הגיבור הערבי הראשון של המדינה היהודית
הוא נולד כעבד אל מג'יד חד'ר, התגייס לצה"ל והפך לעמוס ירקוני. סיפור חייו המדהים של הבדואי הראשון שקיבל את עיטור המופת, שלושה צל"שים ופיקד על סיירת שקד, והלך לעולמו השבוע לפני 24 שנים. גם במותו עורר סערה
הוא קיבל את עיטור המופת, שלושה צל"שים, וחלק מהפעולות שבהן השתתף עדיין חסויות. הוא נפצע קשה בשדה הקרב ואיבד יד, היה מפקד סיירת שקד וזכה בפרס יגאל אלון על תרומתו לביטחון ישראל. כבר בחייו הוא הפך לאגדה ונחשב לאבי הגששים בצה"ל. היום לפני 24 שנים הלך לעולמו סגן-אלוף עמוס ירקוני, או בשם שבו נולד - עבד אל-מג'יד חד'ר.
לכל כתבות השבוע לפני
ירקוני, בן לשבט הבדואי אל-מזאריב, נולד בכפר נעורה שליד עפולה ב-1921. בסוף 1947, אחרי הטבח בעובדים היהודים בבתי הזיקוק ליד חיפה, הוא החליט להצטרף לכוחות היהודים, שאותם הכיר עוד מנהלל. בסוף 1948 התגייס ירקוני לצה"ל והיה לבדואי הראשון שעבר קורס מ"כים. הוא שוחרר מהשירות כעבור שנה, אבל רק לחמישה ימים, עד שגויס מחדש ליחידה מיוחדת. במהלך שנותיו הראשונות בצה"ל שינה את שמו לעמוס ירקוני.
כשחזר לצה"ל הוא פיקד על יחידה שרכבה על גמלים ולחמה במסתננים ובמבריחים בגבולות. בשנת 1953 הוא סיים בהצטיינות את קורס הקצינים ועבר ליחידת הסיור בפיקוד מרכז ודרום. ירקוני נחשב לגשש בעל חושים אגדיים. הוא לימד את החיילים איך עולים על עקבות, והם הלכו אחריו בעיניים עצומות. בהמשך הוא עבר לסיירת שקד, במהלך השנים גם פיקד עליה, והפך ללוחם הבדואי הראשון בתולדות צה"ל שהגיע לדרגה בכירה.
ב-1955 הועברה סיירת שקד מפיקוד מרכז לדרום. בשלב ההוא היא מנתה 25 לוחמים - עשרה גששים בדואים ודרוזים ו-15 חיילים ותיקים מהצנחנים וגולני שעמדו לסיים את שירותם הצבאי. במשך כחצי שנה פיקד ירקוני על היחידה מבלי שקיבל מינוי רשמי.
האלוף במילואים רחבעם (גנדי) זאבי סיפר בעבר על יכולותיו המדהימות של ירקוני בשטח. "באחד המרדפים בגבול מצרים", נזכר גנדי, "עמוס אמר לי שהוא יודע שהמסתננים יודעים שאנחנו דולקים אחריהם. זה כבר נראה לי יותר מדי, לא האמנתי שאפשר לדעת על-פי העקבות שהם יודעים משהו עלינו. עמוס הסביר לי: 'שים לב שאחרי כל עשרה צעדים בערך העקבות סוטים במעט, זה מפני שמדי פעם המסתננים מסתכלים אחורנית לעברנו'".
במאי 1955 איבד ירקוני את ידו בתקרית באזור אשקלון. הוא נתקל במחבלים שהסתננו מרצועת עזה ובמהלך הקרב נפגע בידו. למרות הפציעה הקשה הוא המשיך להילחם וסירב להתפנות לבית החולים. אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה אמר אז: "עמוס ישוב ל'שקד'. אם משה דיין מצליח בלי עין – ירקוני יצליח בלי יד".
הפציעה השנייה הייתה ב-1964. ירקוני, אז מפקד סיירת שקד, ארב יחד עם חיילי הסיירת לשני מצרים שתכננו פעולה נגד ישראל. במהלך חילופי האש נפגע ירקוני ברגלו. שלושה חודשים הוא שכב בבית החולים, אך רגלו לא שבה לאיתנה. כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים הוא פנה לאלוף פיקוד מרכז, צבי זמיר, ואמר לו: "אין לי די כוח. החיילים הם זאבים, תן להם מפקד צעיר שירוצו אחריו". מי שהחליף אותו בתפקיד היה השר לשעבר בנימין (פואד) בן-אליעזר.
