"בנות": לאן את הולכת, האנה?
פתיחת העונה הרביעית של "בנות" מעלה תהיות רבות - האם היא מיצתה את עצמה, או שמה שהפך אותה לממכרת, עדיין מצדיק צפייה? דבר אחד בטוח: מישהי עומדת לקבל סטירה
ההשוואה בין "בנות" ל"סקס והעיר הגדולה" כבר מוצתה אי שם בתחילת הדרך, אבל משהו בפתיחת העונה הרביעית של "בנות" (שהחלה אתמול, ד', ב-yes) מחייב לחזור לרגע להקבלה השחוקה הזו. האם צפויה לנו עונה שמתרחשת הרחק מניו יורק?
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"משטרת האופנה": אז איך המחליפה של ג'ואן ריברס?
במידה רבה, כמו שסקס והעיר היתה שיר הלל לניו יורק, גם הליבה של "בנות" ארוגה טוב טוב לתוך התפוח הגדול. והנה, העונה השלישית נגמרה בהחלטה דרמטית של האנה (לינה דאנהם, יוצרת הסדרה) לעבור לאיווה, לאחת מתוכניות הכתיבה היוקרתיות ביותר שיש.
עדכונים שוטפים גם בטוויטר של ynet
סימנים להתפוררות הקשר עם אדם והנסיעה המצופה רמזו על פרידה רוויית דמעות בשלב הבא, אבל בפרק הראשון ציפתה לצופים (סוג של) הפתעה: השניים החליטו להמשיך לאמלל אחד את השנייה - רק מרחוק. הזוגיות הזו מאפשרת להאנה להישאר האנה, ולהמשיך ולהדגים לנו אנוכיות ואגוצנטריות מרשימים. ניכר שהקלה עליה העובדה שאדם הוא כבר לא השחקן הכמעט מצליח עם התפקיד בברודוויי שראינו בסוף העונה הקודמת, אלא שחקן מדשדש ומתוסכל. עכשיו, כשהקריירה שלו כבר לא מאיימת עליה, היא יכולה לחזור ולהיות דמות תומכת ומנחמת.
האנה היא דמות שכיף לאהוב ולשנוא - היא מגישה לנו מנה מוגזמת ומוקצנת של האגו המתפרץ שהיינו או עודנו בגילאי 20 ומשהו. היא זו שהבטיחו לה שהיא מיוחדת, שיכולה להצליח בכל אשר תעשה ושהיא מוצלחת בטירוף. ועכשיו הטירוף להצליח משתלט לה ולחברות שלה על החיים. לא בטוח שעונה שבה היא מקבלת ניעור עצבני במקום פסטורלי היא משהו שנהנה לראות, ולא בטוח עדיין איך זה יעבוד.
האם נמשיך לקבל עדכונים על הרומן של מארני (אליסון וויליאמס), ההתמכרויות של ג'סה (ג'מיימה קירק) והשאיפות של שושנה (זוסיה מאמט) בשלט רחוק - דרך עיניה של האנה המבודדת? אולי צפויות לנו סצנות של קנאה ובגידות, ואולי אלייז'ה (אנדרו ראנלס) יהפוך לקצת יותר מהפוגה קומית.
האנה נסעה לאיווה, שם היא הולכת להתמודד עם היצירה שלה ולהכניס לנו הערות בין השורות על יוצר שנשמע כמו הדמות שהוא כותב. לנו נותר להתמודד עם עוד מאותו הדבר ועם חשש שהסדרה צועדת לכיוון מעייף, אבל גם עם מה שהוא יסוד ההתמכרות של "בנות": המון רגעים מעוררי עצבים ואי אלו רגעים מוכרים כל כך. אפשר לאהוב ואפשר לשנוא אותם, אבל אי אפשר להתכחש למידת הדיוק והרלוונטיות שלהם.
