"איך הוא עזב אותנו והתחתן עוד פעם?"; ילדים בפרק ב'

יותר ויותר ילדים גדלים כיום במשפחות שבהן לפחות לאחד מבני הזוג יש ילדים משלו מקשר קודם, ופעמים רבות לשני בני הזוג יש ילדים משלהם. המשפחות חיות ביחד, בין אם בבית אחד ובין אם בשני בתים, והן נקראות בשמות שונים: משפחות מחוברות/ משולבות/ מורכבות/ פרק ב'.

מה מספרן של משפחות פרק ב' בישראל? אין לנו נתונים מדוייקים, אבל ברור שהעליה המתמשכת במקרי הגירושין תורמת לעליה דרמטית גם במספרן של משפחות פרק ב'. ישנן הערכות שבאוסטרליה אחת מכל ארבע משפחות (25%) היא משפחה מורכבת; באנגליה, 40% מכלל הנישואים הם של משפחות פרק ב'; ואילו בארצות הברית מעריכים שכיום מספר המשפחות המורכבות עולה על זה של מספר המשפחות הגרעיניות.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות הקודמות של חיים עמית  בערוץ הורים :

שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב

הוא מעיף את הצלחת ומתגלגל מצחוק? יש מה לעשות

"תפסיקו כבר לריב!"; לטפח יחסים טובים בין אחים

למדתי מניסיוני, האישי והמקצועי, עד כמה חשובה התמיכה הסביבתית, במיוחד של מערכת החינוך - גננות, מורות, יועצות - בהתמודדות של ילדים והורים בפרק ב'. אתאר את הקשיים הרגשיים העיקריים של ילדים במצב זה ואציע מספר עקרונות להתערבות תומכת בגן ובבית הספר.

6 הקשיים הרגשיים של ילדים בפרק ב'

אפשר להגדיר שישה קשיים רגשיים ייחודיים לילדים בפרק ב': כאב של אבדן, בלבול וחוסר יציבות, פחדי נטישה, קונפליקט נאמנות, תחושת בדידות והרגשת חריגות ובושה.

כאב של אובדן

בדרך כלל פרק ב' כרוך בתחושת אובדן ושבר של המשפחה הגרעינית. הילדים נאלצים להתמודד עם מציאות חיים חדשה, אשר בה המקום הבטוח - הבית כפי שהם מכירים אותו ורגילים אליו - מתפרק, בין אם על רקע גירושין של ההורים ובין אם על רקע מוות של אחד מהם. תחושות כאב,

געגועים וצער הם חלק בלתי נפרד מהחיים במשפחה חדשה, המוקמת על חורבות המשפחה הראשונה. כשהחיים במשפחה החדשה מתסכלים ומאכזבים, רגשות הכאב והאובדן מתחדדים ומתעצמים. ככל שהחיים במשפחה החדשה מיטיבים ומנחמים, רגשות אלה מתעמעמים ונרגעים.

בלבול וחוסר יציבות

כל מצב חדש מביא עמו בלבול גדול עבור ילדים, במיוחד כשהם קטנים יותר. ילדים קטנים יחוו בלבול מעצם ההתניידות בין שני בתים: "איפה אני היום, אצל אמא או אצל אבא?"; "אוי, הספר נשאר אצל אמא!". בלבול נוצר גם כשהדברים האישיים של הילדים - הבגדים, חומרי הלימוד, המשחקים - מתפזרים בין שני בתים. גם העובדה שבכל אחד מהבתים מתנהגים בצורה חדשה, שונה, מבלבלת את הילדים, מתסכלת אותם, וגורמת להם לבדיקה מחודשת של הגבולות. למשל, האם החוק שלא אוכלים בסלון הוא רק אצל אבא או גם אצל אמא? למה אצל אמא אסור לשחק כמה שרוצים במחשב כמו אצל אבא? ככל שההורים במשפחה החדשה מצליחים להכניס סדר וקביעות בחיים היום יומיים, כך יחושו הילדים יציבות ובהירות.

פחדי נטישה

הילדים חוששים שההתקשרות החדשה של ההורה עם בן/בת זוג חדש/ה תבוא על חשבון הנאמנות שלו/ה אליהם. הם מוצאים עצמם מתמודדים עם תהייה, המכרסמת בתחושת הביטחון שלהם: "האם אני עדיין נאהב?", "האם יעזבו גם אותי?", "האם עכשיו שאמא מצאה לה חבר חדש וילדים אחרים, יחליפו אותי?". פחדי הנטישה מתבטאים פעמים רבות בקנאה: בבן הזוג החדש של ההורה, בילדי ההורה החורג, בילד המשותף החדש של ההורה הביולוגי וההורה החורג ועוד.

