הפוליטיקה של הפוליטיקה: כך עושים בחירות

ב-12 בספטמבר 2008, ברגעים המכריעים של מערכת הבחירות בין ג'ון מקיין לברק אובאמה, דיוויד פוסטר וואלאס הרג את עצמו ולא הספיק לראות את התוצאות של מערכת בחירות שונה כל כך מזו שסיקר שמונה שנים וחצי לפני כן, כשנשלח מטעם מגזין "רולינג סטון" לכתוב על הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית ועל הניסיון של מקיין לגנוב מג'ורג' וו. בוש את המועמדות לנשיאות.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

הוא לא ראה את מקיין מפסיד שוב, והוא לא ראה 57.1% מבעלי זכות ההצבעה האמריקאיים ניגשים לקלפי - אחוז ההצבעה הגבוה ביותר מאז בחירות 1968, שחתמו את שנות ה-60, ש"היו תקופה טהורה יותר ומאושרת יותר מעכשיו", ככה לפחות קובע דפ"ו (דיוויד פוסטר וואלאס) ב"אפ, סימבה", הכתבה שהכין על שבעת הימים שבילה במירוץ של מקיין מטעם הרולינג סטון, ונכללת בקובץ "אקספרס הדיבור הישיר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים), שאותו, כמו כל דבר שדפ"ו כתב אי פעם, אתם מאוד מאוד חייבים לקרוא.

"אקספרס הדיבור הישיר"

הטקסט "אפ, סימבה" - על שם קריאת קרב של טכנאי רשת הטלוויזיה ג'ים', אחרי שהוא עוטה על עצמו שיריון של אמצעי טכנולוגיה לקראת הקלטת אירוע תקשורתי כזה או אחר - עוסק בהרבה דברים, אבל בעיקר באכזבה. זה דבר חשוב מאוד להבין, כי אכזבה היא דבר שחורג מהפוליטיקה שדפ"ו כותב עליה - היא משהו ממוטט ומייאש בצורה דרמטית, והיא מהולה בטקסט הזה בכמה רבדים, אחד מהם הרסני במיוחד בשבילי באופן אישי.

הוא יהיה הרסני בקרוב גם בשבילכם, כי אתם חושבים שמערכת הבחירות הקרבה בישראל שונה מאחרות. אתם חושבים שיש צד שקרן, צד נכלולי, צד מאכזב שהשתמש בשררה בצורה מעוקמת ולא הוגנת, וצד שני, שמציע משהו טהור יותר, נקי יותר, מהוגן יותר, נטול בולשיט.

יש צד שעובד עליכם, וצד שמדבר ישר בעיניים. אבל דפ"ו מציע בטקסט שלו פרשנות מכאיבה במיוחד למשחק הבלתי נמנע שהמנהיגים שלנו משחקים, משחק שבו גם ההצהרה שאנחנו לא עובדים עליכם בעיניים, היא רק חלק מהעבודה בעיניים. הפוליטיקאים בישראל לא שונים. הדבר העצוב הוא שעבורי, גם דפ"ו התגלה כלא שונה מזה. הטקסט שלו הוא שלושה רבדים של אכזבה - אחד על פני השטח, אחד כאמצעי כתיבה מבריק ונסתר מתחת לפני השטח, והשלישי - רק אצלי, כנראה, עמוק בלב.

אבל רגע. אני מקדים את המאוחר. צריך להתחיל קצת אחרי ההתחלה, כי שם עושה דפ"ו טריק מבריק. ההתחלה של הטקסט חשובה גם, כי היא עוסקת בשני דברים - האחד הוא הייאוש של המצביעים, האכזבה שלהם מהפוליטיקה שקדמה למירוץ הזה בארה"ב.

"שאלה טובה יותר: האם בכלל מזיז לכם אם מקיין יכול או צריך להיבחר. מכיוון שאתם קוראים רולינג סטון, רוב הסיכויים שאתם אמריקאים בגיל, נאמר, 18-35, מה שמגדיר אתכם מבחינה דמוגרפית כמצביעים צעירים. ושום דור של מצביעים צעירים לא היה אדיש לפוליטיקה ולפוליטיקאים יותר מהדור שלכם".