רבים חיים בזכותך
לאחר מלחמת ששת הימים מונה ירקוני למושל צפון סיני. ב-1969 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף ולאחר פרישתו הפך לממונה במשרד השיכון על יחידת המיעוטים ועל הקשר עם המגזר הבדואי.
כשהשתחרר מצה"ל כתב לו אלוף פיקוד דרום דאז, ישעיהו גביש: "עמוס ידידי, אני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולותיך, טכניקות הלחימה ורמת הביצוע של יחידתך - דוגמה לצה"ל כולו. אתה באופן אישי נתת את מיטב בריאותך למען מדינת ישראל. רק מעטים יודעים על מעלליך, אך צה"ל ומדינת ישראל לא ישכחו את אשר עשית. רבים חיים בזכותך".
בשנותיו האחרונות זעם ירקוני על היחס של הממסד היהודי כלפי העולם הערבי ותהליך השלום. את היחס המפלה כלפי הבדואים חש על בשרו, כשבנו יוסי לא התקבל ליחידה מובחרת בצה"ל, בגלל מוצאו. כאשר בתו ביקשה לעבוד בקופת חולים בירושלים, היא נשלחה לסניף במזרח העיר.
גם בקרב הבדואים ירקוני היה לאגדה. על-פי אחד הסיפורים, אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש אל-מג'יד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש, שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל "מדוע ירקת על האבן, יא נבל?"
ירקוני הלך לעולמו ב-7 בפברואר 1991 לאחר שנאבק במחלה קשה. שישה קצינים בדרגת תת-אלוף נשאו את ארונו, שהיה עטוף בדגל ישראל. הוא הובא למנוחות בחלקה המוסלמית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בהלוויה, שנערכה בזמן מלחמת המפרץ, נכח בין השאר נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג.
זאבי ספד לחברו לנשק: "היית אבי הגששים והגששות בצה"ל. כל כך הרבה חייבים לך את ביטחונם וחייהם מבלי שידעו זאת. היית ערבי גאה וישראלי נאמן, מעוטר בצל"שים על מבצעים עלומים, שהאמין שחיים משותפים אפשריים בין יהודים לערבים. בשביל כולנו היית אלוף האלופים".
אל"מ ד"ר יהודה מלמד ספד למפקדו: "הגענו ליחידה, תרנגולים צעירים, והיינו משוכנעים שהמצאנו את אהבת הארץ. אתה, הערבי, לימדת אותנו מה משמעותה של אהבת מולדת וההגנה עליה".
כשנתיים לאחר מותו סירבה הרבנות
הצבאית לקבור חייל יהודי ליד קברו של ירקוני. "לא נותנים לעמוס לנוח בשקט על משכבו", אמרה אז האלמנה ג'ורג'ט. "ההחלטה של הרבנות הצבאית הראשית מוזרה בעיניי, כואבת ופוגעת. קיבלתי טלפונים בלי סוף, מכל החברים של עמוס בסיירת שקד, מכל הפקודים והמפקדים שלו. כל עם ישראל התייצב היום למעשה מאחורי עמוס וקבע בצעקה ציבורית גדולה: עמוס הוא שווה זכויות".
האלמנה הוסיפה: "עמוס היה מפקד משכמו ומעלה וכל פקודיו אומרים זאת. זה שהוא היה גיבור כנראה לא מספיק לרבנות הצבאית, הוא היה צריך להיות כנראה גם יהודי. אבל הוא היה בדואי גאה שגידל כאן שישה ילדים וילדות, משפחה למופת. זה שהוא היה בדואי לא הפריע לו להגיע לדרגת סגן אלוף, לשמש מופת, אבל במוות כנראה יש כללים שונים".
גורמים במשרד הביטחון מתחו ביקורת על הרב הצבאי הראשי דאז, גד נבון, שבעקבות החלטתו החייל היהודי נקבר בחלקה חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
