החיים החדשים (מדי) של הנאצים

הפנים העגולים בעלי המבט הרציני, השפתיים הדקות ובלורית השיער המסורקת לאחור, הנשקפים מהצילום הגדול התלוי על הקיר, שייכים לאחד ממייסדי "הלשכה הפלילית הפדרלית" של גרמניה, פאול דיקופף. הלשכה, ה-BKA, היא אחת מזרועותיו של משרד הפנים הגרמני, האחראית על המאבק בפשע. מעין משטרת-על. דיקופף, שהיה ממקימיה של הלשכה בשנות ה-50 של המאה הקודמת לאחר הקמתה של מערב גרמניה, עמד בראש הגוף בשנים 1971-1965. בחלק מאותה תקופה הוא כיהן גם כנשיא ה"אינטרפול", הארגון המשטרתי הבינלאומי.

עוד חדשות בעולם :

• זעם על ר"מ יפן: נסעת לישראל, עצבנת את דאעש
• ניו יורק נערכת ל'סופה הכי גדולה בתולדותיה'
• אפליקציה למתחתנים: כמה פרות שווה אשתי?
• חרא יהודי, שטן: כתב תועד עם כיפה בשבדיה
  

דיקופף נבחר לעמוד בראש שני הארגונים הביטחוניים הרגישים הללו למרות עברו הבעייתי ביותר: בגרמניה הנאצית פיתח דיקופף קריירה נאה - תחילה במשטרה הפלילית ואחר כך ב"שירות הביטחון" של האס-אס. הוא היה מהאנשים שהשליטו את הדיקטטורה הנאצית בגרמניה ובאזורים שסופחו לה לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה, ומילא תפקידי מודיעין שונים במהלך המלחמה. דיקופף הוא רק אחד מנאצים רבים שהגיעו למשרות בכירות ביותר במערב גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה והשפיעו רבות על עיצובה.

מרתפי הגסטאפו מתחת לשרידי חומת ברלין(צילום: אלדד בק)

עדי, דוקטורנטית להיסטוריה מישראל, עובדת כמדריכה במוזיאון. "הציבור הישראלי לא יודע מה התרחש בגרמניה אחרי 1945", ממשיכה עדי, "השערורייה הגדולה במערב גרמניה הייתה זו של ההכחשה המוחלטת של הפשעים שבוצעו במהלך המלחמה. אנשים שהיו רופאים במחנות הריכוז והמוות פותחים מרפאות, אנשי גסטאפו נקלטו בשירותי הביון, הביטחון והמשטרה השונים, דיפלומטים המשיכו לעבוד במשרד החוץ, אנשי מנגנונים נאציים שונים נקלטו במפלגות ובממשלה. זו היסטוריה שאינה ידועה לרוב הישראלים, וחבל.

"האומנם נוצרה אז גרמניה אחרת? אמנם בשנות ה-60 היה בגרמניה המערבית מאמץ להתמודד עם הנושא, אך עם הזמן המאמץ הזה נתקל באתגרים משמעותיים, שגברו עם האיחוד מחדש של גרמניה. היום יש ניסיונות להציג את הגרמנים עצמם גם כקורבנות, ולא רק כאחראים לפשעים, בין היתר באמצעות יצירת הפרדה בין הנאצים לגרמנים".

עדי קנטור. "הרוצחים ראו עצמם כאנשים מוסריים מאוד כשהסתכלו במראה בבוקר"(צילום: אלדד בק)

"טופוגרפיית הטרור" הוא מוזיאון היסטורי ייחודי בנוף המוזיאונים העשיר של בירת גרמניה. במשך שנים התנוססה תצוגת הקבע שלו מתחת לכיפת השמים, על קירות מרתפי מפקדת הגסטאפו. הארמון המפואר שעמד במקום נהרס לחלוטין בהפצצות בעלות הברית על בירת הרייך השלישי. לפני חמש שנים זכה המוזיאון למשכן קבע, המארח מדי שנה כ-50 אלף מבקרים שבאים לראות את התערוכות ההיסטוריות המוצגות בו, וגם להשתתף בסמינרים העוסקים במשטרת הטרור הנאצית על כל שלוחותיה וזרועותיה, שהשתתפו באופן פעיל ביותר בביצוע פשעים נגד האנושות, גם מחוץ לגבולותיה של גרמניה.