זה כנראה נכון - דפ"ו היתה אחוז אובססיה לנתונים ואני נותן לו את הקרדיט שהוא בדק. הוא עצמו טען שם ש"העובדה הזו מגובה בממצאים דמוגרפיים קשיחים ובנתונים על דפוסי הצבעה… אם הנתונים בכלל מזיזים לכם". הוא גם ממהר להסביר שהמגמה הזו נובעת ברובה מהאכזבה של הצעירים מהפוליטיקה רווית השקרים והביוב האמריקאית. משם הוא עושה מעבר חד מאוד לדבר השני, שהוא תיאור מזעזע למדי של הדרך שבה מקיין נפל בשבי במלחמת ויאטנם, וכיצד הוא הפגין שם "רמה לא-תיאמן של כבוד וביצים".

השימוש בז'רגון הדי-דוחה הזה הוא לא מקרי, והוא לא מאוד אופייני לדפ"ו, שנוהג להיות פחות מאצ'ו. הז'רגון הזה הוא הראשון מהרבה מאוד רפרנסים צבאיים כיוון שהשירות הצבאי של מקיין הוא הבסיס של התעלול שבסופו של דבר דפ"ו טוען שהקמפיין שלו ניצל. מקיין מבקש, לפי דפ"ו, "לעורר באמריקאים צעירים השראה להקדיש את עצמם לתכליות נעלות יותר מהאינטרס האישי שלהם", והעובדה שהוא עצמו יכול היה להשתחרר מהשבי אחרי זמן קצר אבל החליט לסרב ולהישאר עם השבויים האחרים, היא עדות לכך שהוא אכן רוצה לעשות משהו ולא רק להיות מישהו - בניגוד לרוב המועמדים לנשיאות מאז אותן שנות ה-60 הטהורות, שהם חבורה של חארות ציניים, שבגדול עסוקים בעיקר בעצמם ובהישגים שלהם מאשר שמה שאשכרה טוב לאומה הגדולה בהיסטוריה.

אז, אחרי הפתיחה הזו, דפ"ו עוצר ומעניק לקוראים אתנחתא מהכתבה בדמות קטע תחת כותרת המשנה "מונחון של ביטויים רלוונטיים שקשורים למסלול הקמפיין, רובו באדיבות ג'ים ק. וטכנאי החדשות של הרשתות". יש שם רשימה לא קצרה של מונחים כמו 22.5 - קיצור שמשמעו 22.5 הדקות שאורך החלק הראשון באסיפות שבהן מקיין משתתף, הנאום הרגיל שלו, ולאחריהן מגיע החלק של השו"ת - שאלות ותשובות. ה"ע זה הזדמנות עישון, ה"ק זו הזדמנות קריסה, זנ"א זה זמן נסיעה אופטימי, עיפרון זה כתב העיתונות הכתובה, בעוד שראש הוא כתב טלוויזיה, וכן הלאה.

אחרי החלק הזה דפ"ו מרשה לעצמו להשתמש במונחים האלה באופן חופשי לאורך הטקסט. זה יוצר מצב מעניין, לא מקרי, עבור הקורא: הוא מוכנס לתוך הז'רגון, כמו שחייל נכנס לתוך יחידה ולומד לאט את הז'רגון שלה, כמו שטירון מפנים את המשמעות של המילה "גפרור". בהתחלה הקורא חוזר לרשימה שוב ושוב, כדי להזכיר לעצמו מה זה 12ק (שנים עשר הקופים - קוד לעפרונות המיוחסים ביותר בקמפיין, מהעיתונים הנחשבים יותר), עד שהוא לא צריך יותר לעשות את זה.

