הייתי ילד משורר, היום במאי: שירי נדב לפיד
הרבה לפני שנהיה קולנוען, נדב לפיד היה משורר צעיר. במהלך כמה שנים - איפשהו בין הגן לבית הספר היסודי - כתב מאות שירים. מאז הניח את העט והפסיק לחרוז, אבל חלקם עולים מחדש ובוקעים מגרונו של הילד אבי שניידמן בסרטו "הגננת". קראו את השירים המקוריים, ואת העיבוד הקולנועי שלהם
את השיר הראשון בחיי כתבתי בגיל ארבע וחצי. הייתי מאוהב עד כלות בהגר, אחות גדולה של חבר מהגן. היא היתה בת שבע, זה היה חסר סיכוי. כל שנותר לי הוא לכתוב על גשם של זהב שיורד על ביתה.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
את השיר האחרון שלי: "פרידה", כתבתי שנתיים וחצי מאוחר יותר. זה היה שיר מוזמן שבא אחרי חצי שנה שבה עצרתי מלכתוב. בנה של המחנכת, חייל נח"ל, נלקח בשבי במלחמת לבנון.
הורים של ילדים מהכיתה, שידעו שאני כותב שירים לפעמים, ביקשו שאכתוב לה למסיבת סיום הלימודים שיר מנחם על פרידה שישפר קצת את מצב רוחה. "רגע הפרידה הוא רגע של מוות ולעיתים גם מוות סופי", לא תאם את כוונות המזמינים. זה עורר סקנדל. אני מניח שבאופן מודע או לא מודע זה היה גם שיר פרידה מהשירה.
יש לי זיכרון מעומעם של ההחלטה שלי להפסיק לכתוב. זה היה קשור, כך נדמה לי, לגבריות. כתיבת שירה נראתה לי כעיסוק רגיש ושברירי מדי, לא גברי מספיק. ואני בשלב ההוא, כבר נשביתי במלכודת הגבריות. פרוזה חזרתי לכתוב אחרי שירותי הצבאי. פרסמתי קובץ נובלות ואני עדיין כותב. שירים לא כתבתי יותר מעולם.
בתווך בין "הגר" ל"פרידה" כתבתי יותר ממאה שירים שהייתי מכתיב למטפלת שלי, פוסע מצד לצד וממלמל. אלה היו שירים על אהבות נכזבות, על חיים מוחמצים, על דמויות היסטוריות או על חיי הגן. אין לי שום זיכרון של הרגעים האלה. כל שנותר הוא הדפים המתוארכים ששכבו והצהיבו במגירה בבית הורי במשך יותר מ-25 שנים מבלי שהעזתי להציץ בהם. מין הסתם בגלל שאפיזודת השירה נגמרה בשבילי בתבוסה. לפני שלוש שנים פתחתי את המגירה. כך התחיל "הגננת".
לפנייה לכתב/ת 