תיירים ישראלים בברלין נוהגים בדרך כלל לפסוח על מוזיאון זה. הם מגיעים למוזיאון היהודי ולאנדרטת השואה המרכזית. מתוך רצון לחשוף את הישראלים לממד אחר של גרמניה הנאצית - לא התעסקות בקורבנותיה היהודים, אלא בפושעים הגרמנים - קנטור משלימה בימים אלו את הכנתה של תוכנית מיוחדת בעברית, שתוצע החל מהחודש הקרוב למבקרים מהארץ.

"ישנן הדרכות בעברית של תערוכת הקבע", מסבירה עדי, בת 31 מכרמי יוסף, הנמצאת בברלין זה כחמש שנים. "בסופן, הרגשתי על פי רוב רצון של האנשים להתעמק יותר. מתעוררת סקרנות גדולה מאוד מאחר שאנחנו מעלים דברים שמערכת החינוך הישראלית אינה עוסקת בהם בהקשר של השואה. בארץ ההתמקדות המובנת היא בקורבנות. לאנשים שמגיעים לכאן אין כמעט מושג על הרוצחים - מי הם היו, מהיכן באו, שהיו להם משפחות ושהם ראו את עצמם אנשים מוסריים מאוד כשהם הסתכלו על עצמם במראה בבוקר.

"פה עולה השאלה איך שוטר שתפקידו להגן על הציבור הופך לרוצח המונים. אנחנו עוסקים כאן בחקר הרוצחים תוך שימת דגש על ביוגרפיות אישיות. לא מדובר היה במכונות או ברובוטים שנחתו ממאדים. אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה להם, אחרי הפשעים שהם מבצעים ומה קורה להם לאחר המלחמה".

מוזיאון טופוגרפיית הטרור. הישראלים מדלגים עליו(צילום: אלדד בק)

עדי שולפת מאחת התיקיות של תוכנית הסמינרים בעברית מכתב ששלח קצין מנהלה במפקדת משטרת הביטחון הנאצית בקייב, בירת אוקראינה, לאשתו בסתיו 1942. באותם ימים כבר היו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בשלב מתקדם ביותר של חיסול יהדות אירופה, בעיקר בהוצאות להורג המוניות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. המכתב מלמד במילים פשוטות על הבנליות של הרשע הגרמני, ומנפץ את הטענה שהגרמנים בבית לא ידעו דבר על השואה.

"מאחר שהמלחמה הזו לפי ראייתנו היא מלחמה יהודית", כותב קצין המשטרה, "מרגישים אותה קודם כול היהודים. בכל מה שקשור לחייל הגרמני, ברוסיה אין יותר יהודים. את יכולה לתאר לעצמך שהייתי זקוק לזמן מה כדי להתרגל לזה. אנא אל תדברי על כך. אני גם חולה (שלשול, חום, צמרמורות). כל אחד כאן צריך לעבור את זה. הכול היה יכול להיות יפה מאוד, לולא היו ההוצאות להורג הללו. הבוקר שוב 96

(נרצחים - א"ב). אני עדיין עצבני מאוד. הילדים רוצים לדעת אם אני מקבל כאן פירות? כמה תפוחים, ורק אחרי מאבק קשה".

עדי קנטור חוקרת מפגשים של נשים מגרמניה וישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. הנושא המגדרי חשוב לה מאוד, גם בהסברים שהיא נותנת למבקרים ב"טופוגרפיית הטרור". "לא היו אז רק רוצחים, אלא גם רוצחות", היא מדגישה, "הנשים הגרמניות לא נשארו בבית, אלא נרשמו למפלגה, יצאו לרחובות להביע את הערצתן להיטלר, שלחו לו מכתבי אהבה. חצי מיליון נשים גרמניות נשלחו לברית המועצות לאחר הפלישה ב-1941, והיו בשדות ההרג בכל מיני תפקידים. היו נשים ששירתו במחנות הריכוז והמוות. בנוסף לכך, הנשים הן אלו שהחזיקו על כתפיהן את כלכלת המלחמה. לנשים היה תפקיד מכריע בכל מה שקרה אז".