אתם חוויתם את זה, אם עשיתם צבא. יש רגע מדויק כזה שבו הפסקתם להיות חדשים ואתם מבינים את המערכת. נכנסתם פנימה, הוטמעתם, אתם מבינים את העניין, אתם חלק מהאורגניזם.

דיוויד פוסטר וואלאס לא זכה לראות את השינוי - ברק אובמה וג'יון מקיין(צילום: רויטרס)

דפ"ו עובד קשה בשביל שנבין את התרגיל הזה מאוחר יותר. אחד האמצעים שלו הם אותם רפרנסים להתנהלות צבאית שהזכרתי קודם. שדה הקרב הוא מוטיב שחוזר שוב ושוב בטקסט הזה. הקמפיין עצמו מתואר כשדה קרב והעוסקים במלאכה - כלוחמים. כך, למשל, דפ"ו מסביר שהתקשורת מעוניינת ב"מילות קרב", ועל כן מנחה את העובדים בה לעבור בקפדנות אחרי הנאומים של מקיין ולחפש אותן. מילות הקרב האלה הן, בהגדרה, דברים שליליים שנאמרים בקמפיין הזה, בין בוש למקיין, שיצאו אליו תוך הבטחה הדדית למסע בחירות נקי והגון. אנשי הסגל של מקיין מתוארים כ"חיילים ביחידה צבאית שלחמו יחד בקרב". הצפייה בטכנאים של רשתות הטלוויזיה מתכוננים לעבודה, כאמור, "דומה קצת לצפייה בחיילים המתחמשים לקרב", וכן הלאה.

אל תטעו לחשוב שדפ"ו אוהב חיילים ומלחמה ושכל העסק הזה מרגש אותו בצורה בלתי מודעת ומניע אותו בלית ברירה להאחז במטאפורות האלה. זו טקטיקה. דפ"ו בז לגברים על תאוות המלחמה ועל הצורך הנואש שלהם לארגן את הכל בתוך משמוע של נצחון אלים.

במאמר הבא בספר, "פדרר בשר וגם", שבו הוא כותב על אהבתו הגדולה, הטניס, הוא חוזר למונחים הרגילים של יופי שמדריכים אותו, וחוזר גם לזלזל בגבריות בצורה ישירה כשהוא כותב ש"בספורט גברים אף אחד לא מדבר אף פעם על יופי, או על חן, או על הגוף. גברים עשויים להצהיר על 'אהבתם' לספורט, אבל את האהבה הזו צריך תמיד לצקת ולהביא לידי ביטוי בסימבוליזציה של מלחמה: מפלה לעומת התקדמות, היררכיה של דרגה ומעמד, סטטיסטיקות וניתוחים טכניים אובססיביים, להט שבטי ו/או לאומני, מדים, שאון המונים, כרזות, חבטות-חזה, צביעת-פנים וכו'. מטעמים שאינם מובנים לאשורם, צפני מלחמה, בשביל רובנו, בטוחים יותר מצפני אהבה". בטקסט על מקיין, הוא משתמש במונחים האלה בצורה מושכלת, לא נכנע להם מפאת היותם קולעים.

עכשיו, דפ"ו יודע, כפי שהקוראים יודעים, שהמקום הזה מתעתע. הוא יוצר תחושת גאווה, נחמה, רוגע. אפשר סוף-סוף להפסיק להתאמץ כל כך להתקבל, תהליך מתיש ומתסכל כל כך עד שהוא קורה בבת אחת וללא סימנים מקדימים.

אבל אם אתה לא אידיוט, אתה יודע שזה מקום עלוב מאוד - הצורך הזה לשים בצד את האינדיבידואליזם שלך כדי להשתייך לקולקטיב, רק כי זה הרבה הרבה יותר קל מאשר האלטרנטיבה. גם לזה יש רפרנס מתוחכם בטקסט. אנשי התקשורת, מסביר דפ"ו, אוהבים את מקיין פשוט כי "הוא מגניב. לא-חנון".