הילדים הצעירים יבטאו את פחדי הנטישה בתלונות כמו "להם את/ה מרשה ולי לא", "איתם את/ה משחק יותר ואיתי לא". הגדולים יותר, שלא תמיד מצטרפים למשפחה החדשה, יבטאו זאת בתלונות כמו "איך הוא עזב אותנו והתחתן עוד פעם?", "לילדים האחרים היא הורה טוב, כי היא רואה אותם כל הזמן".

בעיה חריפה במיוחד קיימת לגבי ילד שחי במשך תקופה ארוכה עם אחד ההורים. המשפחה החד-הורית הסתמנה בעיניו כמבנה יציב ומתוחכם. הזוגיות החדשה מאיימת לערער יציבות זאת, וגורמת לו להרגיש שההורה מוכן לוותר על היחסים המיוחדים איתו לטובת אדם אחר. במקרה שההורה הביולוגי נפטר, הקשר החדש נחשב בעיניו כבגידה והוא חושש שההורה המת יישכח. במקרה של גירושים, נוטה הילד לפתח אשליה שהוריו יינשאו בשנית והקשר החדש מהווה לגביו הרס האשליה. בשני המקרים נתפס קשר חדש זה כשלילת זיכרונותיו.

פחדי הנטישה יכולים להתבטא גם בקושי לקבל את בן/בת הזוג החדשים. "אתה לא אבא שלי" (או אמא, במקרה ההפוך) - יאמרו הישירים והמתונים שבין הילדים. במקרים קשים יותר חוסר הקבלה של הילדים יכול להתבטא בעוינות מתמשכת. ככל שהילד צעיר יותר, כך קל לו יותר לקבל את בן/ת הזוג החדש/ה. ככל שההורה יוכל להכיל את פחדי הנטישה של הילד ולשדר לו הבנה, כך יוקל לילד והוא ירגיש בטוח יותר.

קונפליקט נאמנות

זהו קושי גדול נוסף המלווה ילדים במשפחות פרק ב': עד כמה הילד יכול להרשות לעצמו להתקרב לבן/בת הזוג החדש/ה של ההורה. הנאמנות של הילדים להורה הביולוגי שלהם היא כה גדולה, שמבחינתם התקרבות להורה החורג החדש היא בגדר בגידה. הם חשים על כך אשמה גדולה מאוד ולא פעם הם נעים ונדים בין רצון להתקרב להורה החדש לבין רגשות אשמה כבדים כלפי ההורה הביולוגי.

רגשות סותרים אלה מתסכלים אותם וגורמים להתפתחות כעס המופנה פעמים רבות כלפי אחד ההורים: ההורה החדש או ההורה הביולוגי. ככל שההורים, הביולוגי והחדש, יפעלו בצורה רגועה, לא ילחצו על הילד להתקשר להורה הלא ביולוגי ולא ייבהלו מהכעסים שיופנו כלפיהם, יקל על הילד להתגבר על קונפליקט הנאמנות ולמצוא לו מוצא שיוכל לחיות איתו.

תחושת בדידות

מלאכת הרכבת משפחה חדשה הינה מלאכה קשה ומורכבת, הדורשת תשומת לב והסתגלות רבה לשינויים. פעמים רבות יימצאו עצמם הילדים בתחושה שמזניחים אותם, שהם לבד במערכה. פתאום חלוקת הזמן והמשאבים משתנה, אין להורה זמן אליו, הוא הרבה פחות סבלני לצרכיו, והוא פחות איתו, פיזית ורגשית. הילד מרגיש בודד, שלא מבינים אותו, שלא קשובים לו, שלא איתו.

כשעוברים לגור ביחד, תחושת הבדידות וחוסר השייכות יכולה להתעצם מאוד, גם בקרב מי שעוברים לגור אליהם, המרגישים נחדרים, וגם אצל מי שמצטרפים למשפחה הגרה, המרגישים פולשים. כשההורים מצליחים להקשיב לתחושת הבדידות של הילד, ואף מסוגלים להעניק לו זמן איכותי ביחד, תחושת הבדידות של הילד תקטן מאוד ואף תיעלם.

הרגשת חריגות ובושה

לצערנו, על אף שכאמור יש כיום יותר ויותר משפחות פרק ב', עדיין ילדים רבים, בעיקר בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים, מתביישים שהוריהם מתגרשים ומרגישים חריגים כשהם חיים במשפחה של פרק ב'. ילדים שהוריהם מתגרשים חווים עדיין התייחסות חברתית מכתימה: משפחה גרושה היא משפחה הרוסה. יותר מדי ילדים החיים במשפחה של פרק ב' חווים תפישה חברתית מתייגת שלילית: משפחה של פרק ב' היא משפחה שבורה, חסרה. התייחסות סביבתית אוהדת ולא מתייגת תסייע להם להרגיש נינוחים במצבם החדש.

