמו בחוץ. סטן דה מאן.