כדי להיות מגניב אתה צריך להיות חלק מאותו קולקטיב, לפחות בתפיסה האמריקנית, כי דפ"ו מסביר בדיוק מהי אותה מגניבות שבה אחז מקיין: "בבית הספר, קלינטון היה במועצת התלמידים ובתזמורת ומקיין היה שחקן נבחרת ופרחח שחבריו לכיתה עדיין מדברים ביראת כבוד על כישורי ההוללות שלו ויכולתו להשיג זיון, טיפוס שהיה כמעט התלמיד הכי גרוע בכיתה כשסיים את לימודיו באנאפוליס והסתבך בצרות כי טס נמוך מדי וקרע כבלי חשמל והתרסק כל הזמן ובאופן כללי היה פשוט מגניב".

אתם מכירים את הבחור המגניב הזה - הוא זה שהרביץ לכם בתיכון. האם זו ההגדרה של דפ"ו למגניב? אני סבור שלא. אני חושב שזה תיאור של מה שדפ"ו היה כולל תחת ההגדרה הקולעת - דושבג.

הקוראים של דפ"ו, וגם של ה"רולינג סטון", הם לא המצביעים האוטומטיים של המפלגה הרפובליקנית. הם לא מסתכלים בהערצה על מקיין ולא מצפים מדפ"ו להלל אותו. אבל מקיין זוכה בתחילת הדרך להערכה רבה בקרב מצביעים צעירים, ודפ"ו תמיד יודע להפתיע - הוא מתאר את מקיין לאורך רוב הספר כמי שמעורר הרבה כבוד, לא רק כי הוא גבר גבר שכזה, אלא במיוחד לנוכח היושרה והמהימנות שלו, וזאת למרות שחלק מהעמדות שלו הן "מטורפות" כפי שמגדיר אותן דפ"ו.

האכזבה היא, כאמור, מאותן מנהיגים ששכחו מה המהות של הנהגה וחשבו שהיא תואמת ליכולת מכירה. מקיין הציע משהו אחר - משהו נקי והגון, חזרה לימים הכמעט בידיוניים שבהם מנהיגים הציעו הובלה אמיתי, סיפקו השראה ושאר רוח.

"מנהיג אמיתי הוא מישהו שיכול לעזור לנו להתגבר על המגבלות האישיות שלנו, על העצלות ועל האנוכיות והחולשה והפחד שלנו שלנו, ולהניע אותנו לעשות דברים טובים יותר וקשים יותר מכפי שהיינו מסוגלים להכריח את עצמנו לעשות בכוחות עצמנו". ככה מגדיר את זה דפ"ו בחלק שבו הוא כבר הבהיר את העובדה שמקיין אינו כזה.

למי אתם עומדים להצביע ומה הוא הבטיח לכם?(צילום: גיל יוחנן)

המצביעים הצעירים, לפי הניתוח של הטכנאים של רשתות השיווק, שבהם רואה דפ"ו את הפרשנים הכי מדוייקים של הפוליטיקה האמריקנית, אחרי שנים ארוכות של ניסיון מאחורי הקלעים, רוצים מערכת בחירות נקייה והגונה, שבה לא ישקרו להם כל הזמן, ולכן הם מתעוררים מול דמותו של מקיין. זה מה שהוא מציע וזה מרענן וחדש.

זה דור שמומחה בזיהוי סוכני מכירות, אנשים שיודעים ש"כל אימת שמישהו נראה כאילו אכפת לו מכם או מאיזו תכלית נעלה או רעיון נשגב, האדם הזה הוא סוכן מכירות ובסופו של דבר הוא באמת לא שם קצוץ עליכם או על איזושהיא תכלית אלא למעשה רק רוצה משהו בשביל עצמו… זה מה שהיה פחות או יותר כל נשיא אמריקני שגדלתם איתו: איש מכירות מוכשר מאוד, מוקף אסטרטגים ויועצי תקשורת ואמני-ספין ממולחים ויקרים את ה'קמפיין' (כמו ב'קמפיין פרסומי') שלו ועוזרים לו למכור לנו את הרעיון שהצבעה בשבילו תשרת את האינטרסים האישיים שלנו". עברו הצבאי מעורר הכבוד וההשתאות של מקיין, ואנשי הקמפיין שלו מכרו זאת היטב, מבהיר שהוא קורץ מחומר אחר ולכן המצביעים הצעירים המאוכזבים אהבו אותו.