חשיבות התמיכה של מערכת החינוך

כידוע, התמודדות מוצלחת של אנשים בעיתות לחץ ומשבר תלויה בעיקר בשלושה גורמים: עוצמת הקשיים, הכוחות הפנימיים שיש לאדם ומידת התמיכה שהוא מקבל. פעמים רבות שלושת גורמים אלה משחקים לרעת הילדים החיים בפרק ב'.

עוצמת הקשיים איתם מתמודדים הילדים בפרק ב' גדולה: מדובר על שילוב של כמות, הרבה קשיים (לא רק להיפרד מהמשפחה של פרק א' אלא גם להצליח להתמודד עם הבעיות של המשפחה החדשה, למשל), עיתוי, כל הקשיים ביחד (גם להסתגל לחדר חדש, אחים חדשים), ועומק, קשיים הנוגעים לנקודות הרגישות ביותר (פרידה מהורה, בניית אמון, תחושת נטישה ועוד).

הכוחות הפנימיים שיש לילדים בפרק ב': כוחות אלו יכולים להיות סבירים או אפילו גדולים, ואולם מאחר והם במצב משברי, הם נאלצים להקדיש כוחות רבים להישרדות, לחיות את היום יום, להצליח להתנהל בצורה סבירה במציאות חיים קשה, וכוחותיהם הולכים ומדלדלים, ובוודאי אינם פנויים לצמיחה ולהתפתחות.

מידת התמיכה הסביבתית שילדים בפרק ב' מקבלים אינה גדולה בהכרח: הוריהם אינם פנויים, פעמים רבות, להקשיב לצרכים שלהם ובוודאי לא להיענות להם, שכן אלה מנוגדים לצרכים שלהם. למשל, ההורה רוצה ליצור זוגיות חדשה והילד מתנגד. לעתים גם ההורים מתביישים בתהליכי הפרידה והבנייה המחודשת ולא מאפשרים לבני משפחה לתמוך בם ובילדיהם.

לכן, תמיכה של אנשי חינוך המכירים את הילד - גננת, מורה, יועצת - חשובה במיוחד לילדי פרק ב'. אני רוצה להציע ארבעה עקרונות מנחים לתמיכה של גורמי חינוך, בכל הגילאים, בילדים הגדלים במשפחות פרק ב': נורמאליזציה, אופטימיות, איטיות והעצמה. עקרונות אלה נכונים במקרים רבים של קשיים רגשיים של ילדים, אבל הם קריטיים כשמדובר בילדים הגדלים במשפחות פרק ב'.

עיקרון הנורמאליזציה: הקשיים והבעיות של ילדים במשפחות פרק ב' טבעיים, אובייקטיביים, הם קורים בכל המשפחות של פרק ב'. "אני מבינה את ההרגשה שלך שאמא כבר לא אוהבת אותך, אלא את בן הזוג החדש/הילדים החדשים. זה יכול לקרות בכל משפחה כשמצטרף בן זוג חדש, ובמיוחד עם ילדים נוספים".

עיקרון האיטיות: מאחר שבפרק ב' צריך להתמודד עם הרבה בעיות חדשות בבת אחת, חשוב לא למהר, לא לצפות להישגים מידיים, על אף הלחץ. זה נכון במיוחד לגבי ילדים, המצפים לפתרון מיידי וסף התסכול שלהם נמוך: "אני מבינה שהיית רוצה שמיד הכל יסתדר, אבל זה לוקח זמן. רק עכשיו עברתם לגור ביחד, יש הרבה מריבות כי כל אחד רגיל לבית שלו, להרגלים שלו. הדברים יסתדרו לאט לאט".

עיקרון האופטימיות: מאחר שלילדים חסרה יכולת להסתכל לעתיד, הם חיים את ההווה וכשהוא קשה הם מתייאישים מהר, יש לסייע להם לפתח ראייה אופטימית של העתיד: "נכון, עכשיו זה קשה, אבל אני בטוחה שדברים יסתדרו יותר טוב בעתיד. תלמדו לחיות ביחד, להתחשב אחד בשני, להקשיב אחד לשני. יש לנו הרבה ניסיון בכך".

עיקרון ההעצמה: לילדים יש כוחות פנימיים רבים, שזקוקים לחשיפה ולחיזוק כדי שהילדים יאמינו בהם וישתמשו בהם. ילד שמרגיש ראוי ושווה, יצליח יותר טוב להתמודד עם אתגרי פרק ב' מאשר ילד מיואש, שלא מרגיש ראוי ומסוגל: "אני סומכת עליך שתוכל להתמודד עם הקשיים האלה. ראיתי שהצלחת להתמודד יפה עם הכישלון שהיה לך במבחן/עם המריבה שהיתה לך עם X, ואני מאמינה שתצליחו להתמודד גם עם זה".

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם - מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית לחצו כאן