אבל שבעת הימים הקריטיים שהם מלווה דפ"ו את מקיין מגלים דבר אחר. בתרגיל פוליטי מלוכלך, בוש זונח את ההבטחה לנהל קמפיין נקי, משתמש בטקטיקות נבזיות ובעיקר מנופף מול מקיין בסדין אדום בדמות יוצא מלחמת ויאטנם שטוען שמקיין נטש את הלוחמים ולא תמך בהם.

מקיין וצוות הקמפיין שלו נאלצים לזנוח אף הם את הקמפיין הנקי ולתקוף בחזרה. זה בדיוק מה שבוש רוצה, כיוון שכאמור, בחירות מלוכלכות דוחות את המצביעים הצעירים, ומחזקות את בוש.

מקיין נוטש את בדיוק את הפרמטרים שהיו סימן ההצלחה שלו. קצת מאוחר מדי הוא מבין את זה, כשהסקרים מראים שירידה פסים נמוכים בשני הצדדים פגעה בעיקר בו. אבל אז מגיעה מסיבת עיתונאים שבה אמא אמריקנית צעירה מספרת כיצד בנה העריץ את מקיין וראה בו סיכוי לפוליטיקה חדשה, עד לנקודה שבה הקמפיינים הפכו למלוכלכים.

מקיין, על הבמה, מתנצל, ומשתמש בהזדמנות כדי לסגת באצילות מהטקטיקות המלוכלות שבהן הגיב לטקטיקות המלוכלכות של בוש, ומנסה לשקם את עצמו. לחזור למה שהגדיר אותו.

"אנשי שיווק פיקחים וממולחים מאוד מנסים לשווק את הרתיעה של המועמד הזה משיווק פקחי וממולח", מגדיר זאת בצורה קולעת דפ"ו, "אחת השורות בתשדירים של מקיין בדרום קרוליינה היא 'אומר את האמת אפילו כשזה פוגע בו פוליטית', כשלמעשה, מכיוון שמדובר בתשדיר, ברור שמקיין מנסה להפיק רווח פוליטי מהאדישות שלו לרווח פוליטי".

בקיצור, דפ"ו מזקק את העובדה שהאנטי-שיווק הוא שיווק מוצלח למדי, במיוחד כשמדובר במצביעים צעירים. לכן הרגע הראשוני שבו דפ"ו משתמש באחד מהקיצורים שלו ואתה יודע כבר בדיוק למה הוא מתכוון ולא צריך לדפדף אחורה הוא רגע של שמחה בתוך הטקסט, שמיד אחריו מגיע פכחון ותחושת די פאתטית.

כי להיות חלק מהקולקטיב זה אמנם מנחם ונעים ומחבק וקל מאוד, אבל זו גם פשרה איומה ואובדן חלק ניכר מהעצמי תמורת האפשרות שאנשים מגניבים כמו מקיין יקבלו אותך.

בניגוד לצבא, ששם רגע השמחה אורך זמן, וההתפכחות מהשמחה מלווה גם בהבנה שיש לך עוד הרבה זמן בצבא, ועדיף לך להיות אחד מההמון מאשר הג'ינג'י השונה שעושה בעיות ומתבלט, מול הטקסט אתה לבד וזה מיידי - אתה מתבייש מול עצמך על ההתענגות העצמית הדי בזויה הזו, שדפ"ו פיתה אותך בערמומיות אליה. אתה יודע שדפ"ו שם את הקיצורים האלה כמו חלילן מהמלין, משעבד את הקוראים שלו לתחושת אחדות, כאילו אנחנו חבורה מגניבה בתיכון שמבינה את אותה שפה ולא מקבלת חברים חדשים.

זה באמת תרגיל מבריק, לאור העובדה, כאמור, שהטקסט הזה עוסק באכזבה ממנהיגים. ברובד שניוני, דפ"ו הוא המנהיג של הטקסט. הוא מוביל אותו, הוא מסעיר, הוא משלהב את הקוראים, הוא קורא להם "אחריי", רק כדי להוביל אותם לתוך הבוץ.

ולא רק זה, אחרי שהם נשכבים כמו לוזרים בבוץ, הוא גם מצביע עליהם וצוחק. הוא בוגד לגמרי, ביודעין, בקוראים, מתוך הידיעה שהם יחושו עונג מהול בבושה אחרי שהם יבינו את התרגיל שהוא עשה להם.

יש פה מנהיג שמוביל אותנו כראוי, שונה ומיוחד מכל האחרים, מציע בדיוק את ההיפך ממה שאכזב אותנו באחרים. אבל הופ, זה רק תרגיל כדי לכבוש אותנו. הצריבה המעליבה הזו היא טקטיקה כבירה, כי זה בדיוק מה שמקיין עשה. הוא פיתה את המצביעים הצעירים בכך שהוא נתן להם משהו שהם השתוקקו לו, רק כי זה השיג תוצאה שהיא ההיפך הגמור.

זה מנהיג שמשתמש בתכונות הכי עקרוניות של מנהיגותו בצורה שמבטאת את כל מה שמחליא במנהיגים בני זמננו. לכן גם דפ"ו שתל בהתחלה את הסיפור ההירואי באמת של מקיין במלחמת וייטנאם - הוא הדבר שמוכיח שמקיין אכן מסוגל לעשות משהו, בניגוד לרצון "להיות מישהו", כלומר, להציע לקהל הבוחרים הצעירים את מה שהם התייאשו מלקבל. אבל בדיוק הדבר הזה מתגלה כאמצעי מכירה, הוא זה שמוכיח בדיוק שמקיין הוא בדיוק כמו כל השאר.

כלומר, דפ"ו שם שני רבדים של אכזבה: האכזבה ממקיין, שאותה מנסח דפ"ו באופן גלוי וישיר, והאכזבה מדפ"ו כמספר, שאותה הוא מציב באופן נסתר וערמומי. שניהם עשו לנו תרגיל. הכל, בעצם, חסר סיכוי, ואין באמת על מי לסמוך. ואחד הדברים שמאוד מקשים עליי לקרוא את דפ"ו היום (קושי שאני מתגבר עליו פעם אחר פעם אבל הוא עדיין קיים ונוכח מאוד), הוא העובדה שהוא אכזב אותי ברמה האישית. הוא התאבד לפני שקראתי מילה אחת ממה שכתב, אבל הוא היה עדיין אמור להיות כאן. הוא בגד בי עוד לפני שהכרתי אותו.

אני אומר כאן משהו אישי מאוד: אני מבין מאוד אנשים שמתאבדים. אני לא חושב שזו בעיה. יש אנשים שהם עצובים כל יום, כל היום, והם ניסו הכל, ועברו טיפולים וזה לא עזר, וכל בוקר הם קמים ודבר ראשון שמכה בתודעה שלהם זה שהם עצובים נורא, ויום אחד הם אומרים, וואלה, להמשיך ככה עוד ארבעים שנה נשמע לי פחות טוב מהאלטרנטיבה. אני מאמין שזה מה שקרה לדפ"ו.

אבל הוא עדיין בגד. מי שרואה בצורה בהירה כל כך תהליכים נסתרים מעין רגילה, אמור להיות מסוגל להביט על החיים ולהגיד - אני אמשיך להתמודד עם זה. אני רואה את החרא, אני מזהה כל טריק מלוכלך, אני מביט מהצד על זוג אנשים מתחבקים ויודע בדיוק איזו זפת שחורה ומגעילה הדביקה אותם אחד לשני, וזה בסדר. אנשים שיש להם מחשבה מקורית כל כך אמורים לדעת שהם מציעים משהו שחסר להרבה מאוד אנשים אחרים. יש ציבור רחב של מיואשים שיודעים שהחיים האלה הם לא גליק גדול, אבל זה מה שיש ומדי פעם יש איזה רגע של שמחה ואז אתה זוחל בבוץ עד לרגע הבא.

למה זה קריטי שבבחירות 2008, שאותן כאמור דפ"ו פספס, היה אחוז כזה של מצביעים? למה זה משנה שדפ"ו לא ראה שב-2008 בני 14-18, אותם קוראי רולינג סטון מנותקים, הגיעו לקלפי באחוזים שנראו לאחרונה רק בשהות ה-70? זה קריטי כי דפ"ו בחר שלא לראות את זה.

לא שאני חושב שזה סימן כל כך חיובי לשינוי עקבי או שהכל יהיה טוב מעכשיו כי אנשים הצביעו אחרת ב-2008, אלא כי זה היה חשוב לדפ"ו, או לפחות ככה זה נראה: זה היה הדבר הכי חשוב, לספר את מה שהוא רואה. להציע זווית אחרת של המציאות. זה היה דרמטי, חסר פשרות ואידיאליסטי עד אימה. היה לו חשוב להיצמד למסע של מקיין למשך שבוע, לפרק את סוד המשיכה של מקיין ליסודות ראשוניים, ולהציע את האפשרות של הזיוף הקטסטרופלי שעומד מאחוריהם. להסביר לצעירים שהפרדוקס האיום הוא שהישירות והאמינות שהם כל כך משתוקקים אליה הם כלי מסחרי.

הוא לא עשה את זה כדי שלא יצביעו או יתאכזבו ממקיין אלא כי זו היתה האמת וכי זה היה נורא נורא חשוב. הוא כתב "אם אתם רוצים להישאר בבית לכו על זה, אבל אל תשלו את עצמכם שאתם לא מצביעים. במציאות אין דבר כזה לא להצביע: או שאתם מצביעים בהליכה לקלפי, או שאתם מצביעים בכך שאתם נשארים בבית ומכפילים בשתיקה את הקול של איזה איש מפלגה אדוק".

ואז ברגע אחד הוא אמר שכל הדבר האלה, שהוא כתב עליהם באינטימיות ובאותנטיות אדירה, שהיו חלק מהנשימה

 שלו ממש, שהטרידו אותו כל כך עד שהוא הפך לכותב שהוא היה, בעצם כבר לא חשובים יותר ואפשר לשים עליהם פס אחד ארוך. וכל האנשים שהוא גילה להם את הדברים החשובים האלה, גם הם כבר אינם חשובים. שבעצם כל זה לא משנה. שהעובדה שהוא נגע בדיוק בנקודה הכואבת של כל כך הרבה קוראים, שהוא הצליח להגיע למקומות הכי עמוקים בשכל ובלב שלהם, בכלל לא משנה יותר והוא הולך, ושכולנו נלך לעזאזל.

יש זיוף גדול בעובדה שכולנו פשוט מנהלים את החיים שלנו לאורך החלק הארי שהוא לא משהו במקרה הרע, וסתמי במקרה הטוב. ויש את האנשים שמזהים את הזיוף הזה ומאירים אותו בעוצמה בשבילנו, מנחמים אותנו בידיעה שזה אכן כך, שזו המציאות, ככה החיים.

זה לא שאנחנו סתם אלה שנדפקו עם חוסר שביעות הרצון בעוד שלשאר האנושות סך הכל סבבה, זה לא שהקלפים שלנו פחות טובים משל אחרים. אז לגלות שאחד מהם אמר בעצם, פאק איט, אני נוטש? יותר גרוע לי מלאחרים? לא. מקיין הציע משהו נטול זיוף פוליטי ואז חרבן על זה כשהשתמש בזה פוליטית. דפ"ו הציע משהו נטול זיוף אנושי, ואז נכנע בדיוק לאותו הזיוף.